פנים חדשות

החתונה באולמי "לרום" ברחובות הסתיימה מעט לפני חצות. נילי, אחותה המבוגרת של הכלה, יצאה עם אוריאל מפתח האולם ונסעה עמו לביתם בתל-אביב. חתונה היא חתונה ושמחה היא שמחה, אבל נילי הרגישה הקפדה מצד הוריה על כך שהיא לא נישאת לאוריאל.

החיים אינם פשוטים. נילי ואוריאל היו שחקני תיאטרון בדם, כלומר אנטי ממסדיים באופיים, ופרט לכך אוריאל כבר חווה זוגיות במסגרת נישואין ונכווה, ולכן אינו מוכן לחיות שוב באופן מחייב.

נילי למדה תיאטרון בירושלים ולימדה ספרות בשיטת הפסיכודרמה בהצלחה רבה. התלמידים ביקשו ללמוד עמה אפילו בזמנם הפנוי אחר הצהריים, אבל המפקח המרובע ממשרד החינוך התרגז על כך שהיא מכנסת את תלמידיה במעגל, ובכלל נוהגת בניגוד לתקנון המקובל, וכך הסתיימה הקריירה הפדגוגית הקצרה שלה.

לאחר מכן נסעה ללונדון ללמוד תיאטרון. היא למדה היטב והיו לה סיכויים להתקבל לבית-ספר גבוה יותר. מישהו אפילו הציע לה להינשא ולהתגורר עמו בטירה, אבל אנגליה לא משכה אותה. לא משכה? ממש הרתיעה! גם הקהילה היהודית היתה קרה כקרח מתחת למעטה הנחמדות. הם שידרו ללא מילים ליורדים מהארץ: תנו לנו לחיות כאן בשפע ובשקט, חיזרו לארצכם והֱיוּ בשר תותחים! הדבר שהכריע אצלה את הכף היו געגועיה לארץ ובפרט לירושלים.

כאשר חזרה נילי לארצה ולמולדתה, הכירה את אוריאל, ואז, יחד עם שחקנים נוספים שלמדו טכניקה מיוחדת של ניקיון נפשי, ניסו להקים תיאטרון ניסיוני בשם "התיאטרון השביעי". בסופו של דבר, שניים מהחבורה קיבלו תפקיד ב"קאמרי" ורצו בזרועות פתוחות לעבר הממסד, והניסיון כשל.

נילי ואוריאל יצאו ברכב החיפושית מפאתי העיר. לאחר זמן קצר אמר אוריאל שהוא עייף ורוצה לנמנם מאחור וביקש מנילי שתחליפוֹ בנהיגה. היא הסכימה בחפץ לב. הרכב התקרב לפאתי ראשון-לציון ליד תחנת דלק, ואז לפתע הסתנוורה נילי, ההגה ברח מידיה והחל לנוע בתזזית חזקה ימינה ושמאלה, כאילו שמישהו מנסה להוציאו בכח מידיה, עד שאיבדה שליטה... לאחר שהרכב עבר את תחנת הדלק נתקל בכל מיני עצמים - תחילה בעמוד בקול רעש גדול... לאחר מכן בגדר של בית עזוב בצד הכביש... ולבסוף נעצר כאשר נתקל בעץ תמר עבה וגבוה שהיה בחצר הבית העזוב... החיפושית נמעכה לגמרי - - -

נילי חשה שהיא מרחפת ללא גוף בשמים, כשמסביבה משייטים בקלילות ענני צמר-גפן. למרות שריחפה ללא גוף, היתה לה מודעות של קיום והיא חשה באושר עילאי. באותם רגעים נצחיים נמחק העולם. היא לא היתה קשורה כלל לגוף שלמטה, אולי היתה באיזה רקיע. לא הרגישה כלל כמה זמן הכל ארך - שניה, שעה ואולי שנה. בעולם השמיימי הזה אין זמן ואין מקום.

