חבל שלא נולד לכם ילד אחר

אחד הסיכונים הגדולים הכרוכים במתיחת ביקורת, אם לא הגדול שבהם, הוא, כשנשוא הביקורת חש שאנו לא מקבלים אותו ברמה האישיותית. דחייה אישית מתקבלת אצל אדם כהכרזת מלחמה וערעור על עצם ה"אני" – פסילה מוחלטת של דעתו ומחשבתו.

כאשר אנשים מותקפים אישית, הדבר מקומם אותם. אם מישהו יעיר לנו שהמעיל שלנו נקרע או שיש לנו כתם אבק גדול על גב הבגד, לא נחוש עם זה רע, ואף נודה לו על הערתו. אך, כאשר מישהו יעיר לנו שאנו "מלוכלכים" ומבולגנים, הרי שביקורת כזו כבר לא תתקבל כל כך בברכה, שכן בביקורת שכזו אנו חשים מותקפים אישית.

נקודה זו תסייע לנו להבין מה קורה בויכוח בין שני אנשים. ברגע שהויכוח עובר לפסים אישיים, כל צד מערער על עצם הלגיטימציה של מי שחושב אחרת ממנו. כולנו מכירים את תמונת הויכוח העקר של דו-שיח מתלהט, אשר להבותיו עולות עד לב השמים, וכל צד מתחפר בעמדתו בצורה עיקשת ואינו מוכן לזוז ממנה במילימטר.

כאשר הייתי צעיר, אהבתי מאד להתפלמס ולנהל ויכוחים. האמת, אודה ולא אבוש, השקעתי מחשבה רבה על מנת להתמחות בכך. שמתי לב לדבר מעניין – ברגע שאחד הצדדים בויכוח התבטא: "אתה לא נורמאלי אם אתה חושב כך", או כל ניסוח בסגנון דומה, הויכוח פסק להיות ענייני והפך להיות אישי. כל צד החל לנסות להוכיח שדווקא הוא ה"נורמאלי" – והשני לא. מרגע זה ואילך, היה חבל על הזמן שבזבזו בהבאת ראיות חותכות ככל שיהיו, ובניסיון לשכנע. איך היה יכול אחד הצדדים להודות על האמת מבלי שהדבר יתפרש כהודאה בהיותו "לא נורמאלי"?! מסיבה זו, אגב, רצוי להימנע מלנהל ויכוחים על חוגים ופלגים שונים. במרבית המקרים הויכוח אינו ענייני ומתוך מטרה לעמוד על האמת, אלא כל אחד מתבצר בעמדת החוג שלו, ורק מעוניין לנגח את העמדה הנגדית. לויכוח בסגנון שכזה אין שום סיכוי לשכנע (מלבד כאשר המטרה המוצהרת היא לפגוע ולהביך את הזולת...).

זהו בעצם הסוד של מתיחת ביקורת. מי שרוצה לבקר בצורה שלא תפגע, ישתדל להתייחס תמיד אך ורק למעשים, ובשום פנים ואופן לא לחרוג ולחדור לתחום אישיותו של האדם. הביקורת הממוקדת על מעשים, ככל שתהיה יותר מרוחקת ונבדלת מכל נימה אישית, כן תהיה נסבלת ואף מקובלת. לעומת זאת, ככל שנתקרב יותר בדברי הביקורת שלנו לתחום האישי, רבים הסיכויים שניתקל בסירוב הצד השני לקבל את הדברים. המבוקר אף ינסה לפתוח במלחמה של ממש, מתוך רצון מובן לגונן על עצמו.

אם אחד מן הקוראים עדיין זקוק להוכחה, יחשוב נא, לדוגמא, על התוצאה של הערה שהשמיע באוזני מי ששפך מעט מהקפה שלו על השולחן, בנוסח: "בבקשה ממך, הבא נא סמרטוט לנגב את השולחן", לעומת התגובה שעורר כאשר התבטא בנוסח: "אתה לא יכול לשתות כמו בן אדם בלי לשפוך?!" (התקפה אישית, לא על המעשה).

ניתן היה, ואולי אף רצוי, להאריך יותר בנקודה חשובה זו הנוגעת בכל תחומי החיים, אך מאחר וענייננו הוא נושא החינוך, נתמקד בו. חשוב עד מאד שנבין עד כמה חיוני להקפיד במשנה הקפדה –לתת לילד להבין שאנו מקבלים אותו כפי שהוא. תפקידנו כהורים וכמחנכים הוא רק להביע אי שביעות רצון ממעשיו והתנהגותו, ולכוון אותו כיצד לשפרם. הורים שיצליחו להעביר לילדם מסר זה, וימתחו ביקורת רק על המעשים, ולא על הילדים אישית, יוכלו להיות בטוחים שהוא לא יפגע ולא יחוש דחוי, על אף הביקורת.

