על ילד יהודי והשגחה פרטית: ראיון עם הרב משה גרילק

כשאני יושבת מולו, מול הסופר, הפובליציסט, המרצה, העיתונאי והוגה הדעות, האיש שגדלתי על מאמריו ועל ספריו והאזנתי בשקיקה להרצאותיו, קשה לי לדמיין את הילד הקטן והמפוחד שמסתתר מאחורי דמותו. הדמות שמקרינה יציבות וסמכות כזו שיונקת כוחה מניסיון חיים עשיר. קשה לי לראותו בן שבע חוצה את הגבול שבין צרפת לשוויץ והוא בראש חבורת ילדים קטנים ממנו, ארבעה במספר... ילדים רכים, ילדים יהודים, ביער, ללא הורים או מלווים, בודדים במלחמת הקיום שנכפתה עליהם על ידי החיה הנאצית.

אכן, רבים מכירים את עטו השנון של הרב גרילק ואת כשרונו הספרותי הגדול. ברפרטואר העשיר שלו רשומות עשרות שנים בהן שימש עורך עיתון כמו: "יתד נאמן", "משפחה", "קולמוס", ו"משפחה" במהדורה האנגלית. בעבר הוא ערך מדורי יהדות מונומנטליים בעיתונות החילונית כמו: "דע את יהדותך", וכן הטורים שכתב בפרשת השבוע בעיתון "מעריב" הפכו לסדרת ספרים בשם "פרשה ופשרה" ו"פרשה ולקחה", המסבירים את פרשת השבוע בשפה קולחת. בנוסף, הוא כתב (וכותב) ספרות יפה תחת שם העט: ח. אליאב וכן ספרי הגות ומחשבה. הוא מוכר גם כמרצה בכיר לענייני יהדות: "ערכים", "תורה ואמונה", "אפיקים", "נפש יהודי" ועוד... אך מעטים בלבד יודעים כי הרב גרילק הינו ילד ששרד מן השואה, הוא ובני משפחתו. מלחמת ההישרדות שלהם נעשתה תוך כדי הסוואה, בריחה מתמדת וחציית גבולות. והוא – ילד בן שבע, בודד, בלי הורים, אחראי לחייהם של עוד שלושה ילדים קטנים ממנו... סיפורו האישי נחשף כאן לראשונה וכן התייחסותו לשואה ולשאלות שהיא מציבה בפתחו של המאמין.

הרב גרילק נולד באנטוורפן ב-1936, כשכוחות הכיבוש הנאצי פלשו לבלגיה ב-1940. הוא היה בן ארבע, אך הוא יכול לזכור בבהירות רבה מספר תמונות מהאווירה של הימים הטעונים ההם. למשל, הוא זוכר צניחה של עשרות רבות של צנחנים במרכזה של אנטוורפן. הוא זוכר את תחושת הבריחה המתמדת של הוריו עם ארבעת ילדיהם, משה, הבכור, ואחיותיו, חוה וברכה. הוא זוכר נסיעות ארוכות ברכבת, חנייה זמנית בכפרים והמשך מסע הלאה לתוך צרפת.

הוא הבין שמוכרחים לברוח, הוא הבין שחייהם היו בסכנה, אך כל עוד היו משפחה אחת מלוכדת לא חרט בו המסע את אותותיו.

האב, שהיה בוקע יהלומים, הצליח להשיג תעודות אריות, באמצעותן הם חיו באזור הכפרי בדרום צרפת, אך המצודים הלכו ותכפו. היו הלשנות, ומשפחת גרילק החלה לחוש כי הטבעת הולכת ומתהדקת סביבם. מישהו דיווח לאב כי עלו על עקבותיו וכי הוא מופיע ברשימות של אלה שיועדו להישלח למחנה "דראנסי". האב נאלץ לברוח ומשה ואחיותיו נותרו לבד עם אמם. הרב גרילק זוכר את הז´נדרמים הנאצים לוקחים את אמם לחקירות ומכים אותה כדי שתגלה לאן נעלם בעלה. הוא גם זוכר היטב את הכלב הגדול ששיסו בה. המצב הלך והחמיר. ההורים הבינו שגם צרפת אינה מקום בטוח ליהודים, גם תעודות אריות אינן מעניקות שלווה והם החליטו לחצות את הגבול לשוויץ. ביחד עם משפחת ברונר, (משפחה שעברה מסלול דומה והייתה מיודדת עם משפחת גרילק), החליטה האם לנצל את ההזדמנות שנקרתה בדרכה ולשלוח את משה ואחת מאחיותיו עם שני ילדי משפחת ברונר, בלווית גויה שתוגמלה כראוי, על מנת שתעביר אותם את הגבול לשוויץ. משה-מוריס "הגדול" שבחבורה, היה אז בן שבע. אמו ציידה אותו בדף נייר ובו כתובות של מכרים בשוויץ. הוא התבקש ליצור איתם קשר לאחר שיחצה את הגבול, ויחד עם זאת הוזהר: "מוישל´ה, אם תשמע את השפה הגרמנית כשתחצה את הגבול מפיהם של שוטרים או חיילים, תבלע את הדף עם הכתובות".