לפתע שמעה ממרחק רב קולות דקים שקוראים בשמה דרך צינור שמחבר את העולם השמיימי, בו היא משייטת, אל העולם התחתון. בתחילה לא רצתה לשמוע מפני שהרגישה טוב כל-כך, אבל לאחר מכן הבינה שקוראים בשמה והתרכזה בשדר. היתה פסיבית לגמרי, עד שחשה לפתע מעין קצר חשמלי מלווה בקולות של קריסת מערכות - - -

היא מצאה את עצמה בחזרה בתוך גופה הסובל. כעת הרגישה כאבים עצומים. פניה זבי הדם היו חתוכות לגמרי מרסיסי הזכוכיות שהתנפצו. שמעה במעומעם קולות של אנשים שניסו לחלצה, אבל לא שמה לב אליהם בגלל כאביה הנוראים.

אוריאל שישב מאחור לא נפגע כמעט והצליח להיחלץ מהדלת השנייה. איש אחד מהבית הבודד יצא מבוהל כשהוא לבוש בפיז´מה. אוריאל אמר לו שיעצור רכב חולף לעזרה בזמן שהוא ינסה לחלצה מהמכונית. חלף רכב ועוד רכב על פני בעל הבית האומלל שקרא לשווא לעזרה. לאחר דקות ארוכות שב לאוריאל כשהוא מיילל על כך שאף אחד לא עוצר לו. לבסוף הצליחו לעצור מישהו, ולאחר שחילצוה, לקחוה לבית-החולים "אסף הרופא" כשהיא מחוסרת הכרה.

בשלב מסוים התעוררה וראתה שמבהילים אותה לניתוח. היא הבינה משיחת הרופאים שפניה נפגעו קשה וכי חייבים לתפור את אפה וחלקי פנים נוספים. כאשר תפסה את חומרת מצבה, בחרה במודע לחזור למצב של חוסר הכרה.

היא התעוררה מהניתוח הממושך כשפניה מכוסות לגמרי בתחבושות. לאחר שפקחה את עיניה, ראתה מעליה את הוריה מלאי הצער. מבטה של אמה שידר אכזבה וכאב. כאילו אמרה: "מה עשית לנו ולעצמך יום לאחר החתונה של אחותך?...". נילי שנאה את הצער והרחמים שהביאו עמם כל קרוביה ומבקריה.

כעבור שבוע, לאחר שהסירו את התחבושות מעל פניה, הגיע הרגע הנורא מכל. היא הביטה במראה והיתה מזועזעת לגמרי מפניה שהושחתו. לא היתה מסוגלת לתפוס איך הם שונו ללא הכר. מבחורה יפה הפכה למפלצת. כל פניה היו מצולקות ומלאות תפרים.

לאחר מכן פרץ ריב היכן תשהה נילי כעת, האם בבית הוריה או אצל בן זוגה? בגלל פניהם המיוסרות של הוריה, פחדה לחזור אליהם. ידידה עודד אותה לחזור אליו באומרו, שהיא חייבת להתחזק, וכי הוריה לא יחזקוה ואדרבא יחלישוה. בסופו של דבר בחרה להתגורר עמו.

כאשר חזרה לביתם, לא ידעה מה לעשות. הביטה במראה ובכתה, הרגישה שנגמר המשחק של חייה. איך תחזור לתיאטרון, הרי אין לה פנים בכלל? מה תוכל לעשות בחיים? איך בכלל חיים עם פנים כאלו? כאשר נסעה באוטובוס, אנשים קמו מפניה, למרות שהיתה בגיל עשרים ושבע בסך-הכל. קימתם זעזעה אותה: אוי ואבוי, לאן הגעתי... אני נראית יותר גרוע מאנשים חרוכים לגמרי... 

בשלב מסוים הלכה למנתח פלסטי ידוע בשם פרופ´ גלעדי מהרצליה. הוא הסביר לה, שמאחר והיא עדיין מלאה תפרים, אין מה לעשות כרגע עם פניה. לאחר שיגלידו הצלקות, תוכל לבוא אליו כדי שיבדוק מה ניתן לעשות. שוב חזרה לביתה בתחושה שחרב עולמה. הרגישה כמו ילדה קטנה שלקחו ממנה את הצעצוע היקר ביותר והיא נותרה לבדה בעולם. שוב עמדה מול המראה ופרצה בבכי מר:

"מה אעשה עם הפרצוף הזה? ריבונו של עולם, מה עשית לי? למה לקחת את פני היפות ומה נתת לי במקומן? למי עוללתי רע? אולי רק לעצמי... ולמה חטאי גדול כל-כך?... תציל אותי מהפנים המפחידות האלה... הן לא שלי... אבא...".