לדוגמא, אם ילד אינו מתפלל טוב, במקום להתקיפו אישית ולגעור בו על שאינו "ירא שמים", עדיף להתמקד ולדבר על חשיבות התפילה ועל גודל החיוב להתפלל כראוי. ככל שההתמקדות תהיה בתפילה, יהיה הילד מוכן יותר לקבל את הדברים, לא יחוש פגיעה אישית, ולא יפתח סלידה ממה שהאב מבקש לחנכו אליו. כמו כן, אם ילד "לוקח" משחק מאחיו הקטן, במקום לכנותו "גנב", או "פרא אדם", עדיף ומשתלם הרבה יותר להסביר לו בסבר פנים יפות מדוע התנהגות כזו אינה מקובלת. יש לציין, שאף אם אנו עומדים בתוקף על כך שהוא יחזיר את המשחק לאחיו, הרי שאין צורך להתקיפו אישית על מה שעשה, ואין שום סתירה בין השניים.

ביקורת בונה היא רק על מה שניתן לשנות

כל משפחה נושאת אופי משלה, המקנה לילדיה סטיגמות ותוויות, המוצמדות להם על ידי החברה הסובבת אותם. רוב האנשים אינם כועסים כאשר משייכים להם תכונות משפחתיות טובות, או אפילו כאלו שיש להן סגנון "פרווה". אך, הם מתקוממים, כשכורכים את הביקורת כלפיהם בנשימה אחת עם התייחסות משפחתית, בסגנון: "אתה יודע? אתה מתנהג ממש כמו ´רוזנברג´ טיפוסי!". התקוממותם של אנשים מול ביקורת מעין זו, מוצדקת. ממה נפשך: אם אין בהם אותה תכונה, הרי כל הביקורת מופרכת מעיקרה ומיסודה, ואם יש בהם אותה תכונה – מה הם אשמים שנולדו לאותה משפחה?

בשיחות הדרכה עם חתנים אני מוצא לנכון לתת הדגשה מיוחדת לנושא זה. אני משנן את האזהרה החד משמעית כי לעולם אסור להתקיף את בן/ בת הזוג בצורה מעין זו, שאין בה כל מסר של בקשה לתיקון ושיפור המצב. גם כאשר החימה בוערת להשחית, וזעם רב ממלא את הלב בגין התנהגות שאינה נאותה, אסור לנתב את הביקורת לאמירות ציניות בסגנון: "זה מתאים לך... את/ה ממש בדיוק כמו אבא/ אמא שלך...". תחת זאת עדיף ורצוי למקד את הביקורת בנתון ההתנהגותי המפריע לנו, ולהבהיר בצורה ברורה ורגועה, עד כמה שניתן, במה אנו רוצים שהצד השני ישנה את דרכו.

כל אמירה הקושרת את התנהגות הזולת לאופי משפחתו וכדומה, שייך לאותה מסגרת בה ממוקמות ה"ביקורות" המופנות כלפי נתונים פיזיים, כמו קול וצבע שיער. כולנו מבינים שאם "נבקר" מישהו על העובדה שצבע שערו אינו מוצא חן בעינינו, אין הדבר ייחשב לביקורת. כך אנו צריכים לחדד את ההכרה, שכל אמירה המתייחסת לנתונים משפחתיים, אינה שייכת לתחום הביקורת אלא לענף הלעג, הזלזול וההשפלה. אמירה כזו משמשת "גילוי דעת" על מה שהאומר חושב באמת בסתר לבו על זולתו, ומובן מדוע היא מתפרשת כדחייה אישית שקשה לתרצה ולהסבירה. אמירות כאלו אינן נשכחות ואינן נסלחות. פליטות פה אומללות מן הסוג הזה, המיטו חורבן על בתים רבים וגבו מחיר יקר מאת אומריהם.

