חיים בתוך פרדוקס

בצעירותי, במשך תקופה מסוימת (לא ארוכה), הייתי נוהג להתאמן עם חברי בחדר כושר. חדר הכושר היה מרוחק מעט ממקום מגורינו ונהגנו להגיע אליו ברכב. נסענו לחדר הכושר ברכבי והחנינו אותו בחניון הסמוך לחדר הכושר עצמו. במקרים מסוימים החניון הצמוד לחדר הכושר היה מלא, ונאלצנו לחפש חנייה באזור מרוחק יותר, הרחוק כ-2-3 דקות הליכה מחדר הכושר.

פעמים רבות ידענו מראש שניתן למצוא חניה רק באותו אזור מרוחק, אבל בכל זאת ניסינו "לפטרל" ולמצוא חניה קרובה יותר, בשביל "לחסוך הליכה ארוכה יותר" בין הרכב לחדר הכושר. בסופו של דבר, כאשר מצאנו חניה ונכנסנו לחדר הכושר, התחלנו כמובן להתאמן במרץ בעיקר ב... הליכה!

בסוג של הומור עצמי נהגנו לומר על עצמנו שאנו זוג עצלנים, המנסים להימנע ממספר דקות של הליכה, אולם, כמובן, שבכניסה לחדר הכושר הפכנו למתאמנים נמרצים וחרוצים.

נשמע מוזר? פרדוקס? אכן כן. מסתבר, שהתנהגות כזו מאפיינת אותנו במקרים רבים בחיים. חלק מאיתנו מתעקש לשתות באירועים גזוז דיאטטי / דל סוכר, אבל כמובן לא מוותר על הקינוח בסעודה, שמספר הקלוריות או אחוז השומן שבו גבוה בהרבה מאשר במשקה הלא דיאטטי.

לעיתים ניסע לחנות רחוקה, על מנת לקבל הנחה של שקלים בודדים על מוצר מסויים, למרות שתוספת הנסיעה (ובמקרים רבים גם הצורך לשלם על החניה), פשוט עולים לנו יותר.

אנו נתווכח עם הבנק על גובה העמלות החודשיות, וננסה לחסוך לעצמנו שקלים בודדים, אבל לא נשים לב שבמאמץ לא רב יכולנו לחסוך סכומי כסף גדולים בהרבה על שירותים או מוצרים אחרים שאנו "רגילים לשלם". במילים אחרות: לא רק שהאופן שבו אנו מחשבים לעצמנו עלויות ותועלות אינו נכון ומלא, אלא שבמקרים רבים אנו מתנהגים באופן הסותר את ההתנהגות שלנו לפני מספר רגעים.

דוגמא נוספת ומאוד שכיחה היא המקרה של חיסכון ואוברדראפט. נניח שלאדם כלשהו יש מספר חסכונות בבנק. אחד החסכונות הינו בגודל 10,000₪, ועליו הוא מקבל ריבית של כ- 2%. בהנחה שגודל החיסכון הוא 10,000₪, הריבית אותה יקבל החוסך לאחר שנה הינה 200₪. נניח כי לאותו אדם יש גם אוברדראפט קבוע של 10,000₪ במשך השנה, עליה הוא משלם ריבית של כ- 6% (הריבית על אוברדראפט תמיד יותר גבוהה מהריבית על חסכון). יוצא אם כך שאותו אדם משלם בשנה ריבית של 600₪ על האוברדראפט, ובמקביל מקבל ריבית של 200₪ על החיסכון. למעשה, אותו חוסך (שלמעשה קשה לקרוא לו חוסך...), מפסיד בכל שנה סכום של 400₪, שהם הפער שבין הריבית של האוברדראפט לבין הריבית של החיסכון.

החוסך היה יכול להעביר את החיסכון לחשבון העובר ושב ולסגור את האוברדראפט. אמנם, הוא היה מוותר על החיסכון, ועל הריבית של החיסכון, אך מאחר וכבר לא ישלם ריבית על משיכת היתר, היה משפר את מצבו הכלכלי ב- 400₪ בכל שנה.

