מגרמניה הנאצית ליהדות: סיפורה המופלא של מיכל בתיה

נולדתי בשנת 1934 לתוך גרמניה הנאצית. ה' החליט שלא אהיה אחת מקרבנות השואה, ובמקום זאת הייתי שייכת דווקא לאומת הרוצחים.

גדלתי במשפחה דתית-נוצרית, הלכתי לכנסייה, למדתי את התנ"ך והברית החדשה והתפללתי לישו. מה שליווה מתחת לפני השטח את ימי ילדותי, היה השואה – כל כך קרובה, ובכל זאת כל כך רחוקה.

כילדה קטנה האמנתי שהיטלר אדם טוב. אבא שלי היה מובטל והיינו מאוד עניים, ואז הגיע היטלר ופתאום היה לנו מה לאכול. לא הכרתי יהודים, ומעולם לא היה בעיירה הקטנה שלנו בית כנסת.

ביום הולדתי החמישי פרצה מלחמת העולם השנייה. ההורים שלי אמרו שהיטלר פתח בה, אבל ברחוב כולם אמרו שהפולנים התקיפו ושאנחנו רק מגנים על עצמנו. נטיתי להאמין לדעה השנייה - איך ייתכן שהיטלר יעשה דבר רע? הרי הוא בנה כאלה אוטוסטראדות יפות...

להורים שלי לא היה ספק שהיטלר אדם רע. שבוע לאחר שהתחלתי ללמוד בגן, הורי הוציאו אותי ממנו, משום שהגננת הייתה נאצית והם לא רצו שתהיה לה השפעה רעה עליי. הם המציאו תירוץ שיש לי כינים ולכן אני לא יכולה ללכת לגן.

לא היה לנו רדיו בבית, למרות שיכולנו לקבל בחינם. הממשלה חילקה רדיו לכל משפחה, על מנת שכולם יוכלו להקשיב לנאומיו של היטלר, אבל הוריי לא הסכימו להחזיק רדיו, משום שלא רצו שאפילו אשמע את קולו.

בשנה הבאה התחלתי ללמוד בכיתה א. כנראה שהוריי לא יכלו להמשיך ולהמציא תירוצים לנצח. בכל בוקר היינו צריכים לעמוד, להרים את ידנו הימנית ולשיר על דויטשלנד – גרמניה. היינו צריכים להיזהר שהיד המורמת לא תזוז, כי היינו "ילדים גרמנים חזקים". בגרמניה, להיות חזק ובכושר היה נחשב לדבר מאוד חשוב. חולשה הייתה דבר שלילי. יוהאן גתה, ממייסדי התרבות הגדולים של גרמניה, כתב: "אתה יכול לנצח - או להפסיד. אתה יכול להיות הסדן - או הפטיש". כבר בגיל 6 החלטתי: "לעולם לא אהיה הסדן!".

פרחים לתוך מכוניתו של הפיהרר

בבית הספר לימדו אותנו להעריץ את היטלר. על פי החוק, תמונותיו נתלו בכל בית. בבית הספר קיבלנו פעם עבודת-כתיבה: "מה היית עושה אילו הפיהרר היה מגיע לעיירה?". כתבתי, שהייתי משליכה פרחים לתוך מכוניתו.

אמא שלי עבדה אצל אמו של הפילוסוף היהודי-גרמני פרנץ רוזנצוויג. היא סיפרה לי שיום אחד הוליכו את כל היהודים דרך העיר קאסל. התושבים עמדו בשורות לאורך הרחובות והשליכו על היהודים ביצים, בצירוף קריאות שנאה וגידופים. אמא שלי עמדה שם, מתייפחת ומתייסרת מכך שהיא חלק מהקהל הנורא ההוא. מה שהדהים אותה במיוחד הוא, שההמון היה מורכב מ"אנשים נחמדים בדרך כלל".

