הפער בין המחשבה למעשה

שתים עשרה שנים יוסף כלוא בבור המצרי, והנה מגיע רגע השחרור המיוחל.

כשזמן השחרור מגיע הכול נעשה במהירות הבזק, "ויריצוהו מן הבור", מריצים את יוסף - ריצה שמובילה אותו בסופו של דבר אל השלטון...

אין שום הסבר הגיוני כיצד עבד עברי עם עבר של אסיר בכלא, נהפך תוך שעות אחדות לשליט מצרים – שהייתה נכון לאז, האימפריה החזקה בעולם... המציאות חזקה מעבר לכול דמיון. יוסף מקבל שלטון ללא מיצרים וכך אומר לו פרעה: "מבלעדיך לא ירים איש את ידו ואת רגלו בכול ארץ מצרים" (בראשית מא´, מד´).

אין הסבר לוגי, אלוקים יכול הכול...

מומלץ לעיין בפרשות העוסקות בסיפור חייו של יוסף – החל מהמכירה – פרשת וישב, ועד רגע פטירתו – בפרשת ויחי. כשמלווים את שבילי חייו עד תום, אי אפשר שלא להתפעם מההשגחה הפרטית שליוותה אותו בכול רגע מרגעי חייו.

הזכרנו במאמרים קודמים כמה פעמים, ונדגיש זאת שוב. כל סיפור ומאורע שנכתב בתנ"ך, נושא מסר לדורות, אחרת הוא לא היה מוזכר. פעמים והמסר גלוי וברור ופעמים שנדרשת מאיתנו למידה מעמיקה כדי לדלות אותו.

במאמר זה נראה כיצד סיפור חייו של יוסף בכלל ואופן הצלתו בפרט אקטואלי ורלוונטי עבור כל אחד ואחת מאיתנו.

יוסף היה שבוי בכלא ובסוף, לאחר שתים עשרה שנים, הוא יצא ממנו. מתברר, שדווקא הישיבה בכלא היא זו שהובילה אותו לשלטון – שהרי שם הוא פגש את שר המשקים ושר האופים, פתר להם את חלומותיהם והם המליצו עליו בפני פרעה וההמשך ידוע...

כל אחד מאיתנו "שבוי בכלא". כל אחד וכלאו הוא. אחד שבוי ואסור בכבלי הכעס, השני כבול בכבלי הקנאה והשלישי כבול בכעס ובקנאה ובנוסף גם ברדיפה אחר הכבוד...

מי מאיתנו אינו חפץ לצאת "מהבור"... כולנו רוצים להשתחרר מהרגלים שמונעים מאתנו להיות חופשיים...

כיצד עושים זאת?

עלינו להתחקות אחר הטקטיקה שנקט בה יוסף, אולי נצליח גם אנו.

השלב הראשון והחשוב ביותר הוא משפט הפתיחה של יוסף כשפרעה מתלהב מחוכמתו, שהוא גם המוטו שלו. יוסף עונה מיד: "בלעדי, אלוקים יענה את שלום פרעה" (פרק מא´ פסוק טז´). יוסף, במקום לטפוח לעצמו על השכם, מייחס את כל ההצלחות לאלוקים. אדם שמכיר ומודה בעובדה זו זוכה לתגמול מיוחד, והוא: "ויהי השם את יוסף, וכל אשר הוא עושה אלוקים מצליח בידו.." (בראשית ל"ח, ב´), "וירא אדוניו כי השם איתו" (ג´), "ויברך השם את בית המצרי... ויהי ברכת השם בכל.." (ה´), "ויהי השם את יוסף ויט אליו חסד" (ל"ט, כא´)... יוסף זוכה לנשיאת חן מיוחדת ולהצלחה בכול מעשי ידיו עד שהוא משתחרר מכלאו וכבליו וזוכה למלוכה...

שינוי הוא מהלך כל כך קשה, כדי להצליח באמת חייבים עזרה ממרום, וכך כותב התלמוד: "יצרו של אדם מתגבר עליו בכול יום ואלמלא הקדוש ברוך הוא עוזרו אינו יכול לו!" (תלמוד בבלי, סוכה נ"ב).

אם אנו רוצים להצליח ולהתעלות מעל לקשיים שהיצר מערים עלינו בכל הזדמנות – הבה נפנה לאבינו שבשמיים, נבקש כוחות וכלים, ואין ספק שבקשות מסוג זה – תמיד נענות...

כשהאדם באמת רוצה, הבורא עוזר, נקודה.

אוקי, הבנו. מה הלאה? מה תפקיד האדם, הרי ברור שאדם צריך לעשות משהו כדי שהבורא יעזור לו...

לשם כך נלווה את יוסף לתחנת חייו הבאה.

יוסף פותר לפרעה את חלומו, ומבשר לו שעתידים לבא על מצרים שבע שנות שובע, ואחריהם שבע שנות רעב קשות מאוד, לשם כך ממליץ יוסף לפרעה למנות "איש נבון וחכם וישיתהו על ארץ מצרים" (מא´, לג´).

מדוע צריך איש נבון וחכם? מדוע לא מספיק אפסנאי טוב בעל ידע רחב בענייני תבואה שידע כיצד לאחסן תבואה לשנות הרעב? יוסף מדגיש – מצרים זקוקה לאיש נבון וחכם...

