ניו יורק - בני ברק: ראיון עם יפית הלאלי-אזולאי

- "תגידי, אני יכולה לבחור שם לכתבה שלי, זה אפשרי?"

- "על מה חשבת?"

- "אני רוצה שתקראי לכתבה עלי ´סומך נופלים´"

- "למה?"

"אמנם יש חיים לפני החזרה בתשובה ויש חיים אחרי החזרה בתשובה, אבל גם אחרי החזרה בתשובה אדם עובר מסע גדול בשביל להגיע אל השלמות הפנימית. כל הסיפור שלי הוא על שש השנים האחרונות של התשובה. לא ניו יורק, לא הוליווד, לא לוס אנג´לס. זה כיף, זה נחמד, אבל הסיפור האמיתי מתחיל אחרי. בשש שנים הספקתי לחזור לארץ, לחזור בתשובה, להתחתן ללדת בן, להתגרש ולחיות כגרושה שנתיים, להתחתן שוב וללדת עוד בת. תוסיפי לזה גם שינוי מקצוע. ´סומך נופלים´ אלו המילים שקיבלתי מהקב"ה בחלום, אחרי שבכיתי אליו, וביקשתי ממנו שישלח לי אות, אז נגלו לעיניי בחלום המילים ´סומך נופלים´ כתובים על קלף. את יודעת מה זה בשביל בן אדם מנותק מסידור תפילה במשך כל ימי חייו, לקבל פתאום ממש מכתב ממלך מלכי המלכים עם מילים של קודש, אלפית השנייה לפני שפקחתי את עיניי? שאלתי בערך ששה רבנים ורבניות מה זה אומר, מלבד שהטקסט נכלל בברכות השחר, וכולם אמרו לי ´זאת מעלה גדולה לקום ככה, והשם יהיה איתך ויעזור לך´. אחר כך ראיתי שהרב ארז משה דורון מפרש את ´סומך נופלים´ באחד הספרים שלו, ומסביר שיש אנשים שזקוקים לקב"ה בבחינת ´סומך נופלים´, אצלם אין נפילות קטנות, הם צריכים כל פעם לשבור הכול מחדש. החיים שלהם לא נעים בגלים קטנים, אלא בצונאמי... אולי ההגדרה הכי מדויקת לחיי שלי"

- "לגבי סומך נופלים, אני לא בטוחה שזה רעיון טוב".

- "למה?".

- "כי אני רוצה שיקראו את הכתבה עליך".

- "טוב, אז נקרא לכתבה כמו שם ההרצאה שלי, ניו יורק-בני ברק".

- "ונתחיל מניו יורק?".

- "נתחיל אפילו קצת לפני...".

* * *

אחרי הצבא עברה יפית משבר לא פשוט שהדאיג את משפחתה. כל מיני שאלות ותהיות על החיים הציפו אותה, מחשבות לא טובות, מעין ייאוש קיומי, שפרנס לא מעט פסיכולוגים. כשהיא מספרת לי זאת, אני תוהה אם אנחנו מדברים על אותו אדם. העיניים הבורקות שלה, פניה המאירות, הזיק השובב בעיניים, מעידים כי כיום היא נמצאת במקום אחר לגמרי, אבל אז היא בעיקר חיפשה פתרון למצב הזה.

"ידעתי שאני צריכה לעשות משהו כדי לצאת מזה ולא ידעתי מה, עד שבאחד מימי השישי ראיתי בטלוויזיה כתבה על ´בית השנטי´, מעון לילדי רחוב ונוער במצוקה שנמצא בנווה צדק בתל אביב. החלטתי ללכת להתנדב שם, ואגב לקבל פרופורציה על חיי. האישה שהקימה את ´בית השנטי´ היא אישה מיוחדת ולא קונבנציונאלית, העונה לשם מריומה, וניתן לומר שהיתה ביננו אהבה ממבט ראשון. יותר משעזרתי לה, היא עזרה לי. במקביל להתנדבות ניסיתי להתקבל ללימודי משחק בארץ אך שום מוסד לא קיבל אותי. הייתי באודישן בבי"ס למשחק ´ניסן נתיב´, והמורה המיתולוגי, ניסן נתיב ז"ל, אמר לי משפט ששינה את כל חיי: ´את מעניינת ומסקרנת. יש לך נוכחות של אריה וקול של עכבר, לכי תמצאי את האריה שבך´. שם התחיל המסע שלי".

