אל תתבייש להודות

בשעת נתינת העונש חשוב שהילד ידע את הסיבה שבעטיה אנו מענישים אותו, אך אין זה הזמן להסביר לו את חומרת המעשה שעשה. על אחת כמה וכמה, שאין זו השעה המתאימה להדריכו מה יעשה ולא יחטא. העונש, כשהוא ראוי ומגיע, הוא דבר הנכון לעשותו, אך אין סיבה לשלבו עם מנת מוסר. גם כשהעונש צודק, הוא אינו הופך לדבר נעים ואין ילד שמחבב עונשים. ילד המקבל מכות, אף אם ברור לו שהן ניתנות מלב אוהב, אוצר באותה שעה רגשות תסכול המאגדים בתוכם תחושת השפלה, כעס וחרון. זאת, מלבד עצם הכאב וניצני החרטה על מעשהו. אין זו השעה להכביר במילים. לא רק שאין סיכוי שהן תתיישבנה על ליבו והגיונו, אלא שהן אף תעצמנה את הכאב ותחדדנה את תחושת התסכול.

אלה המנצלים את שעת העונש להשמעת שיעור מוסר, או להטפה ארוכה ומייגעת של תורת ה"סור מרע" שהם שומרים לילדם, עלולים להשיג מטרה הפוכה. המוסר אמנם שייך למצוות החינוך והוא מרכיב חיוני בתפקידיו של האב כלפי בנו, אך זמן ועת לכל חפץ. שעת העונש אינה העת המתאימה לכך. בשעה שמוחו וליבו של הבן טרודים בכאבו, הם אינם פתוחים לקבל דברי טעם ולשמוע הטפות מוסר.

רק לאחר שנשחרר את התחושות השליליות באמצעות הקרנת חיבה ואהבה כמקודם, יהיה ניתן לבוא עם הילד בדברים, וללמדו כיצד להישמר להבא מהתנהגות שלילית.

רעיון זה מצינו בדברי המהר"ל מפראג בפירושו על מסכת אבות (ד, יח): "רבי שמעון בן אלעזר אומר: אל תרצה את חברך בשעת כעסו, ואל תנחמנו בשעה שמתו מוטל לפניו, ואל תשאל לו בשעת נדרו, ואל תשתדל לראותו בשעת קלקלתו". המהר"ל מבאר את הקשרם של ארבע ההנהגות הללו: טבע האדם הוא, שבשעה שאחד הרגשות הקשים שבתוכו מתגבר, הוא מציף אותו וכובש את ליבו, עד שאין לו מקום להכיל שום רגש אחר. אם בשעה כזו ינסה מישהו לטפטף לליבו רגש מסוג אחר, הוא יגלה כי פעל פעולה הפוכה. הוא הגביר את הרגש השלילי והעצים אותו למימדים חדשים. הדבר דומה למי שבא לכבות אש בעזרת מים ומגלה, לתדהמתו, כי אותם מים אינם אלא נפט...

בשעה שחבר כועס, אין לרצותו ולהציג לו גישה הפוכה. בשעה שאדם רואה את מתו מוטל על הארץ, הוא מעדיף את הבכי ולא יקבל ניחומים. כאשר אדם נודר, הוא שבוי בלהט הקבלה וכל ניסיון להתיר את הנדר ימריץ אותו להוסיף ולנדור. כאשר אדם נתפס בשעת קלקלתו, הוא מתמלא בבושה כה גדולה עד שאינו מסוגל שיראוהו זרים, אף אם ינסו להרגיעו.

לשמור את ה"נשק הכבד" לשעת הצורך

מלבד עונשים בעלי השפעה מרתיעה על הילד, קיימות תגובות אחרות ביחסי הורים וילדים, המותירות רושם מרתיע על נפש הילד ומונעות אותו מחריגות יוצאות דופן. גערות ונזיפות מהוות מרכיב חשוב וחיוני בחינוך הילדים. ככל שהולך ומתבסס קשר של הערכה עמוקה בין הילדים להוריהם, כך מקבלות מילותיהם וגערותיהם משנה תוקף ויתר השפעה. ישנם הורים, שדי להם אם יביטו על ילדם במבט חודר, כדי שהילד יסמיק ויתבייש במה שעשה. אלא שניהול בית ברמה כזאת, אינו דבר התלוי בשיטות חינוכיות, כי אם באישיות מאוד חזקה של ההורה, המקרינה חום וסמכות גם יחד בעצם נוכחותה. מעטים ההורים שזוכים למתנת שמים זאת, ומעטים עוד יותר, אלו שמשכילים לטפחה.