גם ביחסים שבין הורים לילדים נעשה לעתים שימוש באמירות מסוג זה, המופנות כביקורת המתייחסת לנתוני אופי אישיותיים. עד כמה שהדבר נשמע מוזר, משתמשים הורים, לא אחת, בהערות ובביקורות לא ענייניות כלפי ילדיהם, תוך שהם פוגעים בהם ומשפילים אותם בצורה כואבת. הדברים מתייחסים לשלל ביטויים משפילים, כגון: "שליימזל", "שוטה", "נודניק", או הערות פרטניות יותר, כמו: "אתה בלתי נסבל", או "אינני יודע איזו עבירה עשיתי שקיבלתי ילד כמוך...". אלו התייחסויות הנוגעות באישיותו של הילד ואינן מופנות כלפי התנהגות זו אחרת שלו. דברים אלו כוחם יפה לפגוע, להעליב, להשפיל ולהעניק תחושה של דחייה, סלידה וזלזול מצד ההורים. אמירות אלו אינן מחנכות, אינן מתוות דרך ואינן מכוונות את הילד להתנהגות חיובית. בעיני הילד מתפרשות אמירות אלו כמעין "הצהרות", המסבירות מדוע ובשל מה לא סובלים אותו.

ילדים מחונכים למופת, בעלי דימוי עצמי בריא, באים בדרך כלל מבית בו ההורים לעולם לא נגררו לביטויי השפלה, אלא התמקדו במעשים מוגדרים ומוחשיים, שלא נגעו לאישיותו של הילד. הם התמקדו רק במעשיו הנעשים מתוך בחירה ושליטה.

ניקח לדוגמא אמא המחלקת ממתקים לילדיה. אחד הילדים הקטנים קופץ בראש, ודורש לקבל לפני אחיו ואחיותיו הגדולים ממנו. ברור שיש לחנכו, להבינו ולהשכילו, שאין הדבר יפה לקפוץ ולהידחף לראש התור כשמחלקים דבר מה. השאלה היא, היאך עושים זאת. אם האם תאבד בקלות את סבלנותה, ותתנפל על הילד בצעקות: "חיה רעה! תמיד אתה קופץ ראשון! אתה לא יכול לחכות כמו אדם נורמאלי?!" – הילד אולי ישתוק וימתין לתורו, אך אין ספק שעם הזמן, כאשר תגובות מעין אלו תחזורנה ותשנינה, הוא יחוש פגוע ומושפל. הדברים יתפרשו אצלו כהתקפה אישית, השוללת ממנו את שפיותו האנושית ומציגה אותו כיצור שלילי שאינו מתנהג כאדם נורמאלי.

אם תשכיל האם לשלוט ברגשותיה ותעיר לו על עצם התנהגותו, בלי להשפילו אישית, בסגנון: "אם אתה קופץ ראשון, כנראה שכחת שאני מחלקת את הממתקים לפי סדר הגילאים. חכה נא בסבלנות עד שיגיע תורך". ניתן לומר זאת גם בצורה נחרצת, אם כי בהחלט רצוי שלא למחוק את החיוך מעל הפנים. מה שבעיקר משנה בנקודה זו, הוא התוכן ולא צורת האמירה החיצונית. מול ביקורת כזו, אף אם היא חוזרת על עצמה, הילד לא יחוש פגוע, כיוון שלא הוא מטרת הביקורת, אלא התנהגותו, אשר במקרה זה חרגה מעט מן המצופה ממנו.

למה אינך כמו...?

דבר נוסף שגורם לילד לחוש דחוי ולא מקובל, הוא כאשר הורים מביעים בקול רם את צערם על שהילד אינו שונה במהותו. מרבית ההורים שעושים זאת, משתמשים לצורך ההמחשה במשוואות, כאשר הם מציבים את הילד בצלו של אחיו הגדול או בן השכנים, ומביעים את אכזבתם מן העובדה שהשני טוב יותר ממנו. אמירות שיטתיות בנוסח: "למה אינך כמו אחיך?", "מדוע אינך מנומס כמו הבן של כהן", או "אתה לא יכול ללמוד בהתמדה כמו הילד של לוי מהכיתה שלך?", גורמות לילד לחוש שלהוריו "חבל" על שיש להם אותו ולא את בנם של השכנים.

הקורא בודאי שם לב כי בנקודה זו אני מתייחס גם להערות המתייחסות להתנהגותו של הילד ולא רק לאופיו. במקרים אלו, הבעיה אינה במושא ההערה, אלא בהשוואה הנערכת בין הילד לזולתו. השוואה כזו עלולה להתפרש אצלו כהבעת אי שביעות רצון על עצם מהותו. לרוב, כוונת ההורה בהערתו היא רק לגרום לילד לשפר את מעשיו, אך דווקא משום כך הוא עשוי אפילו שלא להבחין במסר הסמוי שהוא מעביר לילד, או בעובדה שהילד מפרש אותו כמסר של דחייה אישית. הילד מרגיש שהוריו אינם מקבלים אותו כפי שהוא, והיו חפצים שהוא יהיה מישהו אחר. עיקר פעולתן של הערות אלו היא לשבור את רוחו של הילד ולהשניא את עצמנו עליו, מאחר שגרמנו לו לכאב, להתקוממות ולתחושת דחייה מדכאת.

