היום בו שבתי לרקוד

נחזור לערב בהוסטל לפני שבוע. לאחר ההופעה שלי, הבנות קיבלו את המיקרופון ואת הבמה, ונעמדתי בצד. נזכרתי בזמרת קולגה שסיפרה שההופעה בהוסטל זה ממש היתה אחת ההופעות המרגשות שידעה בחייה. הבנות שרו ונהנו וחייכתי לעברן בהנאה אמיתית ואז התחילה ההרקדה, רציתי לגשת ולהיות קרובה יותר ואולי אפילו לרקוד- אבל...
ישבתי בבטחה ליד אחת הבנות שראתה לנכון לספר לי סיפור חיים בן 53 שנים. הייתי מנומסת וניסיתי להקשיב ורק הסתכלתי לה עמוק בעיניים עם מצח מקומט בניסיון להבין אותה למרות שלא הצלחתי. אבל ראיתי דבר אחר- זוג עיניים כ"כ עמוק שאפשר לטבוע. חשבתי לעצמי שאין זה פלא לראות עיניים כאלה מיוחדות אצל האישה בעלת המוגבלות שלפני, ספק אם היא חווה קנאה, צרות עין, שנאה... היא נקיה מכל זה והעיניים הם החלון לנפש. מס דקות אחר כך ראיתי את אחת הבנות מתקדמת לכיווני עם ידיים מושטות קדימה והרבה אסרטיביות למשוך אותי לריקוד, פערתי זוג עיניים לרווחה- זה דבר אחד לסרב באופן קבוע לחברות שכבר כמעט התייאשו מלנסות אך איך אסרב לה? ובאיזה תירוץ? וכבר נמשכתי אל מרכז החדר. המבוכה התפשטה לי על הפנים ועיני ברחו אל מדריכת ההוסטל ואז נזכרתי שהיא בכלל לא יודעת או מזהה את המבוכה שלי ובכלל מה אכפת לי לנסות. אלה בנות שמקבלות אותך כמו שאת אין פה מסכות וכן הורדתי את שלי. כמה סיבובים לכאן וכמה סיבובים לשם קצת קדימה ואחורה והחיוך נדבק לו על פניי. רקדתי עם בנות נוספות, עם הביישנית שלא מדברת לעולם, עם ההיא שצמודה אליה, עם הגינגית שמבינה במוסיקה, עם הבלונדה שנרתעת ממגע, עם הבת של הזמרת מבני ברק, עם החיננית שמי היה מאמין שהיא חניכה כאן, שוב עם האסרטיבית...

בזמן הריקודים לצלילי שיר ברסלב שמח במיוחד אמרה לי אחת החניכות באוזן "תמיד להיות בשמחה! הכל לטובה! גם כשיש דברים רעים הם לא באמת רעים הרי הם מהשם והוא לא עושה רע אף פעם! צריך לשמוח- השם לא אוהב כפיות טובה!" מונולוג מעניין חשבתי לעצמי. "מה זו כפיות טובה לדעתך?" שאלתי ממתינה לדיאלוג נוסף "כשמתלוננים" ענתה ולא הוסיפה.

בדרך הביתה ידעתי שאנציח את הערב הזה באיזשהו אופן... זה היום בו שבתי להיות אותה נערה לכמה רגעים, זהו היום בו קיבלתי פרופורציות מחודשות, זה היום בו נפלו המסכות.

זה היום בו שבתי לרקוד.

ג'סיקה יוצרת וזמרת ,

ליצירת קשר paraztmofa@gmail.com