לא עבר זמן רב, וגרמניה הפכה להיות יודנריין – נקייה מיהודים. מאוחר בערב, כשחשבו הוריי שאני ישנה, עמדתי מאחורי הדלת בחשיכה והקשבתי. הם שוחחו על מחנות הריכוז ועל הרצח ההמוני של היהודים. אסור היה לדבר על הנושא בפתיחות, אבל הכל ידעו על כך (אחרי המלחמה, כששמעתי שאנשים מספרים שהם לא ידעו דבר על מה שקרה, ידעתי שהם לא דוברי אמת).

פעם, כשתלתה אמי כביסה על החבל, ראיתי כיצד היא בוכה בכי מר. היא אמרה שהיטלר אדם נורא, ושאני חייבת להתפלל בכל הכוח שהוא יפסיד במלחמה.

לקראת סוף המלחמה, במשך שנה שלמה לא הלכנו לבית הספר, ואז, יום אחד, כשהמלחמה כמעט נגמרה, קראו לנו להתכנס בבית הספר. עם הסרתו של האיום הנאצי, חשו המורים שהגיע הזמן לטהר את עצמם. הם גילו לנו, שעד היום הם שיקרו לנו בעניין היטלר, כי הכריחו אותם לעשות זאת, אך למעשה, מהתחלה הם ידעו שהוא אדם רשע ורע מעללים.

חשתי אכזבה ובוז כלפיהם.

יום אחד, כשהייתי בת 11, המורה בבית הספר מסר לנו שיעור על הנביאים. למדנו כיצד ה קרא לירמיהו הנביא לשכנע את עם ישראל לשנות את דרך חייהם, אבל הם לא שמעו בקולו, והתעלמו מדברי האלוקים. לבסוף, ירמיהו ברח למצרים, והמקדש, המקום הקדוש ביותר בעולם - נחרב.

כששמעתי זאת החלו לזלוג דמעות במורד לחיי. הנחתי את ראשי על השולחן, בין כל ספרי הלימוד, והתחלתי להתייפח. כולם הסתכלו עליי, והמורה ניגש אליי בכעס: "קומי מיד!", פקד עלי.

עמדתי מולו מפוחדת.

"למה את מייללת?!?", צעק עלי.

התחלתי לבכות חזק יותר ובלי שליטה.

"למה את בוכה? תגידי לי מיד!", הורה.

לא ידעתי מה לומר. לא הבנתי בעצמי מדוע אני כ"כ בוכה...

"כל כך עצוב לי על ירמיהו והיהודים... ", גמגמתי והמשכתי להתייפח, מבלי שהיה אכפת לי שכולם נועצים בי מבטים.

הם לא הבינו. למעשה, גם אני לא הבנתי למה אני מייללת כל כך הרבה על סיפור שקרה לפני יותר מ-2,000 שנה, בארץ רחוקה, לעם שאני בכלל לא מכירה...

"קשקושים!", צעק המורה, והתרחק ממני.

זה היה המצב שלי - ילדה נוצרייה, בבית ספר גרמני, שבוכה על חורבנם של היהודים, כשדמם של ששה מיליונים עדיין תוסס. מסיבה מוזרה כלשהי, חשתי קשר עמוק לעם ישראל.

מפסידה בוויכוחים על תיאולוגיה נוצרית

בתחילת שנות העשרים לחיי עברתי לאנגליה. קראתי שם ספרים על השואה שגרמו לי לבכות ולהרגיש חסרת אונים. באנגליה, הזמינו אותי לצאת לישראל כחלק מקבוצה שנקראת "פעולת פיוס". מדובר היה בקבוצות של צעירים גרמניים, שהתנדבו לעבוד במשך שנה במדינות שבהן הגרמנים גרמו נזק. הם כבר נטעו עצים בהולנד על סכרים שנהרסו על ידי חיילים גרמניים, בנו כנסיה בנורבגיה והקימו מוביל-מים לכפר בכרתים.

כעת, הם עמדו לנסוע לישראל בפעם הראשונה (הם ניסו מספר פעמים קודם לכן, אבל הישראלים לא הסכימו לקבל אותם). ביקשו ממני לנסוע לקיבוץ ולהתנדב שם לעבודה בשדות, במטעים וברפת. מכיוון שלא זאת הייתה התפיסה שלי ל"חוויה רבת משמעות" החלטתי לבטל את השתתפותי בנסיעה.