סיפר לי בחור תושב חו"ל, שלמד באחת הישיבות הקדושות בארץ ישראל: כאשר נסע לביתו לקראת חג הפסח יחד עם בן דודו שלמד באותה ישיבה, "זכה" לחוות השוואה משפילה מעין זו. היה זה באמצע סעודת השבת, כשהאם ציינה את בן הדוד שנראה שהוא גדל מאוד בשנה האחרונה. בתגובה אמר האב, כי אכן גם הוא ראה אותו והתרשם מאוד מנחמדותו ומעובדת היותו מלא חן. בשלב זה, נד האב בראשו לעבר בנו בעל המעשה והוסיף בארסיות: "מותר לך ללמוד ממנו...".

העקיצה ה"ספונטאנית" שנלוותה לתגובת האב, הכתה את בנו במכת ברק מוחצת. הדבר גרם לו לחוש דחוי ומושפל. כשתיאר בפניי את תחושתו, התבטא הבחור, שבאותו רגע נקרע קרע בלבו, אשר ספק אם יוכל להתאחות עוד אי פעם.

יהיו אולי הורים שיטענו שלא כל הערה שלהם תתקבל אצל הילדים בצורה ובפרשנות כזו. אולי זה נכון, אך אף הורה אינו יודע מה בדיוק עובר בראשם של ילדיו ומה מציק להם. מי שאינו זהיר ולא רגיש דיו שלא לפגוע ברגשות ילדיו, עלול לפגוע בהם פגיעה שתשפיע קשות ולא תתאחה במהרה. למה הדבר דומה? לאדם שמעיף בביתו חצים וסכינים לכל עבר, וטוען כי עובדה היא שלא כל חץ פוגע באחד מבני הבית... אין דרך לדעת מתי, ובאמצעות איזו אמירה, ה"אסימון יפול" במוחם של הילדים. כך או כך, בדרך כלל, הורים שאינם מודעים לעובדה שאין להעיר לילד על מה שהוא לא, גורמים לנזק מצטבר אדיר. חשוב לדעת שלפעמים לא צריך יותר מפעם אחת בה נעשית השוואה מעין זו, שיהא בכוחה להרוס את נפשו של הנער. אף בהשוואה חד פעמית הוא עלול להסיק שכל מה שחשב עד היום שהוריו משתבחים בו וגאים בו, היה בסך הכל בגדר "טעות מיסודה". קראו בבקשה את הסיפור הבא:

נער בגיל ארבע עשרה הגיע אלי כשהוא נסער למדי וסיפר לי, כי הלך עם אביו ברחוב ונתקלו בדרכם באחד המתפללים בבית הכנסת בו התפללו. המתפלל צעד לעומתם יחד עם בנו, בן גילו של הנער. אחר שחלפו על פניהם, פלט האב באנחה מובלעת: "אח... למה לא זכיתי אני לילדים כאלה?". "זה כל כך קומם אותי", אמר הבחור, "עד שבראשי חלפו מילותיו של הפסוק ´לו יש חרב בידי...´". נשמע נורא? הרבה יותר נורא כאשר הורים הורסים לעצמם ולילדיהם את הקשר החם והאמון מתוך חוסר מודעות או אי שימת לב נדרשת.

חשוב על עצמך ותבין את ילדך

לא תמיד קל להסביר להורים את כוחו של משפט בודד היוצא מפיהם ללא מחשבה. אין הם מבינים שבכוחו לחולל הרס בנפשו של ילדם ולפעור תהום בלתי ניתנת לגישור ביניהם. אנשים שבאמת אוהבים את ילדיהם, מתקשים לקבל את העובדה שכל אותה אהבה, על שלל ביטוייה, הופכת להיות חסרת ערך מכוחו של משפט בודד.

פעם הצבתי להורה אתגר וביקשתי ממנו לבדוק את תחושתו ותגובתו במקרה והיה עומד במקומו של הבחור. שאלתיו איך היה מרגיש אם היה מקבל "רמז" מילדיו שהיו מעדיפים הורים אחרים, הנדמים להם כטובים יותר מאלו שיש להם. ציירתי בפניו תרחיש הקורה בבתים לא מעטים, כשילד מתווכח עם הוריו ושואל: "למה איני יכול לרדת למטה לשחק והילד של השכנים כן יכול?", או כאשר הוא טוען לעומת אמו: "מדוע את לא נותנת לנו גלידה והשכנה כן נותנת?". אני מתאר לעצמי שמרבית ההורים היו משתמשים באותה תשובה: "אנחנו זה לא הם, ואצלנו בבית יש חוקים אחרים!". אם כן, מדוע איננו מקנים לילדינו את הזכות הלגיטימית להרגיש ש"אני זה לא הוא?".