הפרידה מהאם הייתה קשה, ואפילו טראומטית. במשך כל חייה האם המשיכה להזכיר את מה ש"הטיח" בה בנה "הגדול", בשעה שקלט שהיא מוסרת אותו תחת חסותה של גויה זרה בלווית ילדים קטנים ממנו. הוא בכה וצעק... "אני אבוד... אתם לא תראו אותי יותר... אמא לא עושה דבר כזה לילד שלה..." כל פעם שהזכירה זאת הייתה בוכה. גם בגיל 97 עדיין מילא הכאב של בנה את לבה. עד יומה האחרון הכו בה מילותיו... ואף שידעה שכך הצילה את חייו וחיי אחותו, פעפע בה כאבו כל חייה.

"הרגשתי את כאב הנטישה במלוא עוצמתו", אומר הרב גרילק. לבד בעולם, בעולם מעורער ולא בטוח, בעולם של מלחמה, מוות, אסונות, בן שבע... כל ילדותי נגזלה ממני ברגע אחד... התקשיתי להבין את צעדה של אמי ואת בחירתה... היום במבט לאחור אין ספק שעשתה את הטוב ביותר שיכולה הייתה לעשות... אך כילד זה היה נורא".

הכאב הזה מלווה אותך גם היום?

"זה לא כאב שמלווה אותי יום יום, אך לעיתים, בנסיבות מסויימות, הוא צף לפתע בעוצמה אדירה. למשל, במלחמת יום כפור הייתי באבו רודס בצד המזרחי של תעלת סואץ, כשבאחד הלילות התעורר חשש להתקפת קומנדו מצרי על סוללות הנ"מ שלנו לאורך החוף, ואנו, מתי מספר חיילי מילואים, נדרשנו להחזיק בקו עד בוא השריון... באותן שעות של הלילה זה חזר אליי... תחושת ה"לבד" והבדד שהרגשתי אז ביער הסבוך שעל גבול צרפת ושוייץ... פתאום הרגשתי את הילד הנטוש שבתוכי...".

נותרו צלקות נוספות מהימים ההם?

"היער. היער שאותו חצינו לכיוון שוויץ עם הגויה. אותה גויה שאחר כך אמרה לנו ברגע מסוים להמשיך לבד את המסע ביער אל מעבר לגבול, על כל הסכנה שבדבר. נותרנו איפוא, ארבעה ילדים קטנים, לבדנו ביער, אחוזי פחד ממה שעלול לארוב לנו בכל פינה. עד היום לפעמים, כשאני נכנס ליער, כל יער, הזיכרונות של אותן שעות צפים ועולים בקרבי".

וחציתם בשלום את הגבול?

"כן, חצינו, אך לפתע שמענו ציווי: "האלט". ראינו חייל חמוש שפנה אלינו בגרמנית. זכרתי את ההוראות של אמא ובלעתי את הכתובות... בדיעבד, התברר שהיה זה שוטר שוויצרי. גם השוויצרים דברו גרמנית. הוא הוביל אותנו כברת דרך ולפתע הורה לנו להתכופף. התכופפנו. בסביבה נראו שומרי גבול צרפתים משרתי הגרמנים. הוא סיפר שהוא ריחם עלינו כי ראה קודם לכן ילדים יהודים תועים שניסו לחצות את הגבול, כמונו, אך מזלם לא שפר עליהם, והם נתפסו ע"י שוטרי הגבול הגרמניים ונורו על אתר...

למזלנו, השוויצרים לא הסגירו אותנו. הם העבירו אותנו למחנה ושם שהינו לבד. ארבעה ילדים, שאיש לא מתייחס אליהם. כל הפליטים היו עסוקים בצרותיהם שלהם. לא עניינו את אף אחד. אני זוכר כיצד כשהגענו למחנה רעבים איש לא טרח להגיש לנו אוכל.

