להמשיך את האור: לא רק בחג החנוכה

תמיד אהבתי לשבת ולהתבונן בנר האחרון. עוד רגע קט הוא יכבה, והחושך יתפוס את מקומו. פתאום אני קולטת את משמעות העניין. חנוכה עומד להסתיים, ותכף נשוב כולנו לימי השגרה, ועוד היישר לתוך "לילות טבת" הארוכים והחשוכים... אני שמה לב לכך שבחיים שלי יש גלגל כזה, שחוזר על עצמו פעמים רבות. ישנם "ימי הארה" שבהם הכל זורם, וישנם ימים, ולעתים קרובות הם דווקא הימים שאחרי ההארות, שבהם אין לי חשק לעשות כלום. הכל ממש חשוך ומדכא.האמת שהשבוע הרגשתי הארה גדולה בבית. הבן הקטן שלי התחיל ללכת! לא משנה כמה פעמים עוברים את זה, זו תמיד חוויה מדהימה, כשהילד מתחיל לקחת את צעדיו הראשונים בכוחות עצמו. אין ספק שלא קל לו לקחת את הצעדים הללו. הוא היה מעדיף לאחוז בידי, ושאני אוליך אותו לכל מקום. אך ברור שרק כאשר אני עוזבת אותו לכמה שניות, אז הצעדים הם שלו, והוא לומד ללכת. והאמת היא שהחיוך המתפשט על פניו כשהוא מגיע אלי בכוחות עצמו (אחרי הבכי של הנפילות) – אומר לי שגם הוא מבין את זה...

עכשיו אני מתחילה להבין שבעצם זהו גם הסיפור שלי. הקב"ה מוליך אותנו לכל מיני מקומות, כדי שנראה להיכן אנו מסוגלים להגיע. אבל תכלס – ללמוד ללכת – אפשר רק כשאנו לבד. אז הקב"ה קצת מרְפֶה את אחיזתו בנו, וזה קצת מפחיד, אבל זה כל כך שווה.

משל לדבָר – ניתן לראות באדם ההולך ביער באמצע סערה, ופתאום הכל מואר מבָרק. הוא עתה יכול לראות את הדרך שבה הוא צריך לצעוד, אף שמיקומו לא השתנה. וכאשר האור יסתלק, יהיה עליו לקום ולהתחיל ללכת. ובסוף הוא עוד יגיע לאור – אור יציב המבשר על עיר מיושבת.

"נתן הקב"ה בינה יתירה באשה", אומרים חז"ל. החכמה – הכח הזִכרי, דומה לנקודת אור זוהרת, נוצצת – אך חולפת. הבינה, לעומת זאת, לוקחת את נקודת החכמה ומפתחת אותה בעמל וביגיעה, ועניינה להבין דבר מתוך דבר, כבניין שנבנה לבֵנה על גבי לבֵנה. לנו הנשים ניתנה משימה: לעבוד גם בלי תאורה, בבחינת "לא יכְבה בלילה נרה". לגלות את האור הטמון עמוק בתוככי הלילה.

ב"ה חודש טבת החשוך, והוא באמת חשוך, הן מבחינת הטבע והן מבחינת המאורעות שבו – מתחיל בכמה ימי הארה של חנוכה. אנו יכולות לקחת את זיכרון האור, ואת הרשמים שהותיר בנו – כצידה לדרך הארוכה שאנו עוד צריכות לסלול בכוחות עצמנו, במשך החורף – עד אביב הגאולה. ולא רק כצידה לדרך, אלא כמפה המראה לנו להיכן אנו צריכות ויכולות להגיע, והיכן אנו צריכות ויכולות לגלות את ניצוצות האור הסמויים.

האור שאנו מתבקשות לגלות במשימותינו היום-יומיות, אולי אינו צועק כמו התאורה המודרנית שאליה התרגלנו – אבל הוא נקנה בעמל רב, ולכן הוא אמיתי ויציב. אפשר לחזור ולהרגיש חיוּת בבית אך ורק בהעמקת הפעולות ה"משעממות" בעצמם. בעמל הבינה נבנֶה את ביתנו, ושם נוכל בע"ה להדליק "אור איתן".