חיפוש עצמי בתפוח הגדול

בעידודה של מריומה עשתה מה שעשה אברהם אבינו כדי להתנקות ולהתחבר לה´ "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך", אבל היעד שלה היה שונה, ואף הפוך לחלוטין. בגיל עשרים ארזה את חפציה, אמרה שלום לכולם, והזמינה כרטיס טיסה לארה"ב.

"את פניי קיבל אחי, שהיה תושב ניו יורק, מצאתי מיד דירה בעיר וכעבור יומיים התחלתי ללמוד ב´לי שטרסברג´, בי"ס למשחק הידוע בניו יורק. פרחתי מיד. שרתי, רקדתי, ליהקו אותי להצגות. לאחר שנה החלטתי להירשם לבית ספר יותר מחייב ומקצועי, אחרי לימוד אינטנסיבי של שנתיים התקבלתי לתפקיד נחשב בהצגה ´מונו´, ומהר מאוד התחלתי לשמש בה גם כשחקנית ראשית וגם כעוזרת במאי. ההצגה הצליחה מאוד וזיכתה אותי בפרסום רב ואפילו בגרין קארד. שנתיים וחצי עבדתי בה. עברו עוד ארבע שנים של חיים אינטנסיביים מאוד בניו יורק. הקריירה החלה לקבל רוח משל עצמה. החלו להזמין אותי לאודישנים לתפקידים גדולים ומאוד מסוימים. הופעתי בהצגה אחר הצגה ואפילו בסרטים, תפקיד קטן, ועוד אחד, וכך מצאתי עצמי משתתפת בחמישה סרטים. כל מיני שחקנים ובמאים, שעד אז היו עבורי תמונות ממדורי הרכילות בעיתון, כמו ג´ניפר אניסטון, ג´ים קארי וספייק לי, הפכו להיות קולגות לעבודה. את כל התקוות תליתי בפגישה עם סוכן שחקנים חשוב, אותו התעתדתי לפגוש במסיבה בלוס אנג´לס.

"סלקטור קשוח שמר על האירוע מפני ´נדחפים´, ואנחנו חיכינו בתור כמו כולם. לפתע הסלקטור מסתכל עלי מצביע ואומר ´אף אחד לא נכנס חוץ ממנה´ והחליט להעביר אותי אל תוך האולם, בעוד היתר צובאים על הפתחים. הסוכן כמובן ניצל את ההזדמנות ונכנס איתי כבן לוויה, תוך כדי שהוא אומר בנימה מופתעת ´וואוו, איך את מתאימה לפה´. עוד לפני שהוא מסיים את המשפט עוצרת אותי בחורה שלא הכרתי ושואלת ´את השחקנית המפורסמת מניו יורק?´. עניתי שלא, והיא ממשיכה ´כן, זאת את, ראיתי אותך בהצגה, את מדהימה´. עכשיו הסוכן עומד ומסתכל ולא מאמין ושואל אותה ´רגע, את מכירה אותה?´ והיא עונה לו ´בטח, אתה לא?!! היא אחת השחקניות הטובות´. הוא התחיל לחשוד שאולי שילמתי לאנשים האלו ואני בפנים קרובה להתפוצצצות מרוב חשיבות עצמית, אבל ממשיכה לחייך בנימוס. כשלפתע, וזה היה השיא, ניגשת אליו בחורה, אחת המלהקות הבכירות בלוס אנג´לס, ואומרת לו שלום, רגע לפני שהוא בא להציג אותי בפניה היא קולטת אותי ואומרת ´יפית, מה את עושה פה?´. זהו, הסוכן הזה רשמית כמעט נפל למי הבריכה. ´מאיפה את מכירה אותה?´, הוא שאל כלא מאמין והיא אמרה ´מאיפה? זאת יפית, לא מזמן צילמנו איתה שלושה סרטים! רגע, אתה הסוכן החדש שלה? אתה חייב לעבוד איתה!´. עוד לפני שהוא הספיק להגיב ידעתי - יש לי חוזה!´".

ובחזרה לישראל...