ידעתי שלמכרים הטובים של ההורים לא נוכל להגיע, כי לדאבון לבי בלעתי את הכתובות, אבל הקב"ה דאג שאם אנו לא נשיג אותם הם ישיגו אותנו, ובדרך מופלאה ביותר הם עלו על עקבותינו. את הסיפור כיצד גילו אותנו שמעתי ארבעים שנה לאחר מכן בעת ביקורי בשוויץ. אינני זוכר בדיוק האם מפי גב´ רוזנגרטן או גב´ וולודרסקי.

כך היה הסיפור: אחותי, חוה, חלתה באחד הימים. היה צורך לפנות אותה ממחנה הפליטים לבית החולים. היא פחדה מפני פינוי זה וכך הובלתי גם אני לבית החולים. גב´ רוזנגרטן, שהייתה אחת הכתובות שלנו, הגיעה בדיוק באותו יום שישי לבית החולים לבקר חולה מבין מכריה.

היא חלפה במסדרון וראתה ילד קטן מדבר אל אחותו בצרפתית ואומר: "אני לא יודע מתי נכנסת שבת ואני לא יודע מה לעשות...". גב´ רוזנגרטן עצרה והחלה לתחקר את הילד היהודי הקטן, לתדהמתה, התברר לה שזהו הבן של גרילק. הסתבר שהם ידעו שהילדים של גרילק וברונר אמורים להגיע לשוויץ וליצור אתם קשר... אך מכיוון שהם לא יצרו קשר לא ידעו מה עלה בגורלם.

כמובן שנלקחנו מייד לציריך. שם הופרדנו פעם נוספת", ממשיך הר´ גרילק בסיפורו, "וחולקנו בקרב משפחות. אני אומצתי ע"י משפחת לוונשטיין נשואת הפנים, אחות אחת אומצה ע"י משפחת רוזנגרטן וילדי ברונר על ידי משפחות לוצרן".

זו הייתה טראומה נוספת?

"הפעם זו לא הייתה טראומה. ההיפך. המשפחות טיפלו בנו יוצא מן הכלל. אותי פינקו בצורה לא רגילה, נכון שלא היינו יחד, אבל לפחות היינו בחיק משפחות חמות ונדיבות שהעניקו לנו הכל".

מתי התאחדתם עם ההורים?

"ההורים, ברחמי שמים, הצליחו אף הם לחצות את הגבול ולהגיע לשוויץ כשנה וחצי לאחר מכן. בכל התקופה הזאת לא ידענו אפילו אם הם בחיים. השווייצרים, עם הדייקנות שלהם, פירסמו באופן שוטף בכל המחנות בהן כלאו את הפליטים היהודיים רשימות מפורטות של כל הפליטים היהודיים שהצליחו להבריח את הגבול לשוויץ, וכך בעזרת הרשימות גילו הורינו את מקומנו והתאחדנו. ב-1945 עלינו לארץ".

ומה אתה זוכר מהעליה לארץ?

"בזיכרוני חקוקה תמונה אחת שלא אשכח לעולם: באניה שלנו היו ניצולי שואה רבים, דוויים וסחופים, שהסבל הנוראי ניכר בהם היטב. רבים מהם היו ממחנה ההשמדה ברגן-בלזן. אני זוכר את היום האחרון של ההפלגה בו עלו האנשים לסיפון כדי לצפות עם שחר בחופי ארץ ישראל המתקרבים. (קולו של הרב גרילק נבלם לרגע) זה היה רגע כה גדול של התרוממות הנפש… לעולם לא אשכח את המחזה נורא ההוד, כאשר כל הנאספים על הסיפון גועים בבכי ללא מעצור. לבבות האנשים השבורים והרצוצים לא יכלו להכיל את ההתרגשות העצומה והכואבת שאחזה בכולם. הנה הם זוכים לראות את ארץ החלומות מתקרבת אליהם, הנה בתיה של חיפה...

תמונה זו תמיד צפה בזיכרוני כאשר אני שומע אנשים שלא טעמו את טעם הימים ההם מדברים סרה על הארץ, וכלל אינם חשים הכרת הטוב על כך שהם זוכים לחיות כאן".

היכן התגוררתם בארץ?