בכל מקרה, חשוב מאוד להקפיד שהתגובות תהיינה מדודות ושקולות בהתאם לחומרת המעשים. חשוב שנשאיר תגובות קיצוניות רק לדברים החמורים יותר. אם "נבזבז" את התגובות הקיצוניות על דברים של מה בכך – במה נשתמש כשחלילה נצטרך להביע זעזוע עמוק יותר על דברים חמורים באמת? מהיכן נמציא תגובות חדשות שה"ארסנל" שלנו אינו מצויד בהן? אם נשתמש באותן תגובות, נמצאנו מאבדים את הפרופורציה מכל וכל ומעקרים את התגובות מכל השפעה.

ישנם הורים המשתמשים כלפי ילדיהם בשורה של ביטויים חריפים על כל דבר שלא מוצא חן בעיניהם. ביטויים אלו כוללים מניפולציות רגשיות בסגנון: "מה יהיה אתך בסוף – האם אתה רוצה שאמות? האם לא איכפת לך שאקבל התקפת לב?". לעיתים אמהות שנכנסות מהר להיסטריה, משתמשות בביטויים בנוסח: "אתה לא יודע מה אתה עושה לי", או "אתה ממש הורג אותי".

אסור לעשות כל מניפולציה רגשית כשמתעסקים עם ילדים, שכן הם אינם יודעים לברור את התבן מן הבר. הם עלולים להתמלא ברגשות אשם על מה ש"הם מחוללים לבריאות ההורים". כעת רק חסר שהאב יקבל שפעת קלה או אנגינה כדי שהילד יחוש עצמו כמי שמוטט את מצבו הבריאותי של האב. עובדה, שלשום האב דיבר על התקף לב הנה זה בא...

ישנם גם מקרים בהם הילד או הבחור מתרגלים לאיומים הקשים וחושיהם נעשים קהים, עד שהתגובות הקיצוניות כבר לא משפיעות עליהם מאומה. סיפר לי בחור: "כל כך הרבה פעמים הוא איים עלי שהוא יחטוף התקף לב בגללי, עד שכבר אמרתי בלבי: לבריאות...".

מלבד זאת, אינני חושב שיש בכוחן של תגובות כאלו להביא ילדים לשפר את דרכם. דומני, שגם אם תערכו חיפושים מדוקדקים, לא תמצאו תלמיד חכם שיעיד בפניכם שהתחיל ללמוד בהתמדה כדי למנוע מאביו ללקות בלבו.

תגובות קיצוניות יכולות לכלול גם את הדוגמא המובאת בסיפור הבא, המלמדת על יכולת ההשפעה העצומה שיכולה להיות לאב המצוי בקשר טוב עם ילדיו. די לו לבטא את צערו בלא מלים על מנת להביאם לשפר את התנהגותם:

שוחחתי פעם עם אברך חיובי מאד אודות החינוך שקיבל בבית הוריו, שהיה מוכר כבית טוב במיוחד. בין הדברים סיפר לי האברך, כי בעודו בחור, הביא פעם הביתה ספר ששאל מחבר אשר עסק בענייני צבא ומלחמה, ומחבר הספר היה חילוני. לא היה זה חלילה ספר שיש בו דברים שליליים ככפירה ותועבה, אך די היה בעובדה שמחבר הספר היה חילוני כדי לפסול את הקריאה בו. כשאביו הבחין בו קורא בספר, הוא נעץ בו מבט ממושך ופרץ בבכי מר. המראה של האב הבוכה כל כך זעזע את הבחור ונחרט בזיכרונו, עד שהעיד על עצמו כי מאז לא נגעו ידיו בכריכתו של ספר חילוני. גם כאשר סיפר לי את הסיפור, נקוו דמעות בעיניו. זוהי דוגמא חיובית ממדרגה ראשונה, הכוללת בתוכה את שני המסרים שהזכרתי: עד היכן מגיעה השפעתו של אב, החי עם ילדיו בקשר חם של הערכה וכן, עד כמה יכולות תגובות חריגות להשפיע, כאשר מנצלים אותן לעתים רחוקות.

דוגמא אישית של הודאה בטעות

ישנה נקודה נוספת, שלמרות חשיבותה, נוטים הורים רבים להתעלם ממנה. קורה שאחד הילדים הוא בעייתי יותר מאחיו, והוא מוכר כ"עושה הצרות" בבית. על פי רוב, כאשר נכנסים הביתה ורואים שהבלגן "חוגג" ושולט בכל פינה, "יודעים" כי הוא זה שהפך את הבית. כשמגלים שדבר מה נעלם, "ברור" שידו במעל. ברור מאליו שהוא מזמין אליו את מרבית הגערות והעונשים.