הפנים המכוערות הכריחו אותה להסתכל פנימה. מבלי לדעת התוודתה על חייה. הבינה שדרכה לא היתה נכונה עד כה, ולכן הגיעה למבוי סתום. היא נולדה בבית עם שורשים. אביה, בן למשפחת סלומון, היה מצד אביו צאצא של הגאון מוילנא, ומצד אמו השתייך למשפחת מהגרים מגרמניה שהצטרפה לחבורת ה"חתם-סופר".

 אמה של נילי היתה תימניה בעלת שורשים ענפים. מגיל שלוש לימדה את בתהּ לומר קריאת-שמע על המיטה ושאר ענייני מסורת. רק בגיל שש-עשרה, כאשר נכנסה הטלוויזיה לביתם, החלו לחדור השפעות זרות בקצב גובר, והחלה התרחקותה הגדולה. לאחר שעמדה ברשות עצמה, לא הצליחו הוריה לסבול את העובדה שהיא חיה ללא נישואין, והתרחקו ממנה מאד.

לאחר כחודש של בכיות ותפילות רצוצות מול המראה, הגיע לביתם קבלן הניקיון של חדר המדרגות בבניינם, שהיה מיודד עמם והכיר את מצבה הקשה של נילי. הוא סיפר להם שהוא אחראי על ניקיון חמשה חדרי מדרגות של בניינים רבי-קומות ברמת-אביב ג´, וכעת קיבל עבודה באילת, וברצונו להציע להם לעבוד במקומו ברבי-הקומות הללו.

"זאת פרנסה טובה, יהיה לכם כסף לחיות. החיים שלכם יתגלגלו לפחות לאיזה כיוון...", ואז פנה לנילי והמשיך:

"אל תדאגי, את לא צריכה להופיע בציבור, רק המדרגות יראו אותך... והעיקר - תצאי כבר מהראי הזה!".

הם קיבלו את הצעתו. כך יצאו שני שחקני התיאטרון עם הדלי, המטאטא, הסמרטוט וכלי הנקיון האחרים כדי לעלות ולרדת ולצחצח את המדרגות. נילי ניקתה במרץ את המדרגות האינסופיות ואמרה לקדוש-ברוך-הוא שחזר אליה דרך ייסוריה:

"אני יודעת שאתה שלחת לי את הניקיון הזה, אני אהיה המנקה הכי טובה בעולם! אני אנקה את עולמי שהתלכלך לגמרי ואתחיל לעלות מהמדרגה הראשונה לאן שתוביל אותי...".

הם עבדו בהצטיינות ונוספו להם לקוחות חדשים. דיירי הבניינים שבהם עבדו, גם ביקשו מהם לנקות את דירותיהם. אמנם הגיעו שליחים ממשפחתו של אביה שהתרעמו על כך שהיא חיה בצורה כה משפילה, אבל כאשר עלתה וירדה, הרגישה שהקדוש-ברוך-הוא מורידה לדיוטא התחתונה ביותר, כדי להתחיל לטפס על המדרגות באופן הנכון. 

לאחר מכן התקדמו בענייני הניקיון ויצרו קשר עם סיטונאי של חומרי ניקוי שהיה קשור למסעדות וחנויות רבות ברחבי תל-אביב. הבית שבו התגוררו התמלא בחומרי ניקוי, עד שלבסוף שכרו הַאנְגֶר בנחלת-יצחק ומילאוהו בסחורה. הם החלו לעבוד עם מסעדות, קיבלו סחורה ומכרוה במכונית המסחרית שהיתה להם, וכאשר התרחבו, החלו לצוץ ביניהם סכסוכים. הדבר גרם לכך שיחזרו לכיוון האמנותי.