אחרי אנגליה, עברתי לגור ברומא, כמו שתמיד חלמתי לעשות. עבדתי עבור מוסד לימודים אוריינטלי מטעם האפיפיור. בשלב זה מצאתי את עצמי מתלבטת בשאלה – מה אני רוצה לעשות עם החיים שלי?, ולא מצאתי תשובה. במשך מספר ימים חשבתי על השאלה, עד שלבסוף החלטתי: אלוקים ייתן לי את התשובה. הוא היחיד שיודע.

זמן קצר לאחר מכן הגיע אליי מכתב בדואר אקספרס, המבקש ממני להצטרף בכל זאת לקבוצה שיוצאת לישראל. חשתי שאלוקים מוביל אותי בכיוון הזה, אז הסכמתי.

בשנת 1961, הגעתי לקיבוץ אורים שבנגב. להפתעתי הרבה, מיד הרגשתי בבית, והתאהבתי בארץ. קיבוץ אורים הוקם על ידי אמריקאים, ומכיוון שידעתי אנגלית התחלתי להטיף להם רעיונות נוצריים, אבל הטיעונים שלהם היו הרבה יותר טובים משלי. הפסקתי להטיף וחשבתי לעצמי, שאולי אני צריכה להכיר טוב יותר את הדת שלי לפני שאני מטיפה לאנשים להצטרף אליה.

חזרתי לגרמניה על מנת ללמוד תיאולוגיה קתולית. למדתי את כל ה"מקורות" וגיליתי שהדוקטרינה הקתולית ניצבת על רגליים רעועות מאוד.

בינתיים רציתי להשתייך לעם היהודי, התגעגעתי לישראל, ובזמני הפנוי כתבתי ספר המתאר את חוויותיי בארץ. קראתי לו "הדרך לירושלים".

חתונה על אף ולמרות הכל

מיד עם סיום לימודיי חזרתי ארצה. במשך חמשת החודשים הראשונים למדתי עברית באולפן, ואז התחלתי לחפש עבודה כלשהי בתחום החברתי. יוסף, מנהל האולפן, הביא אותי לאשה שהייתה אחראית על כל מוסדות הרווחה בצפון הארץ. היא הגיעה מגרמניה, וכשהיא שמעה שאני גרמנייה, היא סירבה אפילו לראות את פניי. נאלצתי להישאר בחוץ, בזמן שיוסף ניסה לשכנע אותה. "תשכח מזה", אמרה לו.

בינתיים, כדי שלא להשאיר אותי לבד בחוץ, היא שלחה את הבן שלה לשוחח איתי על דא ועל הא. כך, מבלי דעת, היא שלחה אליי את בעלי לעתיד. אלי ואני שוחחנו ושוחחנו והמשכנו לשוחח במשך ימים ושבועות. הרגשנו כאילו אנחנו מכירים זה את זו מאז ומתמיד.

למשפחה, מצד אמו של אלי, היה מאד קשה לקבל אותי. מדובר במשפחה מיוחסת, המשכה של שושלת ארוכה של תלמידי חכמים ורבנים. אחד מהם אף היה חברו ללימוד של הרב שבתאי כהן (הש"ך), והרב שמשון רפאל הירש בחר להשתדך עם משפחתם.

לדאבונם, אלי ואני החלטנו להתחתן, אבל אף אחד לא היה מוכן לעשות את הטקס - לא רב וגם לא כומר... אז יצאנו לקפריסין והתחתנו בנישואין אזרחיים. שיניתי את שמי לשם עברי – מיכל, והתחלתי לקיים מנהגים יהודיים שונים. לאחר זמן מה החלה להתרחב המשפחה והייתי גאה להיות אֵם ישראלית, אם כי לא יהודייה.

חילקנו את זמננו בין ישראל וגרמניה. בננו הראשון נולד בחיפה, והשני בבוואריה.

הזמן חלף ובסופו של דבר השתקענו בגרמניה. בנינו גדלו, ואנו ניסינו לגדל אותם כיהודים.