יחד עם זאת, ייתכנו מקרים בהם סופג הילד נזיפה, או אפילו נענש על מעשה שלא ביצע, או שלא היה אשם בו כלל. האב או האם שלא טרחו לברר למי מגיע העונש, פעלו ב"שיטה סטטיסטית" והענישו אותו. ברור שהדבר פסול ויש לברר עד תום לפני שגוערים או מענישים. ברם, לאחר שהילד קיבל עונש שלא בצדק, ובשעה שההורים גילו שהפעם לא הגיע לו כל עונש, הם נמצאים בדילמה – מצד אחד הם נדרשים להתנצל, ומאידך הם חושבים שאסור להם להצטייר כטועים ולבקש סליחה. חוסר בטחון עצמי מביא אותם למסקנה, שאם יודו בטעות הילד יתחיל לזלזל בהם. משום מה הם שוכחים, או לא נותנים דעתם לעובדה, שהילד יודע שהם טעו, גם כאשר אינם מודים בכך. הוא אף עלול לאבד את האמון בהם כאשר יראה שהם נשארים בשלהם, אף לאחר שנודע להם בבירור שהוא אינו אשם.

המסקנה: במקרה של טעות, על ההורה להתנצל ולהודות בטעותו!

כל מטרתנו בחינוך הילדים היא להרגיל את הילדים למשמעת פנימית, הכוללת מגוון דרכי נימוס וכללי התנהגות נאותים עם הזולת. מעתה, נחשב את חשבונו של ילד הרואה את אביו "מטייח" את טעויותיו וממאן ליטול עליהן אחריות אישית. האם הוא לוקח ממנו דוגמא אישית חיובית? האם יש למעשה זה פועל יוצא חינוכי? הרי הילד יראה בכך השחתה במלוא מובן המילה. לעומת זאת, אם נראה לילד שאנו יודעים להתנצל ולבקש סליחה, נלמדו פרק במשנת חיים כי מותר להרכין ראש כאשר לא צודקים, אף בפני מי שקטן ממך. הילד, כשישמע את בקשת הסליחה, יעריך את הכנות בה נוהגים עמו, ותתגבר אצלו ההכרה כי בחינוכו פועלים מתוך יושר אישי.שוחחתי פעם עם אברך על בעיה זו, וכששמע את דעתי הגיב בתסכול: "לפי דבריך יוצא שעלי להתנצל מדי יום בפני ילדי. אלו פנים יהיו לי כשאתנצל מדי ערב על העוולות של אותו יום?"

עניתי לו: "מה איכפת לך להתנצל בפני כמה ילדים משובשים?". הוא כבר כעס ואמר: "על סמך מה אתה קובע שהילדים שלי משובשים?!"

"אם זה קורה לך כמה פעמים ביום, הם צריכים להיות משובשים כדי לא לדעת זאת מעצמם".

כאשר מתנצלים, ההתנצלות צריכה להיות קצרה ותמציתית. ודאי שאין להיגרר להצטדקויות ולהסברים שמקור טעותנו נובע בגלל שהוא הילד הרע של הבית וזה שתמיד מושך אש בהתנהגותו השלילית. אף אם זו הסיבה האמיתית שגרמה לנו לטעות, מעטים הסיכויים שהילד יתפייס מהתנצלות מביישת ומקוממת זו.

אגדה עממית מספרת על רב חשוב שהסתובב בעיירות ואסף כסף למטרת צדקה חשובה כלשהי. בהגיעו לאחת העיירות, פגע בו אחד מבני העיירה והעליב אותו בכינויים משפילים, בהציגו כ"גנב" ו"נוכל". לאחר שעזב האורח את העיירה, נודע דבר המעשה לרב המקומי, אשר אילץ את אותו בריון מבזה, לרדוף אחר האורח ולפייסו על שכך העליבו. יצא האיש לחפש את הרב, אך לכל מקום שהגיע שמע מפי התושבים כי הרב כבר המשיך בדרכו לעיירה הסמוכה. כך רדף האיש אחרי הרב על מנת לפייסו. בכל תחנה שעשה, סיפר לאנשים כי הוא מחפש את הרב כדי לבקש ממנו סליחה על שכינה אותו בכינויי גנאי והכתיר אותו כ"גנב" ו"נוכל"... כך הלך האיש מעיירה לעיירה וצירף למעגל שומעיו עשרות ומאות יהודים. כאשר פגש סוף סוף את האורח והתנצל בפניו, אמר לו הרב: "על הבושה שגרמת לי בעיירתך אני מוכן לסלוח לך, אך על הפיוס אינני מוכן...".

יש לזכור שהילדים הם בני אדם בדיוק כמונו, וכפי שהיינו חפצים שישמרו על כבודנו אף אם לא נהגנו כשורה, כן אף הם חפצים. בהצלחה.