נוסיף ונדמיין לעצמנו, כיצד אנו, "הגיבורים", היינו מתמודדים ומגיבים מול בת-זוג שהיתה מעלה טענות בסגנון דומה ומציינת את אי שביעות רצונה בשל העובדה שאנו לא דומים לאחרים. איך היתה מתקבלת הטענה: "למה אינך מוצא עבודה מכובדת כמו אחיך?!", או "תראה את סבלנותו של גיסך, בעל אחותי, כלפי הילדים, תלמד קצת ממנו...". האם היינו סובלים ביקורת מעין זו? הלא היינו מתקוממים מול השוואות שיטתיות כאלו. אולי אף היינו מוסיפים ואומרים לה: "רגע, עם מי התחתנת? איתי או איתו?".אם כן, מדוע נעשה לילדינו החלשים מה שאנו לא מוכנים לקבל בשום פנים ואופן?! האם משום שהם קטנים ואינם יכולים להתגונן מפנינו? האם היינו משלימים, לדוגמא, עם כך, שהמורה שלהם יטע בליבם של ילדינו הרגשה נוראה שהם אינם שווים כלום?

עלי להדגיש שאין אני מתכוון שההורים לא ימחישו לילד אף פעם, באמצעות סיפורים ודוגמאות מן החיים, כיצד יש להתנהג. ישנם סיפורי צדיקים רבים אשר בכוחם להמחיש לילד בבהירות ובאופן שיחלחל לליבו כיצד ראוי להתנהג. אלא, שיש להיזהר מאוד שלא לעשות זאת בצורה עקבית ושיטתית, באופן שהילד יקבל תחושה שהשני תמיד יותר טוב ממנו, ומה שהוא לא יעשה, לא ישביע את רצון הוריו.

כאשר הילד מותקף ונדחה, הוא אינו יכול להתגונן, אך הוא עושה את מה שהוא כן יכול: הוא נשבר, מרגיש דחוי ומושפל. הוא אפילו כועס. מאוד כועס.

עדות מצמררת של בחור עדין נפש חרותה היטב בזכרוני. במשך שעה ארוכה תיאר את עוצם עלבונו והשפלתו, מאז ילדותו ועד היום, כאשר חש שאמו בוחנת אותו כל העת בהשוואה לאחרים שנדמו לה טובים ממנו. הבחור ניסה לשנות את צורת הסתכלותה, והוכיח לה בנתונים עובדתיים כי בישיבה הוא נחשב להרבה יותר טוב מאותם בחורים, אך לא הצליח להביא אותה לחדול מגישה זו, והיא המשיכה להשוות ללא הרף. על כל מה שניסה לעשות על מנת להוכיח את צדדיו החיוביים, גילה שוב, כי אמו כבר מהפכת בחובתו, כשהיא מגייסת שוב איזושהי דמות עלומה מן הסביבה הקרובה או הרחוקה ומשווה ביניהם. המעניין היה, כאשר ניסה פעם לעורר את אמו למתוח ביקורת על התנהגות מסוימת של בחור אחר, גילה, להפתעתו, צדדים חדשים באישיותה של אמו. היא החלה להפך בזכותו של השני ואף ידעה להעיר לבנה כי "לא יפה ואף אסור לדבר רע על הזולת בשעה שניתן ללמד עליו זכות".

האכזבה, התסכול והכעס שאכלו בנפשו של הבחור, כרסמו את שארית הקשר החיובי עם האם. בסופו של דבר, הם הביאו לנתק רגשי כמעט מוחלט כלפיה (אגב, נתק רגשי, הוא הנשק הכמעט בלעדי העומד לרשותו של ילד הנצרך להתגונן מפני השפלה מצד הוריו).

במקרים רבים הוכח שמלבד הנזק הישיר ליחסי ההורים וילדיהם, וצמצום מידת ההשפעה שלהם על חינוכם והדרכתם, הרי שנגרם נזק לנפש המתבגר. לדאבון הלב, הוא מאמץ לעצמו את דרך ההסתכלות והבחינה של עצמו מול אחרים, ואינו לומד להעריך ולמדוד את מעשיו כפי שהם, באופן חיובי ונכון.