"הגעתי לבית הכנסת, ופשוט התביישתי"

פעם ראשונה שלי בקיבוץ. הכל חדש ומפתיע למדי, שונה כל כך מהעירוניות שאני מכירה. הבית של רננה מואר ומזמין. היא מקבלת את פני בשמחה ומכניסה אותי פנימה. המראה שנגלה לעיני משאיר אותי פעורת פה.

כארבעים נשים יושבות שם, בסלונה החמים, אומרות בצוותא פרקי תהילים.

אני סוקרת אותן בשתיקה. רובן עם מכנסיים, בודדות עם כיסוי ראש. אבל קריאת התהילים מאחדת את כולן.

זהו רק תחילת הערב, בהמשך רננה עורכת הפרשת חלה, וכולן עוזרות בשמחה לקלוע את החלות. ואז מגיע הרגע המרגש ביותר של הערב: "סעודת אמנים". העוצמה של נשים שמברכות, וחברותיהן שעונות "אמן" בקול רם, היתה גבוהה במיוחד. הנשים מזכירות שמות רבים של אנשים הזקוקים לישועה, וכולן עונות "אמן" בכזו דבקות, שאין לי ספק שהתפילות הללו יתקבלו במהרה!

"חברותיי מקבלות את השינוי שלי באהבה" מספרת רננה, "הן מצטרפות אלי לבית הכנסת לשיעורי תורה ואפילו מגיעות אלי לערבי הפרשת חלה...".

רננה נר, 39, אמא לשתי בנות, גדלה במשפחה מסורתית אך כשהתחתנה נכנסה למשפחה חדשה וחילונית לגמרי. זו היתה בסופו של דבר הנקודה שגרמה לה להתקרב...

"גדלתי כילדה חילונית לכל דבר. מוסדות לימוד חילוניים, חברים, בילויים, צבא ואח"כ כמובן טיסה לחו"ל...", היא מספרת, "הבית של הוריי הוא בית מסורתי, הדלקנו נרות, ובשבת הנחנו את האוכל על הפלטה וחגגנו את החגים. אבי שר שירי שבת, הקפדנו על אוכל כשר ועל שמירת שש שעות בין בשר לחלב, והאמונה הייתה באוויר למרות שלא באה לידי ביטוי ממשי בחיי היום יום".

ואז היא נישאה לתומר, בן קיבוץ ועברה לגור איתו ליד הוריו. מיד בתחילת דרכה במקום החדש היא חוותה שתי חוויות שזעזעו אותה.

תחושה של חוסר

"אני זוכרת את ליל הסדר בקיבוץ, שהתנהל על פי רוח המקום. זה היה רחוק מאד ממה שהכרתי, וממש היו לי דמעות בעיניים". בערב שבת היא גם מצאה שהדמעות הפכו לבכי. זמן הדלקת הנרות כבר עבר, אך בבית חמיה וחמותה עדיין עסקו במלאכת הבישול. ההתעלמות מהמסורת הפריעה לה, זה היה שונה מאד ממה שחוותה בילדותה. היא החלה לחוש את הפער העצום והריחוק בין מה שהיא גדלה עליו לבין המציאות שבה היא חיה עכשיו.

"נוצר בי חלל, ריקנות שחיפשה כל דרך להתמלא. נולדו לי שתי בנות מקסימות וחייתי את חיי ללא דרך ברורה ובלי כלים להתמודד עם קשיים שהחיים מזמנים לנו. הרגשתי שמשהו חסר ולא ידעתי מה וכל הזמן חיפשתי אחרי פתרונות שיביאו לי את השקט, את השמחה, את הזוגיות הטובה, את הסיפוק מהילדים ומעצמי... פתחתי עסק להתעמלות נשים שמאד הצליח, אך משום מה זה השאיר אותי עם אותה תחושה מעיקה של חוסר. חשבתי שעבודה במקום מסודר ימלא לי את היום, אך התחושה המעיקה רק הלכה והתעצמה. חשתי פער עצום בין הפנימיות שלי למה שאני משדרת, ניסיון בלתי פוסק של התאמה לתכתיבי החברה, אם מבחינת לבוש, אם מבחינת המראה הנכון ואם מבחינת ההתנהלות, הרגשתי שאני לא אני ושבעצם כולם נמצאים בסוג של משחק וכלום לא אמיתי!.

"המרחק בינה לבין תומר גדל אף הוא, ובלי שום יכולת וידע איך לבנות, לשמור ולתקן, הם החליטו בסופו של דבר להיפרד. הייתי בטוחה שעשיתי את הצעד הנכון. הסרתי מעלי את כל הקשיים שהכבידו, ומעכשיו הכל יהיה נפלא. אך הייתי כל כך רחוקה מעצמי באמת, ניסיתי לחיות את האשליה שהכל טוב ולא הקשבתי לקולות הפנימיים. בכל פעם שלא הייתי עם בנותיי הרגשתי שקורעים אותי מבפנים".

