לאן נעלמה הספונטניות שלי?

להניה שלום רב,

מאד נהניתי מניתוח הדברים שלך בכיוון מוסרי ופסיכולוגי, ולכן רציתי לשטוח בפנייך את בעייתי. אולי תוכלי לתת לי מענה מה קורה לי.

אני די מקובלת בחברה, אך כשאני יוצאת למפגש חברתי, בדרך כלל, אני חוזרת לא מרוצה. אני מרגישה שאמרתי דברים שלא הייתי רוצה לומר (פרט כלשהו עלי שלא רציתי שידעו; משהו נכון לשני, אך פוגע), או לפעמים להיפך, אני מרגישה שלא אמרתי מה שרציתי לומר לאחרים, כפי שאני מחליטה לאחר פסק זמן של מחשבה, או לאחר מכן בבית.

לדוגמא: חברה/גיסה אמרה לי משהו על עצמי, ואני מנתחת אותו בשכלי: האם היא התכוונה להעיר לי? האם כדאי לי לענות לה ולהסביר לה שאינה צודקת? אולי יש אמת בדברים ועלי לקבלם? בינתיים, עד שאני חושבת, אני לא עונה, או עונה תשובה סתמית. לאחר מכן, כאשר אני מגיעה למחשבות שאני רוצה לבטא, כבר מאוחר מידי, ואני נותרת מתוסכלת.

אם אני מחליטה להיות ספונטנית ועונה מה שאני חושבת באותו הרגע, לאחר זמן אני מתחרטת על המשפטים שאמרתי. לדוגמא: למה נגררתי לויכוח, שלמעשה, במשפט הראשון יכולתי להבין שהשניה צודקת? לעומת זאת, אם אני חושבת ומנתחת – לבסוף אני נשארת עם המילים בפה, מבלי שכבר נשאר לי למי לומר אותן... ואז אני שומרת את הדברים לפעם אחרת ונהיית מתוסכלת יותר ויותר.

מה קורה לי? האם אני איטית מידי במחשבה? או שזה קורה לכל אחד... מה את מייעצת לי לעשות?

בברכה, פנינה.

* * *

פנינה יקרה,

אני חושבת שאת מתארת תחושות שעוברות על כולנו במידה זו או אחרת, אם כי נראה שאצלך הן בעוצמה רבה ובתכיפות ניכרת. הן משאירות אותך מתוסכלת ולא מרוצה מעצמך במגעים החברתיים. כשאת מגיבה את לא מרוצה, כי את מרגישה שלא הבהרת את עצמך כראוי, ולעתים אף מתחרטת לחלוטין על מה שאמרת. כשאינך עונה מיידית ועושה שיקול דעת מה לומר וכיצד, עובר הזמן המתאים, ואת שוב נותרת בהרגשה רעה. מה שתעשי ואיך שתגיבי - הרגשתך קשה. את חשה אכזבה מעצמך, תסכול וחוסר אונים. כשרגשות אלו חוזרים על עצמם בלא הרף, קשה מאוד להמשיך במגעים חברתיים. הם גורמים לכרסום ה"אני", לרצון להסתגר ולהתרחק, וחבל.

את מתארת את עצמך כ"די מקובלת בחברה", וזה אומר, מחד גיסא, שאת טיפוס שיכול ליצור קשרים ושאת זקוקה לקשרים אלה, ומאידך גיסא מאמצייך בכיוון זה נתקלים בקושי, והתסכול גובר. איך יוצאים ממלכוד זה?  

פנינה, זה לא עניין של איטיות במחשבה, כלל לא! אני רואה את שורש הבעיה בתלות שלך בהערכת הזולת: איך מסתכלים עלי, איזה רושם עושים דברי? איך אני מוערכת על ידי אחרים? האם דברי מרשימים? האם אני מעניינת?