ובכן, מה ה"אדם הממוצע" עושה בפועל? בדרך כלל לא ממהר לסגור את החיסכון והאוברדראפט, אלא מעדיף להמשיך את שניהם. זאת למרות שההיגיון הכלכלי, כאמור, הפוך לחלוטין (במאמר מוסגר נציין שמדובר בדוגמא לצורך המחשה בלבד, ואין הכוונה לדון במסגרת זו בעניין היתר מכירה, או עצם הבעייתיות ההלכתית והמוסרית של "החיים באוברדרפט". נושאים אלו דורשים, כמובן, התייחסות הלכתית בפני עצמה).

* * *

מה הסיבה, אם כן, להתנהגות מעין זו? מן הסתם לא מדובר בחוסר מודעות, שהרי בדרך כלל אנו מודעים היטב למצבנו בבנק... ואנו בהחלט מודעים לערך התזונתי ה"בעייתי" של קינוח כזה או אחר, לעומת התועלת הפחותה יותר (אם בכלל) של שתיית משקה דל קלוריות.

לפני שנענה על שאלה זו, נספר על ניסוי מעניין, שנערך על ידי החוקרים אורי גניזי, מאוניברסיטת סן דייגו, ואלדו רוסטיצ´יני, מאוניברסיטת מיניסוטה. חוקרים אלו בדקו סיטואציה בהם הורים מאחרים לקחת את ילדיהם מהגן בסוף היום.

בשלב הראשון, מדדו החוקרים את מספר האיחורים של ההורים. לאחר מכן, הונהג קנס כספי על הורים שיאחרו לאסוף את ילדיהם, ונמדד שוב מספר האיחורים. התוצאות היו מפתיעות.

ההיגיון הכלכלי הקר אומר, שבעקבות הקנס הכספי, תהיה ירידה במספר האיחורים. אם בעבר, איחור של ההורה לגן היה סתם גורם לחוסר נעימות, הרי שכעת עליו גם לשלם על כך קנס, דבר האמור להרתיע אותו ולהקטין את מספר האיחורים.

אולם, בפועל מסתבר שמספר האיחורים דווקא עלה בשיעור ניכר.

המסקנה של החוקרים היתה, שהקנס אותו שילמו המאחרים, הפך, למעשה, לסוג של תשלום עבור האפשרות לאחר, לעומת המצב בעבר, שבו ההורה התאמץ שלא לאחר בשל חוסר נעימות.

כאשר ההורה היה משלם עבור האיחור, המוטיבציה שלא לאחר הפכה להיות מוטיבציה "חיצונית" (כפי שמתארים אותה החוקרים), המונעת משיקולים כספיים, והיתה פחות יעילה במניעת איחורים. לעומת זאת, המצב של חוסר נעימות באיחורים, שבו המוטיבציה היתה "פנימית", גרמה לכמות איחורים לפחות.

מעניין לציין, כי לאחר שהוסר הקנס, כמות האיחורים לא פחתה.

תהליך דומה התרחש לפני מספר שנים בפעילות שערכה אגודת הגימלאים האמריקאית. האגודה פנתה לעורכי דין בבקשה לספק שירות משפטי לגימלאים נזקקים במחיר מוזל לעומת המחיר הרגיל.

עורכי הדין סירבו לכך. אולם, כאשר פנו לעורכי הדין ובקשו מהם לספק שירות משפטי חינם,מרביתם דווקא הסכימו... לכאורה יש כאן תהליך לא הגיוני, ההיגיון הקר אומר, שככל שהמחיר שיקבל נותן השירות (עורך הדין במקרה שלנו) יהיה גבוה יותר, כך יגבר הרצון שלו לספק את השירות, אולם המצב בפועל דווקא היה הפוך!

ההסבר של כלכלנים וחוקרים שונים הוא, שכאשר מוצע מחיר כספי עבור השירות, נותני השירות בוחנים את הכדאיות של מתן השירות בנורמות כספיות, ושואלים את עצמם ´האם המחיר המוצע שווה את העבודה?´. במקרה שהבאנו עם עורכי הדין, הם החליטו שהמחיר היה נמוך מדי ולכן סירבו. אולם, כאשר השירות ניתן בחינם, המניע לספק אותו הוא חברתי ולא כספי, ולכן הרצון לספק את השירות עולה.

* * *

מעבר לכך, יש כאן עניין מהותי. אם נכליל את כל המקרים שהוזכרו כאן, נבין כי אנו מתנהגים באופן שונה, ולעיתים אף סותר, במצבים שונים, מאחר ואופן דפוסי החשיבה וההתנהגות שלנו פשוט משתנים בסיטואציות שונות (במקרים רבים באופן אוטומטי), למרות ש"התמונה הכוללת" לא תמיד הגיונית.

