איזהו גיבור?

בפרשת השבוע ניצב יהודה עם אחַיו מול המִשנֶה למלך מצרים – יוסף, בטרם ידעו שהוא אחיהם, ובאומץ לב ניגש יהודה להתעמת עמו כדי להחזיר את בנימין לאביו הממתין לו בארץ כנען. הוא מאיים על יוסף שאיננו מפחד לא ממנו ולא ממלכו: "כי כמוך כפרעה", ומפרש רש"י: "ואם תקניטני – אהרוג אותך ואת אדונך!". "גור אריה יהודה" – שורשו של יהודה בגבורה, ואיננו חושש להילחם כדי להציל את אחִיו.

אלא שלפי זה לא מובן פשר הכניעה של יהודה מול יוסף בתחילה, כאשר הציע מיוזמתו שכולם יהיו עבדים ליוסף ולפרעה, כעונש על מציאת הגביע בידם: "גם אנחנו גם אשר נמצא הגביע בידו". ושתי תמיהות יש בזה: האחת, הנהגה זו, של כניעה, נוגדת את מידתו וטבעו של יהודה המבטא גבורה. ותמיהה שנייה, מדוע משנֶה יהודה את גישתו, מִכניעה לאיום והתקפה, דווקא לאחר שיוסף מוותר לאחים ואומר שרק מי שנמצא הגביע בידו יישאר כעבד, אבל שאר האחרים יעלו לשלום אל אביהם – לא כדברי יהודה, שכולם יישארו להיות עבדים? הנה דווקא אז יוצא יהודה במילים קשות ומוכן להילחם.

אולם מכאן יש לראות את גדלותו הרוחנית של יהודה, שכל הנהגותיו על פי ההשקפה הרוחנית הטהורה, וללמוד מוסר השכל לעצמנו כיצד יש לחיות נכון. כאשר ראו האחים את הצרה שהתרגשה עליהם, תלו זאת במכירת יוסף, ואמרו זה לזה: "אבל אשמים אנחנו". כלומר, אף שלדעתנו באותם הימים היה נכון על פי דין תורה להרגו או למכרו לעבד, כנראה טעינו. ולכן הצְדיק עליו יהודה את הדין, ואמר שכל האחים יהיו עבדים לפרעה. לפי שהיה יהודה בוחן כל עניין גשמי המתרחש בעולם לפי שורשו הרוחני. וכאשר היה סבור בתחילה שזהו עונש על מכירת יוסף – ממילא לא שייך להילחם בזה, ולכן נכנע ליוסף. אבל כאשר שמע מיוסף שכל האחים יעלו לשלום אל אביהם, ורק בנימין יישאר לעבד – הבין שאם כן לא מדובר בעונש על מכירת יוסף, שהרי בנימין לא השתתף במכירת יוסף, ודווקא הוא יישאר ויהיה עבד? לכן שינה יהודה את עמדתו, והכריז מלחמה.

ומכאן יש ללמוד, שאף על פי שלכל אדם מידה שונה מחברו, האחד שורשו בחסד והאחר שורשו בגבורה – עלינו לחנך את עצמנו להתבטל לרצון ה´ יתברך. לנהוג בכל מקרה הבא לידינו – לא על פי טִבענו ומִידתנו – אלא אך ורק על פי רצון ה´ יתברך. אם רצון ה´ שנשתמש כעת במידת החסד – יש לנהוג כן אף מי שמידתו גבורה, בכך שיכְפה את מידותיו. ואיזהו גיבור – הכובש את יצרו. ואם רצון ה´ בעניין אחר שננהג במידת הגבורה – יש לנהוג כן אף מי שמידתו בחסד. כגון לסרב למי שמפתהו לרעה, וללחום במסיתים ומדיחים וכיוצא בזה. וכן ראינו בכל גדולי ישראל, שחינכו עצמם לכך. וכן מצינו בדוד המלך ע"ה, שהיה לוחם כארי בשדה הקרב, ואילו כשהיה יושב לפני החכמים ולומד תורה – היה מעדן עצמו כתולעת. וזוהי השגה גדולה, לדעת כי: "אין אני, אלא יש רק רצון ה´ יתברך!". שבת שלום.

למדור פרשת השבוע באתר הידברות

פרשת ויגש – כל הסרטים ב-VOD הידברות