מה בין סיפוק גשמי לסיפוק רוחני?

לעומת זאת, יש אדם כגון פרעה מלך מצרים, שכאשר הוא זוכה לגילוי העתיד בחלום, איננו משכיל להתרומם מכך אלא: "וַיִּיקַץ פַּרְעֹה, וַיִּישָׁן...". אדם השואף להגיע לַשלמות האנושית אשר זוכה למעלה רוחנית, מיד בוחן ובודק את עצמו אם עדיין יש לו מה לתקן כדי להשיג יותר. הוא אמנם שמח במתנה הגדולה שקיבל, אך אינו מסתפק בכך, אלא עורך חשבון נפש שמא הוא מסוגל להשקיע יותר בעבודה הרוחנית ולהשיג יותר. הוא מפיק לקחים מכל טעות שעשה, אפילו בשגגה, ומשתדל להמשיך להתרומם ולעלות – עד הגיעו לשלמות הראויה. זוהי גדולת האדם הנעלה.

והרי לנו מוסר השכל גדול כיצד יש להתייחס לכל מעלה רוחנית שהאדם זוכה לה. טעות לומר: הנה אני נמצא במקום טוב, ומעתה שלום עלייך נפשי. אלא הדרך הנכונה היא להמשיך ולשאוף לעלות ולהתרומם עוד, מעלה מעלה, כפי כוחו ויכולותיו.

אך נשאלת אפוא השאלה: אם אכן השאיפה הרוחנית אינה פוסקת – הרי נפשו של האדם אינה שבֵעה לעולם. ואם על ענייני העולם הזה אמרו חז"ל: "אין אדם יוצא מן העולם וחצי תאוותו בידו. יש לו מנה [מאה] רוצה מאתיים, יש לו מאתיים רוצה ארבע מאות", לכאורה הרי זה המצב גם ברוחניות – אין האדם שבֵע – יש לו מסכת רוצה שתי מסכתות וכן הלאה. מה היתרון, אם כן , של השאיפה הרוחנית?

אולם ההבדל בין השאיפה הגשמית לשאיפה הרוחנית הוא עצום! משל למה הדבר דומה – לאדם הנוטל חבית גדולה ובתחתיתה רשת צפופה, ושואף למלְאה. אם ימלא את החבית בחול ים, יעמול ויטרח כל ימיו ללא כל תועלת, משום שהחול שנכנס יוצא מיד דרך חורי הרשת. אולם אם ימלא אותה באבנים טובות ומרגליות, אמנם שואף הוא לעוד ועוד כדי למלא את החבית, אבל כבר שמח ומאושר הוא מהאוצר שנשמר בידו בחבית.

כך גם המנסה למלא עצמו ולקבל סיפוק ואושר מענייני החומר שבעולם – לא יישאר בידו דבר מכל מה שעשה בחייו. ואדרבה, הרעב הרוחני של נשמתו הכמהה למזון רוחני רק ילך ויגדל. ולכן כאשר יש לאדם מאה – רוצה רק מאתיים, ואילו כשיש לו מאתיים – אינו מסתפק בעוד מאה אלא רוצה כפליים ממה שבידו. כלומר תחושת הריקנות רק הולכת וגדלה, מאחר שכבר חש בתוכו שמאה נוספים אינם מספקים. מה שאין כן בעבודה הרוחנית – כל רכוש רוחני שהאדם צובר, כבר הטביע מעלה נוספת באישיותו ובעולמו הרוחני. הוא אמנם שואף לעוד, אך שמח ומאושר בשפע הטוב הנצחי שכבר השיג. שבת שלום.