זהו. ללוס אנג´לס יכלה כבר לעבור. דרכה המקצועית קיבלה את קפיצת הדרך לה המתינה שנים רבות. אבל היא ידעה שטרם תשתקע שם, קודם היא רוצה לחזור לביקור ארוך בישראל. ולא שיערה עד כמה ארוך הוא יהיה.

"זה היה בתחילת הקיץ. היה לי כרטיס סגור לחודש, אני משאירה חבר גוי בניו יורק ובאה ´לנשום קצת את הארץ´. בשונה מחופשות קודמות בארץ, הגעתי הפעם ממקום אחר, הרבה יותר יציב, שמח, יותר בריאה בנפשי, כבר לא בחיפוש אחר שלווה. כשלוש שנים קודם לכן התחלתי במסע של עבודה פנימית ממוקדת מאוד. התחברתי לקהילת יוגה, בה עושים הרבה מדיטציה ושרים שירי הלל לבורא עולם, בסנקסריט - שפה הודית עתיקה. העבודה שם הייתה עבורי מאוד נקייה. היתה לי מורה רוחנית והיא לימדה אותי איך להשקיט את המחשבות, למצוא שקט פנימי, הכרת הטוב, הודיה וענווה. הייתי במקום בו הייתי מברכת על האוכל במילים שלי, שמחה בחלקי וממלאת את חיי במשמעות. עברתי שם חוויות רוחניות גבוהות, וחשבתי שזה השיא אליו אוכל להגיע ברפואת הנפש שלי. והנה, אני בחופש בארץ, וכאן, אין מה לעשות, כל החברים הכי טובים, מסיבות, בילויים, פאבים, כל מה שיש לתל אביב להציע לצעירה בת שלושים. ואני, שאהבתי מאוד את הסצנה הזו, הרגשתי במשך כל אותו חודש ראשון שלי בארץ שיחד עם כל ההנאה, אני לא רוצה לבנות את חיי וחיי המשפחה שלי בצורה הזאת. חיים שסובבים סביב בילויים, סביב הרדיפה אחרי החומר וההישגיות. זו לא נראתה לי הדרך בה הייתי רוצה לחנך את ילדיי. הרגשתי שהחיים הללו חסרי גבולות, מלאים ברעשי רקע דיגיטאליים של מסכי טלוויזיה ומחשב. היה חסר בהם מימד של עדינות ומשמעות. אבל היה לי כיף, ומישהו מלמעלה החליט שאני צריכה עוד להישאר בארץ. והנה, סרט בו השתתפתי נפתח בפסטיבל בירושלים, ולאחר חודש סרט אחר נפתח בפסטיבל באילת, וסרט נוסף נפתח בתל אביב. התארחתי בתוכנית של מיכל זוארץ, ופרסומו עליי כתבה ב´מעריב´. ככה הפך החודש לארבעה חודשים.

"אני זוכרת את תשעה באב של אז, קמתי בבוקר ואמרתי לאמי ´אמא אני מרגישה צער גדול, אני הולכת לצום את הצום הזה´. לא ידעתי שמתחילים לצום מהערב שלפני. ככה בתמימות הרגשתי ובחרתי לצום. ´מה לך, חילונית שכמותך, לצום תשעה באב?´. לא היתה לי תשובה על כך.

"זמן קצר לאחר מכן הייתה פרימיירה לסרט שנקרא ´מחילות´, שבו השתתפתי. הצגת הבכורה נערכה בסינמטק תל אביב. שעה קלה לפני כן הייתי בברית לבן של חברה, שהתקיימה אצלה בבית, הגעתי לבושה במיטב בגדי, כי מבחינתי הברית הייתה רק תחנת מעבר בדרך לפרימיירה, אבל השמחה אצלה הייתה כל כך גדולה ואמיתית שהרגשתי ששם אני רוצה להישאר, כך מצאתי עצמי מוותרת על הפרמיירה. היא לא האמינה, ´מה? זאת הקריירה שלך´, ואני אומרת לה ´תקשיבי, הכל שטויות, אני רוצה להישאר בשמחה שלך´. עד היום כשאנחנו נזכרות בזה היא חושבת שהשתגעתי. המדהים הוא שאני מבינה, הצורך להתפרסם לא רדף אותי אף פעם, אלא זה היה רק חלק מהמשחק. הייתי צריכה לעבור כזאת דרך ארוכה של הבראת הנפש שלי ולבדוק מה היא רוצה באמת. במה עבורי היא מקום להתבטא, לפרק רגשות, לקבל הכרה והוקרה שיסתכלו על האריה ויקשיבו לעכבר שבי, ואת כל זה הייתי צריכה עד לשלב מסוים בו מילאתי את עצמי".