"גרנו בבני ברק, לא רחוק מביתו הראשון של ה"חזון איש". אבי עסק ביהלומים, למדתי בתלמוד תורה, אחר כך בישיבת "קול תורה" בירושלים, ואחר כך בישיבת פוניבז´ – בני ברק".

מה אתה יכול לספר על עולם הישיבות של הימים ההם?

"הרבה מאוד, אבל זה נושא לכתבה נפרדת. אפשר לומר שזכינו לגדול, גם בישיבת "קול תורה" ואחר כך בפוניבז´, בצילם של גדולי עולם. שם, ב"קול תורה", בצד התלמידים ילידי הארץ, למדו ניצולי שואה רבים – כמוני וכמו הרב ישראל מאיר לאו, שהוא ואחרים בישיבה עברו תלאות וייסורים קשים עוד יותר מאלו שאני עברתי. היה זה לא פשוט לראשי הישיבה לשקם את הנפשות השבורות הללו ולבנות אותם. אכן, ישיבת "קול תורה" בנתה אותנו. הסבלנות ואורך הרוח שלוו באמפתיה רבה. אין לתאר היום כמה זמן וסבלנות השקיע בנו, למשל, המשגיח הנערץ עלינו, רבי גדליה אייזמן זצ"ל, שירד לעומק שורש נשמותינו הדוויות והעלה אותנו".

היכן המשכת ללמוד אחרי פוניבז´?

"התחתנתי, גרנו בתל אביב והמשכתי בכולל פוניבז´. לאחר מכן יצאנו לארבע שנות שליחות בברזיל (בין 1966-1970). תיאורה של ארץ זו מופיע בנובלה שכתבתי בשם העט ח. אליאב ("בין קורי העכביש"). לימדתי שם בסמינר בית יעקב. חזרנו לארץ ואז שימשתי כר"מ בישיבת ההסדר ברחובות. במקביל הקים הרב שמואל חסידה את המדור "דע את יהדותך" בעיתון מעריב, ואני חברתי אליו בכתיבת המדור. אחרי מספר שנים ערכתי אותו לבד. זה היה בשנת 1973".

 הרב גרילק מוציא מהספרייה כרך גדול ומרשים שבו מקובצים כל עמודי העיתון של המדור. בהחלט מדהים לחשוב שחומר תורני רב ומגוון, המשתרע על עמוד עיתון שלם ושחובר ע"י עיתונאי חרדי, שוכן לו כבוד בין עמודי עיתון חילוני כ"מעריב". מסתבר שפילנטרופ יהודי בשם שכנא רותם (אביו של ח"כ דוד רותם) השיג תקציב למימון העמוד כעמוד פרסומת לכל דבר ועניין, וכך במשך שנים זיכה את הקוראים בעמודי תוכן כה רבים. עד שֶ... עד שנגמר הכסף – וגם זה נגמר...

"אחרי זמן מה באו אלי מ"מעריב" ואמרו אם זה נגמר בוא תכניס משהו אחר משלך, וכך נולד המדור של "פרשה ופשרה".

ולמה הוא נגמר?

"מרן הגרא"מ ש"ך זצ"ל אמר לי להפסיק בשלב מסוים, כי "מעריב" התדרדר...".

מה היה האתגר החדש?

"בשלב זה החלה העבודה עם תנועת התשובה. שלום סרברניק חזר לארץ משליחות מחקרית בקנדה, וכאן ייסד הוא וצבי ענבל את היסוד לכל הסמינרים שקמו אחר כך, ואני צורפתי לצוות המרצים. זו הייתה פעילות ייחודית בזמן ההוא, עם הרבה השקעה אינטלקטואלית... והפירות שלה נתנו אותותיהם אז וגם עתה. עם הזמן הצוות הלך והתרחב, אך המתודה נבנתה אז... באותה תקופה יצרתי את המגזין הצבעוני הראשון על נייר כרומו לענייני השקפה יהודית; "ניצוצות", שממנו יצאו לאור עשרה גיליונות עשירים בחומר משובח.

לאחר מכן נקראתי ב-1985 להשתתף בבניית עיתון לציבור בני תורה – העיתון "יתד נאמן".

הרב ש"ך זצ"ל קרא אותך לדגל?