כשעסוקים במחשבות מסוג זה, לא פנויים לומר את מה שברצוננו לומר מבפנים, כלומר - לבטא את האני האמיתי שלנו. אולי את חושבת שדעתך אינה חשובה מספיק, ושלא יקבלו אותה ברצינות. אולי את מבטלת את עצמך. אולי את אומרת דברים כדי למצוא חן ולקבל אישור - כל אלו הם ביטוי לחוסר הערכה עצמית. כשזה קיים, תלויים יותר בהערכת הזולת, במה הוא חושב עלי, ובאיך הוא יקבל את דברי, ואיננו משוחררים לומר את דעתנו האמיתית, הפנימית. כשאיננו בטוחים בעצמנו, יש לנו תחושה פנימית של אי שביעות רצון מעצמנו. התחושה הזו מריצה אותנו להשתדל להרגיש יותר טוב עם עצמנו. אנו עסוקים ב"למלא" את עצמנו ועושים נסיונות להתמלא על ידי "אישורים" מבחוץ. דא עקא, שכך איננו מתמלאים באמת, והערכתנו העצמית אינה גדלה, להיפך - אנו נכנסים למתח תמידי: כיצד אנו נראים? כיצד אנו נשמעים? האם דעותינו עושות את הרושם הנכון? איננו עסוקים במה שאנו אומרים, אלא במה השני חושב עלינו. באופן זה מבוזבזת אנרגיה עצומה ב"לעשות רושם", במקום להיות מנוצלת בכיוון האמיתי, לבדוק מה אני חושבת באמת, ולומר מה שאני רוצה לומר. זו ספונטניות אמיתית.

מה שאת מתארת כספונטניות אינה דווקא ספונטניות, זו אימפולסיביות: להגיב "מהבטן", בלי ביקורת עצמית, ואז עלולים להיגרר לוויכוחים מיותרים או להתחרט על מה שאומרים.

אני רואה את מקור כל העניין במתח שנוצר כתוצאה ממאמצים ללא הרף להשקיע מחשבה בלומר דווקא את הדברים הנכונים. כשרוצים משהו בדווקא, כשמתאמצים שזה יקרה, שזה יצליח - כל הסיכויים שניכשל. ביחסי אנוש ובמגעים חברתיים כדאי לאפשר זרימה חופשית, לא משהו קפוא ומחושב לפרטי פרטים, אלא פשוט להיות אנחנו. ואת המאמצים להשקיע דווקא בהקשבה לזולת: מה היא אומרת? מה היא מרגישה? מה היא מתכוונת כשהיא אומרת... לחוש את השני, להתחבר אליו ולהגיב בהתאם.

התוצאה תהיה שדווקא באמצעות מגע כן ואמיתי נזכה להערכת הזולת, אבל ההבדל המהותי הוא, שהערכה זו אינה תנאי אלא תוצאה. כלומר, לא נאמר את מה שנאמר על מנת לזכות בהערכה, אלא נאמר את מה שבליבנו מתוך רצון להבין את זולתנו, והתוצאה תהיה ממילא הערכה כלפינו. מה שעוד יותר חשוב - ניצור קירבה, קשר ומגע אמיתיים.

אבל לשם כך יש להרגיש משוחררים, רפויים, פנויים לשני ולא עסוקים בעצמנו ללא הרף. כשתהיה לנו תחושה פנימית שאנו בסדר, יכולים ומסוגלים - תהיה קבלה עצמית בסיסית, נרגיש משוחררים ובעלי מסוגלות לומר את הדבר הנכון במקום הנכון.

אנסה להרחיב מעט את הנושא, כדי שתביני מה בעצם קורה לך. כבני אדם, התנהגותנו מונעת על ידי שלוש מערכות שונות:

א. האינסטינקט - אני מגיבה אינסטינקטיבית לכאב ולאיום, חשה סכנה ובורחת. הסכנה אינה אמורה להיות רק סכנה פיסית, כל איום וביקורת מפורשים במוח שלנו כמצב של סכנה, ואנו מתגייסים להתקפה או להתגוננות.