תשובה בעשרת ימי תשובה

כרטיס החזרה לניו יורק כבר כמעט מגיע לקיצו, ויפית מבולבלת. "כל הזמן הזה בארץ נהניתי מחופש מוחלט, יש כסף, רכב, סוכנים, חברים, מסיבות - אבל מה עושים הלאה? חוזרים לארץ? נשארים בניו יורק? עוברים ללוס אנג´לס? בגלל שתמיד הייתי במודעות וצריכה שישקפו לי, הלכתי לקואוצ´רית, כדי שמישהו יעשה לי קצת סדר בים המחשבות המבולבלות שבראשי. היא הושיבה אותי על הכסא ושאלה ´איזה דימוי עולה לך בראש ל´יפית השחקנית´´?", עניתי לה ´בולדוזר´, ´וליפית האדם?´. אופס, כאן היא התקילה אותי, חשבתי קצת ועניתי ´מים´.

"אני זוכרת שיום אחד הסתכלתי לשמיים ואמרתי ´אתה רוצה שאשאר בארץ? תמצא לי רוחניות!´. ככה, באלו המילים, לבורא עולם, שעד לאותו רגע לא היה לי שום קשר בינו ובין תורת משה וישראל. ומה זו הרוחניות שביקשתי? הרי לא ידעתי מה אני מבקשת. הרוחניות שהייתה לי בארה"ב הייתה רוחניות בסגנון אחר לגמרי, שרחוקה מלהיות יהודי, אבל נראתה לי לא רעה בכלל.

"והנה, באחד הימים טיילתי על חוף הים, וראיתי בחור יושב על כסא נוח ומפצח גרעינים. את קליפות הגרעינים הוא זרק על החול. זה הטריד אותי. הייתי מסתובבת עם שקית ומנקה את החופים. לפתע מצאתי את עצמי פונה אליו ואומרת לו בטון הכי נחמד ואמפתי שיכולתי לגייס, ´חבל שאתה מלכלך, לא חבל שהחוף לא יישאר נקי?´. הפנייה הפתיעה אותו, אבל הטון בו השתמשתי גרם לו להקשיב לי, הוא היה נבוך כל כך והתחיל להתנצל. ניסה להסביר לי עד כמה גם הוא רוחני וחשוב לו מאיכות סביבה, הוא שאל אותי ´תגידי, איפה את ביום כיפור? רוצה לבא לעשות מדיטציה בהרי הצפון?...´. מדיטציה? ביום כיפור? הנה, זו בטח הרוחניות שחיפשתי.

"הייתה לו תוכנית מסודרת: בחמישי בערב נערכה הרצאה של איזה גורו רוחני, אחר כך סליחות בקבר חוני המעגל, שבת אצל משפחה בצפון, ומשם למדיטציה ביום הכיפורים. נסענו. בדרך עברתי מקווה בספסופה וטבלתי 12 פעם במים קפואים, ומשם הלכנו לשיעור של המורה הרוחני, שהיה למעשה הרב יובל הכהן אשרוב. נכנסתי להרצאה ולא האמנתי, הנושא עליו בחר לדבר היה מים. על התורה שנמשלה למים, על הסגוליות הגדולה של המים, ועל משה רבינו שמסתבר שנולדתי בתאריך הלידה שלו, ז´ באדר. היה ברור לי שהוא מדבר אלי. ההרצאה הייתה מרתקת, ופתאום נפתח לי צהר אל רוחניות אחרת. באותה שבת נשארתי אצל המשפחה הדתית בצפון שאצלה התקיימה ההרצאה, ולמדתי שם עשרות דברים חדשים. אפילו לשאלות כמו ´למה נוטלים ידיים דווקא שלש פעמים?´, קיבלתי תשובה. זו הייתה הפעם הראשונה ששמרתי שבת כהלכתה. היה משהו מאוד שלם ורגוע בבית הזה. אהבתי מאוד את הטקסים הדתיים, את השקט שהיה שם. שבת אחת בלי טלוויזיה, טלפונים, שבת של דיבורים, של משפחה, של ניגונים, ושל מחשבה. הם הכירו לי את הספר ´המהפך´ של הרב זמיר כהן, והספר הזה הדהים אותי. מצאתי עצמי קוראת בו במשך כמה שעות רצופות. כבר לא רציתי לנסוע למדיטציה בהרים. הרגשתי ששם, אצל המשפחה הזו, אני רוצה להישאר. ביקשתי להתארח אצלם גם ביום כיפור, והם אכן ארחו אותי בכבוד. בימי הכיפורים שלפניו התפללתי ב´בית הכנסת של השחקנים´ בניו יורק. בית כנסת מעורב, של כל מיני סלבס יהודים, לא דתיים, שרוצים לחוות תפילה. כשמגיעים שם לחלק של ´מודים אנחנו לך´, הרבאי אומר ´שכל אחד יודה לאיזה אל שהוא רוצה´. זה יום הכיפורים שהכרתי בניו יורק, כך שלחוות יום כיפור כהלכתו, היה בשבילי משהו חדש ושונה שהרגשתי שהוא אמיתי יותר, נכון יותר. הרגשתי שכל מה שחיפשתי, הרוחניות שחיפשתי, נמצאת שם, בצפון".