"לא. הוא קרא לרב שמואל חסידה והוא קרא לי. לאחר מספר חודשים, כשהרב שמואל חסידה פרש, ערכתי את העיתון במשך שלוש שנים, והצטרפתי למגזין "משפחה" אותו ערכתי כעשור. הוספתי למגזין את המוסף התורני "קולמוס", וכיום אני מסייע בעריכת העיתון "משפחה" בשפה האנגלית. בתוך כך אני כותב ספרים. האחרון שכתבתי : "החרדים – מי אנחנו באמת", שהזמינה אצלי הוצאה חילונית. הבא בתור יהיה לקט של חומרים שהתפרסמו ב"דע את יהדותך" וב"ניצוצות", מפרי עטי ועטם של אחרים בנושא של אמיתות מתן תורה. הספר יקרא אי"ה: "סיני - מאז ולתמיד".

מתי התחלת בעצם לכתוב?

"התחלתי בישיבות לכתוב ב"דגלנו", הבטאון של צעירי אגודת ישראל".

למדת לכתוב? אני שואלת ובטוחה שהתשובה שלילית. (כמה עיתונאים וסופרים למדו לכתוב?)

הרב גרילק מפתיע. למרות כשרונו הגדול הוא למד ולומד... הוא מראה לי קלסרים עבי כרס מלאים וגדושים במאמרים מקצועיים באנגלית, העוסקים בטכניקות כתיבה ובדרכי עריכה. אני יודעת שסיפור חייו לא מוצה, אך אני מוכרחה לנצל את העיתוי ולשאול אותו עוד מספר שאלות כבדות משקל.

הרב גרילק, אנו מתקרבים לעשרה בטבת, יום שגם נקבע ע"י הרבנות הראשית כיום הקדיש הכללי. נושא השואה קרוב לליבך, גם בשל הסיפור האישי שזה עתה חשפת, אך מן הסתם, כמרצה ב"ערכים", "תורה ואמונה" וכל השאר, נדרשת להתמודד עם שאלות לא קלות סביב הנושא, והייתי רוצה לבקש את התייחסותך למספר שאלות שמציבה השואה לפתחו של המאמין.

השואה הייתה הטראומה הקשה ביותר שחווה עמנו בדורות האחרונים, ואולי אף בכל הדורות כולם. אנשים רבים תוהים ושואלים איפה היה האלוקים בימים הקשים ההם? מה אתה יכול לענות להם?

"אני עונה בפשטות שאם לא הייתה שואה הייתה לי בעיה אם יש אלוקים. מכיוון שהייתה שואה – אין לי בעיה.

אסביר את דבריי. כל האמונה שלנו מושתת על התנ"ך. אם בתנ"ך קיים מודל שמאפשר את השואה יש לי בעיה? לא! הרי אם המודל קיים והוא לא התרחש בפועל יכולה להתעורר שאלה, אך מכיוון שהמודל קיים וגם התקיים אין לי שאלות... קשה... כואב... נורא... בודאי, אך אין שאלות. לא מוצא חן בעיני כל אחד, זה כבר סיפור אחר, אך אותו תנ"ך שבו מסופר על החרבת העולם במבול הוא אותו תנ"ך שמודיע קבל עם ועולם "וחרה אפי בו ביום-ההוא, ועזבתים, והסתרתי פני מהם והיה לאכֹל, ומצאהו רעות רבות וצרות ואמר ביום... הלא על כי-אין אלקי בקרבי מצאוני הרעות האלה... ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא על כל-הרעה אשר... כי פנה אל-אלהים אחרים" (דברים לא´ יח).

"הסתר אסתיר פני ביום ההוא" זו פרוגנוזה ידועה מראש, וגם תוצאותיה ידועות מראש... ואפילו התגובה של חלק מהעם על הנהגה זו ידועה מראש: "על כי אין אלוקי בקרבי מצאוני הרעות האלה"..... כלומר יש תסריט כתוב וידוע ואחר כך כשהוא מתבצע אומרים: "איפה היה אלוקים?". הוא לא כאן, משום שהוא אמר שלא יהיה כאן. כשאתה קובע עם חבר להפגש בקניון אתה שואל למה הוא הגיע למחנה יהודה? אתה יודע שהוא לא יגיע כי הוא הודיע שיהיה בקניון.