ואז התחילו לבצבץ תהיות על החיים ופשרם, על זוגיות נכונה ועל איך חיים פה, ולמה הכל כל כך קשה ולא באמת מסתדר?!

הלינק שפתח את השער

היא החלה לנהל שיחות עם חברה דתיה בעבודה. שיחות שבהן החברה הקשיבה ורננה פרקה את כל הכאב האצור בתוכה.

"חברתי שלחה לי לינק להרצאות בהדברות וערכים, התחלתי לצפות ולקרוא ופשוט הייתי מרותקת! פתאום הבנתי הכל! קיבלתי תשובות על כל השאלות! הבנתי את עצמי, את האחרים, את החיים! לא עזבתי את המחשב והטלוויזיה ובמשך מספר חודשים הייתי שקועה בתוך המסך (אפילו בשבת...) ואז באתי לאותה חברה ואמרתי לה: "לא שאני חוזרת בתשובה או משהו כזה, אבל אני רוצה להאמין... איך אני עושה את זה?" ואז היא אמרה לי: "תתחילי לדבר איתו", ולמחרת הביאה לי חוברת תפילות קטנה. ובאמת התחלתי להתפלל, ולהתפלל, ולהתפלל.... והרגשתי שהקדוש ברוך הוא אוסף אותי אליו ממש, פותח לי דלת ומראה לי את הדרך האמיתית לחיות.

"לאט לאט התחלתי לשמור מצוות. בהתחלה שיניתי את הלבוש שלי ללבוש יותר צנוע והרגשתי איך אני משתחררת מכבלי האופנה ומתלבשת איך שהשם רוצה ולא איך שהחברים רוצים. השתחררתי גם מהצורך בתשומת לב ומחמאות... וכך התחזקתי ובניתי את עצמי בזכות עצמי ולא בזכות אישור חברתי, וקיבלתי עוד כח. התחלתי לשמור שבת. הגעתי לבית הכנסת, ופשוט התביישתי! יהודיה בת 36 לא מכירה סידור, לא יודעת איך קוראים ואיפה קוראים, אז נרשמתי למדרשיה והתחלתי ללמוד. כשאבי שמע על כך הוא קנה לי סידור לבת ישראל ואת הספר בגן האמונה של הרב ארוש. הוא ואמי מאד שמחו ועודדו אותי. גם אחי הגדול, שהוא בעל תשובה מעל 15 שנה, ליווה אותי, הדריך וכיוון.

"ואז הגיע היום בו צריך ללכת לרבנות כדי לקבל גט. כבר הבנתי את חשיבותו של בית יהודי, וכמה צריך להתאמץ כדי לבנות אותו, והכי חשוב מה תפקידה של האישה. וכמה הייתי רחוקה מזה במהלך 10 שנות נישואיי. בלילה שלפני התפללתי לבורא עולם בדמעות שהמשפחה שלי תשוב להיות ביחד. והוא שמע אותי.נכנסנו לדיון ברבנות, והם שאלו אם אנחנו רוצים לסיים את הליך הגירושין היום.

"בעלי אמר כן, ואני לא יכולתי לענות. הם חיכו למוצא פי, ואמרתי בדמעות שאני לא רוצה להתגרש. הוא היה מאד מופתע, והם אמרו לנו לצאת ולדבר בחוץ, כשהוא שאל אותי לפשר הדברים אמרתי לו שאין לנו סיבה אחת מספיק משמעותית שבגללה צריך לפרק בית. ואכן יצאנו משם, לא גרושים".

החיים שלאחר מכן לא היו פשוטים. אמנם ההורים של תומר קיבלו את השינוי בברכה, ומאז חמיה לא מוותר על קריאה בפרשת השבוע ועל קידוש בכל ליל שבת. אך השוני בינה לבין בעלה עדיין קיים. גם כשכולם נוסעים בשבת לטייל, היא נשארת בבית ולא אומרת מילה.

"היה קשה בתחילה" היא מסכמת, "אך עם הזמן קיבלתי את הדברים ואני משתדלת לא לתת להם להשפיע עלי ולא לחשוב על ההבדלים בינינו אלא רק על הדברים הטובים. אני ובעלי מכבדים אחד את השני ולא מפריעים זה לזו בדרך שכל אחד בחר ללכת בה, בעלי מפרגן לכל דבר שאני מעוניינת לעשות שקשור לאורח החיים היהודי, ומשתף פעולה גם בתחומים שקשורים אליו בנכונות וברצון. הכנסנו את הבנות לבית ספר תורני ואנו חיים ביחד בקיבוץ, בבית אחד, ומכבדים כל אחד את דרכו של השני".

רננה לא מסתפקת רק בשינויים שעשתה, היא אף מארגנת ערבים לנשות הקיבוץ. והן משתתפות, שומעות ואולי אף מיישמות...