נתינה במקום פרוזק

כיום אנו עדים לתופעה מצערת מאוד, שבה רבים נזקקים לטיפול פסיכיאטרי ותרופתי בעצבות, דיכאון, חרדות וכדו. אחת הסיבות לכך היא משום שהאדם מיטיב בעיקר עם עצמו. הוא סובב סביב עצמו, ואינו משתדל להיטיב עם זולתו.

בגישה זו, במשך הזמן הוא ימצא את עצמו נתון בעצבות. ומעין זה מצינו בתורה – אצל נח נאמר (בראשית ט, כ): "וַיָחֶל נח איש האדמה ויטע כרם". וביאר ה"מעם לועז" שאחד מהעוונות שנח עשה בצאתו מן התיבה הוא שלא התעסק בדברים המועילים והנצרכים, אלא בנטיעת כרם כדי לשתות יין. דהיינו התעסק בעיקר בצרכיו, ולא ביישובו של עולם, וכפי שנאמר: ויחל נח – רצונו לומר שחילל עצמו אחרי שהיה קדוֹש. עד כאן דבריו.

מאחר שנח התעסק בעיקר בצרכיו – הוא בא לידי שכרות, השפלה ובזיון, כמו שנאמר (שם ט, כא): "וישת… ויתגל בתוך אהלה [אוהלו]". לעומת זאת, אצל משה רבנו נאמר (שמות ב, יא): "ויגדל משה ויצא אל אחיו וירא בסבלותם". ומפרש רש"י: "ויגדל משה – לגדולה, שמינהו פרעה על ביתו". ומובא במדרש, מהו "וירא בסבלותם"? שהיה רואה בסבלותם, ובוכה ואומר: "חבל לי עליכם, מי ייתן מותי עליכם". וביאור הדברים: משה רבנו כשעלה לגדולה מיד יצא לאֶחָיו, והיה נותן את עיניו ולבו עליהם, ובוכה ומצר עליהם. הוא לא דאג לעצמו אלא בעיקר לאֶחָיו. ולכן זכה להיות מנהיגם של ישראל, ועליו נאמר (דברים לד, י): "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה".

אדם המיטיב עם הזולת – מלבד שיש לו סיפוק, הנאה ושמחה – יזכה גם להגיע לדרגות והשגות גדולות. אך אם אין דאגתו לזולת אלא לעצמו בלבד, ימצא את עצמו שוקע בדאגות ובעצבות.

לענייננו, יש לחנך את הילד בעודו קטן לחשיבות ולערך "נשיאה בעול עם חברו", ולמידת החסד והנתינה. פעמים ילד מגיב על בקשת עזרה ממנו: "תפסיקו לנצל אותי!" או "תמיד מבקשים ממני!". במקום לשמוח במצווה – הוא חש מנוצל, כיוון שאין אצלו מספיק מודעוּת לחשיבות המצווה, ולהנאה הגדולה שיש מהנתינה והעשייה.

המחנך את בנו בעודו קטן למעשי חסד, בנו יגדל עם נפש בריאה. בהנהגה זו, סוללים לפניו את הדרך לאושר, לשמחה ולסיפוק פנימי. וממילא, לא יבוא לידי עצבות ודכאון. ואם הוא כבר נמצא בעצבות, אחת התרופות הטובות והמועילות היא שישתדל להרבות במעשי חסד עם הזולת. שהמיטיב לזולת – הרי הוא מיטיב לעצמו. וכאומרם ז"ל: "יותר ממה שבעל הבית [העשיר] עושה עם העני, העני עושה עם בעל הבית".