ב. המערכת הרגשית - כוללת את עולם החוויות שחווינו, את התחושות, ההתנסויות והזכרונות.

ג. המערכת החשיבתית - השכלית - "מותר האדם מן הבהמה". למערכת זו היכולת לתכנן, לארגן, להסיק מסקנות ולעשות שיקול דעת.

נוכל להבין טוב יותר את ההבדלים בין התנהגויות המונעות ממערכות שונות על ידי התייחסות לדוגמא.

נניח שבוקר אחד הגענו לעבודה וקיבלנו מטר של ביקורת. אם נגיב מיד בהתקפה נגדית, זו תהיה תגובת האינסטינקט, "מתוך הבטן". אם נהיה במגע עמוק יותר, נחוש את הדברים, נחווה אותם לאור התנסויות שהתנסינו, חוויות שחווינו ורק אז נגיב – נעשה זאת מתוך המערכת הרגשית. הדבר מסביר מדוע קורה שאנשים נפגעים מאד מכל מילת ביקורת שהם שומעים. כפי הנראה הם חוו בחייהם הרבה ביקורות, ואלו עולות עכשיו ומתחברות לכל התייחסות שיש לה איזשהו גוון ביקורתי. ההתייחסות העכשווית נצבעת בגוון ביקורתי פי כמה ממה שהיתה אמורה להיות - אובייקטיבית. לעומת זאת, מי שחווה פחות ביקורת בחייו, התייחסותו למה שהוא שומע תהיה פחות רגשית, פחות קשורה לחוויות שליליות שחווה בעבר, ויותר עניינית.

התגובה שתבוא מתוך המערכת השכלית היא התגובה העליונה ביותר. זה אומר לשמוע את הדברים, לחוש אותם, להרגיש מה הביקורת של בן הזוג/ ה"בוס" בעבודה/ החברה הטובה עושה לנו, ולומר לעצמי: "אהה... ככה זה, לא נעים לשמוע, זה כואב קצת, מה זה עושה לי... אולי זה מעורר בי רצון להתקיף, להתגונן כי אני מאויימת. כן, אולי. אבל אולי באמת כדאי לבדוק יותר לעומק אם יש כאן גם משהו נוסף". אולי נזהה קנאה... תסכול... לחוות את העניין מבפנים ולעשות שיקול דעת מה כדאי לקחת ממה שנשמע כביקורת, מה כדאי לדחות, כיצד להגיב מבלי לתקוף ולהתגונן, אלא עניינית, על מנת לגדול ולהיות בן אדם טוב יותר. לעשות עבודה עצמית - עבודת המידות.  

אבל - וכאן אני מדגישה שוב, אבל - כדי שנוכל להגיב מתוך המערכת השכלית העליונה, אנו צריכים להיות במצב של רגיעה. לא ניתן להפעיל מערכת זו כשאנו במצב של לחץ או איום. כאן טמון, לדעתי, הקושי שלך, פנינה, ושל רבים מאיתנו. אם כל כך חשוב לך מה את אומרת, ואיך זה נתפס באוזני אחרים - אינך יכולה להיות רגועה, ואת במצב של לחץ. כך אינך במגע אמיתי עם עצמך ועם רגשותייך. ספונטניות צומחת כשאנו רגועים ומחוברים לעצמנו. כאן יש ניתוק. במצב זה, מה שעלול לקרות, וזה כנראה קורה לך לעתים, שאת מגיבה מתוך האינסטינקט ומתחרטת. מכנים זאת "תגובה אימפולסיבית", בלי שיקול דעת, בלי לחשוב פעמיים מה, איך וכיצד.

לשאלת הזמן שציינת - לפעמים עד שאת חושבת כבר מאוחר מדי - איני חושבת שלהתייחס מתוך שיקול דעת ומחשבה זה דווקא עניין שדורש המון זמן.