למרות שלא היינו משפחה דתית, הדלקתי נרות שבת וחגגנו את החגים היהודיים, אבל זה לא הספיק: הבנים שלנו לא היו שונים במאום מחבריהם הנוצריים. למען האמת, אנו עצמנו שידרנו להם מסרים סותרים שהחלישו את הקשר שלהם ליהדות. כשהיינו צריכים כסף, נעזרתי ברקע שלי ולימדתי תנ"ך בבתי ספר נוצריים, ואף כתבתי ספרי לימוד בעלי אופי לא-יהודי, תחת הכותרת "סיפורי תנ"ך לילדים".

גלישה ברשת וגלשני רוח

יום אחד, בשנת 2002, גלש בעלי באינטרנט ונתקל במאמר כלשהו על היהדות. במאמר היה כתוב, שגם אם עשינו טעויות, אפשר לתקן אותן על ידי הבעת חרטה והחלטה להשתנות לטובה. יותר משהמצב הנוכחי שלנו חשוב לאלוקים, חשוב לו אם אנו מחליטים להשתנות והאם אנחנו מתקדמים בכיוון הנכון.

המאמר עורר באֵלִי הרהורים עמוקים, והוא ישב ובכה מול המחשב כל אחר הצהריים. כשראיתי את זה, קראתי את המאמר בעצמי, ומיד הצטרפתי לבכיו. ידענו מה הטעות שלנו - התעלמנו מהתורה ולא שמרנו את המצוות. לא נתנו לילדים שלנו חינוך יהודי, ולא עשינו די כדי להוות משקל נגד בסביבה הלא-יהודית שבה גידלנו אותם. ייתכן אף שחלק ממעשינו הרחיקו אותם ממנה אל הכיוון שבו בחרו ללכת.

במאמר היה כתוב, שבאמצעות התשובה ניתן לתקן את המעשים. אולי לא במאה אחוז בעולם הזה, אבל לכל הפחות בעולם הרוחני. בעקבות המאמר, התחלנו לשנות את חיינו, ולעצב בית יהודי אמיתי. הכשרנו את המטבח, למדנו להתפלל, וגם החגים היהודיים שלנו נהיו שונים. קיווינו להשפיע על נכדינו, וחשבנו שאולי אם הם יראו דוגמא לחיים יהודיים, הם יתעניינו בכיוון. כל זאת עשינו, למרבה האירוניה, מבלי שהתגיירתי.

* * *

בשנת 2004 השתנו חיי באופן דרמטי, כשהיינו בחופשה באיטליה. אחד התחביבים האהובים ביותר על אלי היה גלישה בים. הוא היה מבלה שעות בגלישה, ואמר פעמים רבות שאם הוא צריך למות - הלוואי שזה יקרה לו בים בזמן שהוא גולש. כך ישבתי על החוף באיטליה ועקבתי אחרי אלי הניצב על הגלשן הירוק והקטן שלו, בתוך ים מדהים, עוצם את עיניו ומקשיב לקריאות השחפים, לילדים המשחקים ולקולם המרגיע של הגלים.

ואז, פתאום, מצאתי את אלי שרוע על הגלשן שלו. הוא היה מת. הייתי בהלם. אמנם נכון, לא מזמן הוא עבר התקף לב וניתוח להוצאת גידול סרטני, אבל הוא התגבר על זה. איך פתאום הלך לעולמו בין רגע?... איך אוכל להמשיך בלעדיו? היינו החברים הכי טובים במשך 39 שנה!

לפני שיצאנו לחופשה, ארזתי במזוודה מאמר כלשהו המדבר על חוכמת היהדות. ליתר דיוק, חשבתי שארזתי אותו. כשהגענו לאיטליה, גיליתי שבטעות לקחתי איתי מאמר אחר העוסק במוות ואבלות. אלי צחק על כך ואמר: "בגילך, את כבר לא יכולה לסמוך על הראש שלך...".

הקובץ הלא-נכון לבסוף הפך לקובץ הנכון.  