מישהו מונצואלה הציע להם לעבוד עם תחפושות ולעשות תיאטרון לילדים. הם הריצו הצגה שנקראה "תיבת הקסמים". סוּפַּר בהצגה על תיבת קסמים, שכל המחזיק בה ומבקש בקשה, סופה להתקיים. נילי שיחקה ילדה בשם נילי, שמביאה כמתנת יום-הולדת את תיבת הקסמים ליצורים חביבים שנקראו מַבּוּבּוֹת.

בתחילה המבובות משחקות יפה עם תיבת הקסמים ומנצלות אותה באופן חיובי, עד שהיא מגיעה לכפותיו שלופות הציפורניים של חתול רשע אחד, שמתאווה לתיבה ולא מסכים להחזירה. הוא הופך בעזרת תיבת הקסמים לחיה רעה וחזקה ומצליח להפוך את המבובות האומללות לליצנים, לבכיינים ולכל מה שלבו הרע חפץ. הוא כולא אותם בחושך ולוכדם במעגל קסמים, עד שהם מזעיקים את נילי, שמשחררת אותם מהמלכודת ומלמדת אותם שהתיבה טובה רק כאשר משחקים עמה יפה ומתחלקים בה, אך היא הופכת לרועץ כאשר מישהו רוצה אותה לעצמו בלבד. 

יום אחד הגיע אליהם צייר בשם גבעתי, ששכנעם לעזור לצייר אחר שחי בדלות בבת-ים. הם ארגנו לו תערוכה בביתם שהצליחה מאד. גבעתי ראה כי טוב וביקש שיארגנו תערוכה גם עבורו, ואף היא הצליחה. פעם אחת הגיעה אחותה של נילי עם זמר מלחין מרחובות בשם אלון.

לאחר מכן הכיר להם גבעתי במאי קולנוע לשעבר בשם מוטי גל מרמת-גן, שאותו הגדיר כ"מלאך שלי". הרב מוטי גל ואשתו הזמינו אותם להתארח בשבת. נילי הרגישה באותה שבת שנשמתה מרקיעה שחקים. לאחר מכן ניסו לשמור שבת בעצמם, אבל לא הצליחו כל-כך ואז התרחבו הבקיעים ביחסיהם. נילי גם הצרה על כך שלא תוכל להביא עם בן-זוגה ילדים לעולם.

ובתוך קלחת האירועים נרפאו פניה כמעט לחלוטין, כל הצלקות הגלידו, ולא נותר כמעט זכר לתאונה הקשה שעברה. דווקא אז נפרדה מאוריאל, עברה להתגורר בגפה בשכונת נוה-צדק בתל-אביב וניסתה להתאושש מהפירוד. שם נפל עליה פחד מכל מיני שכנים מפוקפקים. עד שהחליטה לחזור לרחובות עיר הולדתה, לשכונת שעריים, לביתם של סבא וסבתא שנפטרו.

באחת השבתות ראתה אשה נסערת ומרוגשת. האשה סיפרה לנילי כי איבדה לגמרי את הדרך לביתה, היא רק זכרה שיש איזו מרפאת שיניים הסמוכה לביתה. נילי הסיעה אותה ברכבה לכיוון דרום רחובות והבטיחה לה שיסעו לאט-לאט, עד שהאשה תבחין במקומות מוכרים, וכך יגיעו לביתה שנשכח בסערת רגשותיה. הן הסתובבו סחור-סחור עד שהצליחו להגיע לבית המיוחל.

האשה אסירת התודה הזמינה את נילי לעלות לביתה. נילי ירדה מרכבה ולפתע ראתה את אלון הזמר. הם שוחחו והתוודעו זה לזה. גילו שהסבא שלה והסבא שלו, עליהם השלום, למדו בתימן אצל אותו מוֹרִי (מלמד תינוקות) והיו חברים קרובים עד לערוב ימיהם. כך התגלגלו העניינים בין נילי לאלון, והם החליטו להקים משפחה, למרות הניסיונות הקשים שעבר כל אחד מהם בדרכו.     