הבנתי שהניו-אייג´ מגיע מהתורה

אחרי יום כיפור החליטה יפית שהיא רוצה להתחיל ללמוד באלימה, בית הספר של הרב יובל הכהן אשרוב, לא לפני שערכה ביקור קצר בניו יורק, בן עשרה ימים, בו נפרדה מהחברים שלה שם, מהעולם הישן, ומהחבר הגוי שהיה לה. היא אמרה לכולם שלום, וחזרה לפתוח בחיים חדשים.

"אז בעצם הבנתי אחרי הגילוי הגדול, שאני יהודיה בעצם ויש לי תפקיד וייעוד. וכל הניו אייג´ שחיפשתי מגיע כולו מהתורה, כל האיזון הנפשי-רגשי-משפחתי הוא בדרך ההלכה של בית ששומר שבת וכשרות וטהרה, ועדיין עבודה גדולה מאוד. ה´אורות´ שאיתם חזרתי מהשהות בצפון, לא נשארו לנצח. תפתחי כל עיתון של דתיים, כמה מודעות ופרסומות יש שם לטיפול אישי, לעבודה עצמית, מודעות, חינוך ילדים... כשאתה חוזר בתשובה אתה מבין שזה השביל, אבל איך לצעוד בו, לאן, עם אילו כלים רוחניים, היו עוד הרבה שאלות שניסיתי לפתור, ולכן נרשמתי למדרשה. ובמקביל ללימודים התחלתי לחפש לעצמי...חתן.

התחלתי ללמוד תורה במדרשת מודעות בנווה צדק, שם למדתי להעמיק בסוד האהבה היהודית, ועד כמה היא שונה מהאהבות שידעתי בעבר. במקביל למדתי באלימה במשך שנה. זה מסלול כזה של לימודי רפואה סינית, שיאצו, תיקון המידות עפ"י הקבלה ודמיון מודרך. חלק מהדברים הכרתי מהעבר, אבל הפעם זו הייתה מסגרת יהודית, מסגרת של בנות, עושים צ´י-קונג בחיק הטבע, אבל בקדושה, בצניעות מהשורש.

זמן קצר לאחר מכן הכרתי את בעלי הראשון. הנישואים הראשונים שלי היו בהשגחה פרטית מוחלטת, וכך גם הגירושים שלי. חמישה חודשים אחרי שחזרתי בתשובה, בעשרת ימי תשובה, ובחנוכה פגשתי אותו, בט"ו בשבט התארסנו ובפסח התחתנו. בפורים רציתי לבטל את האירוסין, כי הרגשתי שההחלטה להתחתן לא צריכה להיות כל כך קשה, אלא צריכה להיות קלה יותר, שלמה יותר, ומאושרת יותר. בדיעבד אני מבינה שהייתי צריכה לעבור את הנישואין איתו, כדי ללמוד את הכלים הנכונים לבנית בניין עדי עד, למצוא באמת את השפה הנכונה לבית, לזוגיות, למחויבות מוחלטת. אלו דברים שאני הייתי צריכה ללמוד ולהפנים, וזה לקח לי זמן. בחודש אדר נולד בני וכשהיה בן חמישה חודשים, בשבוע של תשעה באב, נחרב הבית האישי שלי".