כאשר נסענו לחדר הכושר, ניסינו למצוא מקום חניה שיהיה הקרוב ביותר לחדר הכושר, כחלק מהחשיבה הרגילה שלנו בחיפוש חניה לנסות ולמצוא חניה במקום הקרוב ביותר ליעד המבוקש. כשנכנסנו לחדר הכושר, כבר עברנו לדפוס חשיבה שונה, שמטרתו להתאמץ ולנצל את זמן האימון ככל האפשר.

כשאכלנו את הארוחה, דפוס החשיבה שלנו בזמן הארוחה היה, שצריך "לחסוך בקלוריות" כמה שיותר בעת הארוחה, ולכן רצינו דווקא משקה דיאטטי. אבל, כשהגענו לשלב הקינוח, דפוס המחשבה בראש השתנה למשהו כמו: "עכשיו מותר להתפנק כי זה קינוח", והרשינו לעצמנו לאכול קינוח לא בריא ורב קלוריות.

אותו עניין עולה גם כאשר יש לנו חיסכון בבנק יחד עם אוברדראפט: כשאנו חושבים על חיסכון "הדיסק בראש" משתנה וחושב שמדובר בסכום כסף השמור לעתיד, ושאין למשוך אותו, אלא במצבי חירום או בעתיד. אולם, כשמדובר באוברדראפט, חלקנו חיים עם זה בתחושה שמדובר במצב זמני ו"לא נורא אם נהיה קצת במינוס".

אותו תהליך בדיוק התרחש עם האיחור של ההורים לגן: כאשר ההורים לא שילמו קנס, הם הרגישו לא בנוח לאחר, כלומר היתה אותה אי נעימות חברתית כפי שתיארו החוקרים. לאחר מכן, כשהוטל קנס על האיחורים, דפוס החשיבה השתנה וההורים מדדו את האיחורים במונחים של עלות-תועלת בלבד, שנמדדה במונחים כספיים. מסתבר, שכאשר בוטל הקנס, אופן החשיבה לא השתנה.העניין הוא, שכאשר אנו משנים את דפוסי החשיבה שלנו בתדירות כה גבוהה, אנו מאבדים במקרים רבים את הראיה הכוללת, והמצב שלנו נעשה גרוע יותר. דבר שלא היה קורה אילו היינו שומרים על "אחידות מחשבתית". עדיף היה לסגור את האוברדראפט ואת החיסכון במקביל (למרות שקשה לחשוב על סגירת החיסכון), והחיסכון הכספי הכולל שלנו היה גבוה יותר. כמו כן, בראיה כוללת, עדיף לעיתים לאכול ארוחה יותר מזינה וטעימה, שתחסוך לנו את הצורך בקינוח משמין.

* * *

כיצד מדריכה אותנו התורה בעניין?

"שיויתי ה´ לנגדי תמיד", "בכל דרכיך דעהו", "לעולם יכוון אדם לבו למקום, שיהיו כל מעשיו לשם שמים".

התורה וחז"ל מדגישים כל הזמן את הצורך בשמירה על "דפוס מחשבתי אחיד", המקדש שם שמיםבכל מקום ובכל זמן. לדוגמא, ביום הכיפורים בבית הכנסת, קל יותר להתנהג בדרך ארץ ובקדושה, כי הדפוס המחשבתי הוא "יום כיפור היום, עשה מאמץ להתנהג יפה". בבית, לעומת זאת, הדפוס המחשבתי הוא "אני בבית עכשיו, מותר לי להיות ´מי שאני´, ואין צורך שאשקיע מאמץ מיוחד להתנהג יפה". זאת על אף שדווקא שם התנהגותי הטובה יותר נחוצה, ותביא תועלת הרבה יותר גדולה, הן לי והן לבני משפחתי היקרים לליבי.

החכמה והאתגר האמיתי הוא, להתנהג תמיד באופן ראוי המקדש שם שמים, גם כאשר מדובר בסיטואציות הגורמות לנו לפעמים "לשנות את הדיסק" ואת דפוס המחשבה. בכך נוכל להפיק תועלת הרבה יותר גדולה בחיים.