לאחר הנישואין, ששימחו מאד את הוריה, עברו להתגורר בביתו  של אלון, שנמצא בחלק הדרומי של הרחוב הראשי. אלון שהיה זמר ומלחין לא הצליח כל-כך להתפרנס. נילי התעברה, וכאשר ראתה שחובותיהם תופחים במקביל לבטנה, ואין להם כסף אפילו למכולת, החליטה לעשות מעשה. היא השיגה שבעים שקלים ונסעה לאחד המושבים שבסביבה כדי לקנות פרחים ולמוכרם. היא ביקשה מבעלת המשתלה שתלמדה כיצד לשזור זֵרים.

כאשר חזרה לרחובות, הוציאה שולחן קטן למדרכה שמול ביתם ומכרה עליו את הפרחים במשך סוף השבוע. את האומץ לפעול קיבלה מניסיונה הקודם כאשר יצאה לשטוף חדרי מדרגות. אז למדה שהדבר הנכון בעת משבר הוא לצאת ולעשות משהו ולא להתייאש לעולם, וגם תפילה מקרב לב בעת הפעולה לא תזיק.

בעלה, שישב עם חבריו המוזיקאים, נדהם לראות את אשתו ההרה מוכרת פרחים בהצלחה והחליט להשתתף עמה. הוא מתח רשת על המדרכה, בין שתי חנויות שהיו שייכות למשפחת אביו, והם הביאו עציצים ופרחים ופתחו משתלת רחוב. אז החלו מאבקים עם פקחי העיריה שבסופם, על סף לידתה, זכתה במשפט.

לאחר שילדה את בתם הבכורה, נתן להם אבי בעלה חנות כדי למכור בה את פרחיהם. כך חלפו השנים ונולדו להם עוד שני ילדים. הם עזבו את החנות ברחוב, בנו לילדיהם עליית-גג והקימו חנות חדשה בתוך ביתם.למרות שהיתה לה עבודה קבועה וילדים בריאים, הדברים לא התנהלו למישרין. נילי הרגישה שאף אחד לא שומע אותה, גם לא בעלה שהתרחק ממנה ונאטם כלפיה מבחינה נפשית. היא ראתה שמנשבות רוחות רעות מבתי-הספר של ילדיה. אמרה לעצמה: הם עדיין ילדים טובים, אבל מה יקרה כאשר יהיו גדולים יותר? בקצב הזה הם עוד ידרכו עלי! ועוד הרהרה: ריבונו של עולם, מה עשיתי?! הנה יש לי בעל ושלושה ילדים, ובכל זאת אין לי נחת רוח ושום דבר לא הולך לי. הרגישה שהיא חייבת לקבל איזו החלטה שתוציא את חייה מהבוץ. 

ואז החליטה לשמור שבת.

זו היתה החלטה קשה שבקשות מכמה בחינות. ראשית כל בגלל היותה מעשנת כרונית. ושנית: איך תעסיק את הילדים בשבת? הם היו רגילים עד כה לראות טלוויזיה ולנסוע לים ולמקומות בילוי אחרים וכעת - לא כלום.

היא ניתקה את ילדיה מכל הרגלי החולין לפני שחיברה אותם לפעילות של קודש ולכן השבתות הראשונות היו קשות מנשוא. היתה מתרגזת על כך שאינה יכולה לנוח ומרוב לחץ הלכה לאיזו פינה נסתרת, הדליקה סיגריה ובכתה לה´.

לאחר מכן כבר החלה למלא את השבת בתוכן. הלכה לטייל עם ילדיה ויצאה לשמוע פרשת שבוע בבית-כנסת סמוך. היא העבירה את ילדיה לבתי-ספר עם יראת שמים, וכאשר סייעה להם בהכנת שיעורי הבית, רכשה מחדש אט-אט את יהדותה. וכיום, כל מי שמבקר בחנות הפרחים שלה ומתבונן בזֵרים המקוריים שהיא שוזרת ובתמונות היהודיות הפזורות בחן על הקירות, מרגיש נשמה יתירה.

מתוך סדרת הספרים של עודד מזרחי, "אור חוזר".