מיהו החכם?

המשנה במסכת אבות נותנת את התשובה: "איזהו חכם? הרואה את הנולד" (אבות פרק ב´).

נעמיק במשפט זה. איזו חכמה מיוחדת צריך כדי לראות את הנולד, הרי כל אחד מאיתנו יכול לראות את הנולד, שהרי כשהדבר כבר נולד – כולם רואים אותו... כנראה כוונת המשנה, איזהו חכם? הרואה את מה שעתיד להיוולד. נו, אם כך מדוע המשנה לא כותבת ברור, מדוע היא כותבת "הרואה את הנולד" לשון הווה/ עבר?

מי שמאיר את עיננו הוא רבי אליהו לופיאן בספרו "לב אליהו". אכן, הוא אומר, זו כוונת המשנה, החכם האמיתי רואה את מה שעתיד להיוולד כאילו כבר נולד עכשיו.

נבאר: הרבה מאיתנו יודעים היטב את העתיד, אין כוונתי שכולנו מגידי עתידות לעת מצוא, כוונתי שהרבה מאיתנו מודעים להשלכותיהם של מעשינו ולהרגשות ליבנו שיבואו לאחר המעשה השלילי שאנו עושים כעת. אולם לא תמיד יש בכוחה של ידיעה זו למנוע מאיתנו את הצעד הלא נכון. מדוע? כיוון שהידיעה לא מספיק מוחשית בשעת עשיית המעשה.

מרחק רב ישנו בין ידיעת האדם לבין מעשיו בפועל. פעמים והמרחק הוא שמים וארץ, ופעמים יש גם נתק מוחלט. חכמי הקבלה קוראים למצב זה "מיצר הגרון", פירוש – בין שכלו של האדם - המפקד העליון – לבין גופו, יש גרון צר... לא תמיד הידיעות "זורמות" בקלות מהשכל אל כלי המעשה – ליבו ואיבריו...

תפקידנו להמחיש ולצייר את העתיד כאילו הוא כבר כאן. ננסה רגע אחד לפני המעשה לעצור ולדמיין אילו השלכות יהיו כתוצאה ממעשינו ועל בסיס טעויות ולקחים מהעבר, ננסה לדמיין כיצד נרגיש כתוצאה מהצעד הנוכחי.

אדם שאצלו העתיד כבר כאן – הוא החכם.

אומר יוסף לפרעה – יהיה קשה מאוד לצבור אוכל בשנות השובע לשנות הרעב, שהרי קשה לדמיין רעב כשמסביב יש שפע ושובע כה גדולים. כדי לעמוד במשימה ולהתכונן באופן מושלם לשנות הרעב – מצריים חייבת איש חכם, איש שכבר עכשיו – בזמן השובע הגדול, ירגיש כאילו הרעב כבר כאן והוא לא יוותר על אף שיבולת, שהרי בשנות הרעב כל שיבולת תיהפך ליקרת המציאות...

רק איש חכם, הרואה את הנולד עוד לפני שהוא נולד יכול לעמוד במשימה...

יוסף לא אומר זאת מהשפה ולחוץ, יוסף מגלם זאת באישיותו, הוא אינו נכנע להנאות של רגע, הוא תמיד מסתכל קדימה, עיין ערך אשת פוטיפר... ולכן אומר פרעה ליוסף: "ויאמר פרעה אל יוסף, אחרי הודיע אלוקים אותך את כל זאת, אין נבון וחכם כמוך, אתה תהיה על ביתי ועל פיך ישק כל עמי" (בראשית מא´, לט´).

שני דברים למדנו מיוסף. א. אנו זקוקים לעזרה מאלוקים כדי להצליח לצאת ממעמקי הבור אל השלטון הנכסף על כוחות נפשנו. ב. הצעד שנדרש מאיתנו - לפחות בתור התחלה - לראות נכון את הנולד, להסתכל תמיד צעד אחד קדימה, האם מה שאני עומד לעשות מקדם אותי אל המטרה או חלילה להפך... 

רבי יוחנן בן זכאי מונה במסכת אבות את שבחי תלמידיו (אבות פרק ב´). בראש הרשימה מופיע רבי שמעון בן נתנאל עם התואר "ירא חטא". כיצד זכה רבי שמעון להגיע לכזו דרגה? רבי שמעון בן נתנאל עצמו מגלה לנו במשנה הבאה את "המוטו" שלו – "הרואה את הנולד"... כשאדם רואה את הנולד הוא מגיע לדרגה של "ירא חטא"...

כמה מתאים שפרשה זו כמעט תמיד יוצאת בתקופת ימי חנוכה.

סיפורו של יוסף מראה לנו שלכל אירוע יש יד מכוונת מלמעלה, ידו הטובה של אלוקים.

"בלעדי" - אומר יוסף, אני לא בתמונה. "אלוקים יענה את שלום פרעה" – הכול מאת הבורא, וכאמור, מי שחי בכזו הרגשה אזי במידה כנגד מידה כך נוהג עימו אלוקים, ההכרה השלימה הזו - שאלוקים פועל הכול לבדו - היא הסיבה, שבגללה זוכים לישועת השם...