ידעתי שאלי לא נעלם, שהנשמה שלו עדיין חיה, אפילו יותר מאשר בעולם הזה. אבל התגעגעתי אליו. כעסתי על אלוקים שלקח אותו ממני. רציתי למות גם אני.

יהדות בירושלים

אחרי פטירתו של אלי, המשכתי להתקדם ביהדותי. לקחתי קורס און-ליין על כשרות, ולמדתי מצוות רבות שלא הכרתי קודם לכן. חשבתי הרבה פעמים על גיור, ודיברתי עם רבנים שונים, אך זה נראה לי כל כך קשה ואפילו מיותר... אחרי הכל, הייתה לי זיקה יהודית חזקה ושמרתי על מצוות רבות.

עם זאת, הרגשתי שמשהו חסר. אולי כן להתגייר? התלבטתי במשך שבועות וחודשים מצד לצד. שיגעתי כל כך הרבה רבנים, עד שכמה מהם כבר התייאשו ממני. דיברתי עם אלוקים כל היום ושפכתי המון דמעות. ידעתי שאני רוצה להתגייר, אבל לא ידעתי איך אני יכולה לעשות זאת. בסופו של דבר, נכנעתי ואמרתי לאלוקים: "אני כבר לא יודעת מה לעשות. בבקשה קח על עצמך את כל האחריות ותעשה איתי מה שאתה רוצה".

ואז התרחש הנס שלי.

בשנת 2007, בגיל 72, נסעתי לבקר בישראל. הגעתי למלון שלי בירושלים בדיוק בזמן הדלקת נרות שבת. ביום ראשון בבוקר ניגשתי לבית הדין המטפל בגיורים. גוללתי בפניהם את כל סיפור חיי, והם אמרו לי: "תחזרי מחר לבחינה".

גיור כנגד כל הסיכויים

למחרת חזרתי להיבחן. היו אלה שאלות רבות בנושאי השקפה והלכה יהודית. כנראה הצלחתי מאוד, כי הם אמרו לי: "תבואי מחר להופיע בפני בית הדין". כששמעתי את המילים הללו, נבהלתי מאוד ונהיו לי כאבי בטן חזקים. קרסתי, ואמבולנס פינה אותי במהירות לבית החולים.

הרופאים רצו להשאיר אותי ללילה לבדיקות והשגחה, אבל בשום פנים ואופן לא הייתי מוכנה לוותר על הפגישה שלי בבית הדין - הגעתי רחוק מכדי שאוכל לסגת. הרופאים אמרו שמסוכן עבורי לעזוב את בית החולים, ושמשהו גרוע יותר עלול לקרות, אבל אני הגעתי לשלב שבו הבנתי שעדיף למות מאשר לחיות כלא-יהודייה. חתמתי על טופס שחרור באחריותי הבלעדית, ועזבתי את בית החולים.

עצרתי מונית שתיקח אותי למלון, ושאלתי את עצמי-  למה אלוקים עושה לי את זה? התחלתי לשוחח עם נהג המונית וסיפרתי לו חלק מהסיפור. לשמע פתיחותי, הוא נפתח בעצמו. הוא אמר שהוא לא מוצא משמעות בחייו ושהוא אפילו שוקל לאבד את חייו. אמרתי לו שלמרות שהיהודים סבלו כל כך הרבה, אנחנו בניו המיוחדים של אלוקים, וקשורים אליו בברית שלא תופר. כשירדתי מהמונית, הוא הודה לי ואמר לי שהמפגש בינינו היה מתוכנן משמים ושינה אצלו רבות.

למחרת הלכתי לבית הדין. הם שאלו אותי המון שאלות – על שבת, תפילה ורגשותיי לגבי הנצרות. הרבנים התרשמו לבסוף, שלא רק שאני מכירה את היהדות, אלא אני גם אוהבת אותה. הם אמרו לי לעמוד ולהתחייב לשמור את כל תרי"ג המצוות, וכן לקבל הן את התורה שבכתב והן את התורה שבעל פה. לאחר מכן קראתי בקול "שמע ישראל".

למחרת הלכתי למקווה והפכתי ליהודייה.