האמת אף יותר עמוקה. אחד ממשוררי השואה; איתמר יעוז קסט, יהודי מתבולל שחווה את אושוויץ על גופו ונתון עתה בתהליך של שיבה למקורות היהדות, התבטא באחד משיריו "אושוויץ היא גילוי פניו של אלוקי צבקות במלוא הדר אימתו". נכון, בתורה כתוב שישנם זמנים של הסתר פנים, אך אם התורה כותבת מראש שיהיו תקופות של הסתר פנים, כלום יש לך גילוי פנים גדול מזה? מה גם, כאשר מתאמתים דברי האלוקים ככתבם וכלשונם: "והעֹלָה על-רוחכם היו לא תהיה אשר אתם אמרים נהיה כגוים כמשפחות הארצות... חי-אני נאם ה´ אלוקים אם-לא ביד חזקה ובזרוע נטויה ובחמה שפוכה אמלוך עליכם... והוצאתי אתכם מן-העמים וקבצתי אתכם מן-הארצות אשר נפוצותם בם ביד חזקה... ובחמה שפוכה... והבאתי אתכם אל-מדבר העמים ונשפטתי אתכם שם פנים אל-פנים" (יחזקאל כ´ לב-לג).

דווקא אדם כמו איתמר יעוז קסט שגדל במשפחה ניאולוגית ולא ידע מימינו ומשמאלו על היהדות, דווקא הוא בתוך השואה גילה את יהדותו. הוא טען שהזוועה הייתה כה גדולה שאם לא היה אלוקים לא תיתכן היה שתתרחש...

ואני רוצה להבהיר שאני מדבר רק על השאלה של הראש, השאלה האמונית כשאתה בוחן אותה בכלים של שכל ואינטלקטואל... אין לך אפשרות לטעון: אין אלוקים, איפה אלוקים? על השאלה הרגשית, על הכאב, על התחושה הבלתי אפשרית של יהודים שסבלו את הסבל הנורא מכל. על זה אני יכול לומר שהכאב הוא כאב, והזעקה היא זעקה, ואולי אי אפשר לתת מענה לחלק הזה, אבל צריך לזכור שזוהי תוצאה של הנהגה אלוקית ולא סיבתה. הסיבה נעוצה בשתי תופעות קשות שאיימו להכחיד את עמנו גם בלי שואה: ההשכלה, וההתבוללות, ולפי דברי הנביאים תופעות אלו הן שגוררות בעקבותיהן הנהגה אלוקית של הסתר פנים באופן שמותיר אותנו חשופים לאכזריותם של אלו שסגדנו כה רבות לתרבותם, ליופי נימוסיהם, לחריצותם, לדייקנותם... כאילו אלוקים אמר לנו: "אתה מאמין בהם ולא בי, הנה אני מוסר אותך בידיהם נראה אותך...".

זה נורא! אך עם עקשן כמו שלנו מפיק לקחים בדרכים נעימות? לצערנו לא. מאז היווסדנו לעם למדנו בדרך הקשה ודרכנו ובאמצעותנו למד העולם כולו.

סגדנו להומאניות ולתרבות של המאה העשרים, תחת אלוקים. ראינו לאן ההומאניות הזו יכולה להביא בני אדם...

היו גדולים שהזהירו על כך מראש – הרב שמחה מאיר מדווינסק, בדרשתו הידועה, המגיד הגדול מקלם, החפץ חיים, ועוד...

היו שאף מיקדו את המבט לעוונות מסוימים מאוד. ידועים דבריו של הרב וייסמנדל שתהה כיצד דווקא מיהודי גרמניה הייתה פליטה גדולה יותר מאשר מיהודי פולין והונגריה. הוא ייחס זאת ליושר שהיה נהוג בגרמניה ביחסי המסחר, בין יהודים ליהודים ובין יהודים לגויים, שעה שאצל יהודי פולין והונגריה לא הייתה הקפדה מלאה. מרן החזון אי"ש זצ"ל התבטא אף הוא באחת ההזדמנויות באותה צורה...אבל חלילה, מי אנחנו שנקטרג על קדושי השואה...".

יהודים לא מעטים אבדו את אמונתם בשואה, ולעומתם, כפי שציינת את איתמר יעוז קסט, יש כאלה שרכשו אותה. איך ניתן להבין את זה?

"אני חושב שהשואה גילתה את מה שהיה בלבבות מתחת לפני השטח. אם אמונתם של היהודים הייתה מסוג של ´מצוות אנשים מלומדה´ היא התקשתה לעמוד במבחן האיום הזה. אך, כשהעדר האמונה נבע מחוסר היכרות וידע, המציאות הקשה עוררה את הניצוץ הכבוי. החלק החזק במעמקי ליבו של כל אחד נחשף בשואה".