מאחורי השם של בנה, ינון יוסף, מסתתר גם סיפור מעניין. "יוסף כשם שני החלטנו לתת לו עוד לפני שנולד על שם סבא שלו ז"ל, והחלטנו להוסיף לו את השם ינון, שם שבעלי דאז מאוד אהב, ואף ידע לצטט מתהילים ´יהי שמו לעולם לפני שמש ינון שמו ויתברכו בו כל גויים ויאשרוהו´. בהמשך התייעצתי עם נומורולוג והוא אמר לי חד משמעית שזה לא שם טוב. ואני תוהה שוב: מה עושים, מה עושים? אם אספר לגרוש שלי, הוא לא יהיה מרוצה מהרעיון שאני בכלל מתייעצת עם מישהו, ואני עדין קטנה באמונת חכמים ושואלת מישהו ללא יראת שמיים. אז לאן הולכים? מתפללים. שוב. יומיים לפני הברית אני פונה בדמעות לאבא שבשמיים, ´אבא, אני צריכה שוב מסר ברור שזהו שמו של בני´. אכן, תפילה לעולם אינה חוזרת ריקם, ואני מוצאת את עצמי מול ספריה ישנה בבית, שולפת ליקוטי מוהר"ן, פותחת איפה שיוצא, ומה מונח לפניי? ´יהי שמו לעולם לפני שמש ינון שמו...´".

מול המדורה

מי שמכיר את הסיפור של אייזיק והאוצר שתחת לגשר יודע שאדם יכול לחפש מאה שנה משהו שנמצא מתחת לאפו. ככה היה עם בעלה, הידיד הכי טוב שלה מתקופת הצבא. הוא לא יכול היה לקבל אותה שנייה לפני שהוא קיבל אותה, והוא חיכה 18 שנים.

"הכרנו בקורס מדריכות שריון. אחרי הצבא נשארנו ידידים, הייתה לנו שפה משלנו, ותקשורת מצוינת, אבל הוא רצה להדק את הקשר, ואילו אני החלטתי לטוס ולחפש את מזלי בניו יורק. נשארנו בקשר, וכשהייתי מגיעה לביקורים בארץ היינו נפגשים. תמיד הוא הבטיח לקפוץ לבקר אותי בניו-יורק, וזה לא קרה מעולם. בגיל שלושים, כשחזרתי לארץ לביקור המשמעותי שלי, שהפך לשהות של קבע, נפגשנו אצל חברים, והוא שמע אותי מדברת נגד ברית מילה - הייתי יוגית, וזה היה נראה לי כמו עוול נוראי לתינוק, הוא הסתכל אז לשמיים ואמר ´אבא, תחזיר אותה בתשובה´, ולא תיאר לעצמו שחודשיים אחר כך, אהיה עמוק בתוך התהליך.

"בחול המועד פסח, שנתיים אחרי שהתגרשתי, הוא התקשר אלי ושאל אם אני רוצה לבוא לפסח שני ביבניאל, אצל הצדיק מיבניאל. הוא אמר שגם הוא חוגג שם את החג. הוא היה מחובר מאוד לצדיק, וסיפר על האווירה הנהדרת. חג ביבניאל? נשמע מעניין. הוא סידר לי משפחה להתארח אצלה, חברים שלו, ואשתו של החבר אמרה לי, ´תפסיקי לחפש כבר חתן, את לא מרגישה שזה זה?´. שבוע אחר כך רפאל התקשר אלי, ורצה שנפגש. זה היה בערב ל"ג בעומר. באותו ערב, מול המדורה, החלטנו שאנחנו מתארסים".

היום יש ליפית ולרפאל קטנטונת משלהם, יהודית-איבון. היא עובדת כמורה להוראה מתקנת באנגלית, יוצרת תיאטרון תורה ("אגדות חז"ל בלבוש קל") ומורה למשחק מול מצלמה. כמו כן, היא מספרת את הסיפור שלה לנשים אחרות, שמחפשות, ותוהות. גם האוצר שלהן נמצא, כמו תמיד, מתחת לתנור.