זה נגע בי כל כך עמוק, שפשוט לא הצלחתי להפסיק לבכות. אחת הנשים שם חיבקה אותי ואמרה לי לא להתבייש ולא להיבהל, שלהרבה גרים טריים יש תגובה רגשית כזאת.

ואז בחרתי לי שם עברי נוסף: בתיה, בת-אלוקים, על שמה של הנסיכה המצרית שגידלה את משה.

טסתי חזרה לגרמניה, תשושה לחלוטין.

אפילוג

כעת אני שוב ביערות בוואריה בגרמניה, ספונה בביתי עם 130 ספרי יהדות. אני מרגישה שה כל כך אוהב אותי, ואני גאה להיות יהודייה. אני נמצאת כאן עם עוד מספר יהודים, ורואה ניסים מידי יום.

לא מזמן היה לי אורח מיוחד לשבת, מארק. הוא חושב שאמו הייתה יהודייה. הוא נולד בעיירה קטנה שנמצאת היום באוקראינה, אבל כשהוא ואחיו היו ילדים, הם הופרדו מהוריהם, ובסופו של דבר מצאו עצמם בצכיה. אירנה, אשתו, חונכה כקומוניסטית והיא אתיאיסטית. היא אמרה שהיא הרגישה אווירה מיוחדת בביתי בשבת, ושהיא רוצה להביא את הילדים שלה כדי שגם הם יחושו זאת.

בת ישראל מתוך אומה של רוצחים

הצער העיקרי בחיי הוא שבני הבכור נשוי לנוצרייה. עם זאת, הוא מגלה עניין ביהדות, ועוקב אחר שמירת המצוות שלי בעין חדה. הוא לימד את ילדיו לומר "שמע ישראל", והם אומרים את זה כל לילה (למרות שעל פי ההלכה הם אינם יהודים). אני משתמשת בהשפעתי כסבתא, וכשהכומר מלמד אותם להתפלל ליש"ו, אני מספרת להם על הא-ל האחד והיחיד.

בלילות שבת, מגיע אליי בני הבכור ואני נותנת לו חלה מיוחדת למשפחה שלו. הוא הפסיק להשתמש במחשב בשבת, ומשתדל גם לא לנהוג או להדליק אורות. מכיוון שהוא ובני משפחתו אינם יהודיים, הוא לא יכול לנהל אורח חיים יהודי, אבל הוא אומר שהוא מקווה שכל זה ישתנה. סיפרתי לו על הרעיון ששינה את חיי מהמאמר שקראנו אלי ואני - בעיני האלוקים, כל צעד נחשב. כשבני שמע זאת הוא חייך.

הידיעה שאני ילדתי לאלי בנים שאינם יהודים גורמת לי שברון לב, ואני מתפללת שהחלק היהודי שבמשפחתנו לא יסתיים בי. אני מקווה שיום אחד, כשלבני יהיה יותר זמן והילדים יגדלו, הוא יתגייר כמוני.

לאחר מסע ארוך כל כך, אני חשה שהשגתי את שלוות נפשי – זאת הייתה דרכו של ה לגלות לי את אהבתו, ולפתוח עבורי את הדלת ליהדות. כשאיבדתי את בעלי, זה נתן לי זמן לשקול היטב האם אני באמת רוצה להיות יהודייה. ה רצה שאשאר לבד, שאתעמת עם עצמי ועם נבטי נשמתי היהודית. אפילו כשניסיתי לברוח, הוא גרר אותי והחזיר אותי למסלול, ואז, הוא נשא אותי לירושלים וסידר את הגיור שלי. רק עכשיו אני מבינה שכל מעשיו היו לטובתי, ואיזו מתנה נפלאה ניתנה לי...

עדיין יש לי לפעמים סיוטי לילה, על גרמנים שמנסים להיאבק באלוקים ולהשמיד את בניו, אבל האויבים לעולם לא יצליחו. אני הוכחה חיה לכך. מתוך אומה של רוצחים, צמחתי להיות יהודייה בת ישראל, ואין מאושרת ממני על כך.

חבל שהיטלר כבר לא חי לראות את זה.