השואה הייתה גם מבחן לאנושיות. היו כאלו שמסרו נפשם להציל יהודים. כאשר ניסו במחקר לצייר פרופיל של חסידי אומות העולם גילו שזו משימה בלתי אפשרית מפני שהיו ביניהם עשירים ועניים, ידידים משכבר הימים ואלמונים, דתיים וחילונים, מה זה אומר על בני האדם?

"זה אומר שהתנ"ך לא נשרף באושוויץ, כפי שאוהבים כופרים מסויימים ל"אלף אותנו בינה"! מה שנשרף שם כליל הוא ההומניזם האירופאי, המעמיד את האדם מעל הכול! רצו לבנות עולם בלי אלוקים וזה מה שקרה. אותם בודדים שהתעלו על עצמם פעלו לרוב מתוך חובה מצפונית דתית הקשורה לתנ"ך".

בארץ אוהבים לומר, ובמיוחד לחיילי צה"ל, בימים כמו עשרה בטבת או בכ"ז בניסן, שאם צה"ל היה קיים לא היו נכחדים שישה מליון יהודים בשואה. מה אתה אומר על זה?

"ק. שבתאי, פרטיזן מביאליסטוק, שהעיד במשפט אייכמן, מספר שכשיצא מאולם בית המשפט שמע צנחן שלחש למישהו לידו: "אם היינו שם זה לא היה קורה." הוא לעג לדברים ואמר:" צבאות אדירים הובסו בימים ספורים: צרפת, רוסיה, הונגריה שלא לדבר על שאר מדינות אירופה. מיליון שבויים רוסים לא מרדו במחנות. בנות הברית לא הצליחו לעצור את המלחמה עם כל מה שגייסו והפציצו בכוחות מאוחדים ונחושים... עד שעשו שימוש בפצצת אטום. ורק צה"ל, רק צה"ל היה מנצח. זה ילדותי לחשוב כך(!)".

מלבד זה, אסור לשכוח שגם על ישראל ריחפה סכנת הכחדה ורק בנס נעצרו צבאותיו של רומל באל-עלמיין, כך שלאמירה הזאת אין באמת כל כיסוי".

יש לך קונפליקט עם בחירת היום להנצחת השואה?

"אם את מתכוונת לכ"ז בניסן שנקבע בשל המרד בגטו ורשה, אז ודאי שלבנות את כל עניין הזכרון וההנצחה על קבוצה של צעירים נלבבים (ביניהם היה דודי, אח אבי הי"ד, איש הבונד, שנפל במרד), שהלכו למות רק כי אין ברירה – לא מקובל עלי. אני זוכר ביום הזכרון לשואה ולגבורה בשנת 1965 הייתי במילואים. קם המפקד, חבר קיבוץ, ואמר שאישה יהודיה שהדליקה נר בחירוף נפש לכבוד שבת הייתה גיבורה לא פחות ממרדכי אנילביץ מפקד המרד בגיטו וורשה, מי שהניח תפילין באושוויץ לא היה פחות גיבור. מי שויתר על מנת לחמו למען זולתו הוכיח גבורת נפש לא פחות מאותם צעירים נלבבים שקמו ומרדו. בחירת יום זה כיום זיכרון, מטרתה לקפח את חלקם של כל הגיבורים האחרים שגבורתם הייתה לא לאבד בשום אופן את צלם האלוקים השוכן בלב כל יהודי...".

מה אתה אומר על דרך ההנצחה של מסעות בני נוער לאתרי הרצח?

"יש לזה מעלות רבות, אך יש פה גם פרדוקס. החלוצים הציוניים עלו לארץ במטרה לברוח מן היהדות החסידית החיה של פולין ולברוא בארץ יהודי חדש. הנה, כיום, אותם הורים שולחים את ילדיהם ואת נכדיהם אל פולין המתה שהיום אינה אלא בית קברות, כדי שילדיהם יתקשרו אל העבר היהודי ולא יגדלו כמתבוללים בלוס אנג´לס. ממש פרדוקס ישראלי".

מה אתה עושה בעשרה בטבת?

"מדליק נר, אומר פרקי תהילים ומשניות, וזוכר את הכאב והחורבן. בתשעה באב, בנוסף לקינות, אני נוהג לקרוא ספרי שואה. אלו שני הימים שאני מתייחד עם השואה באופן הזה, אך גם בשאר הימים אי אפשר לומר שאני שוכח לרגע".