"ככה השבתות שלי ייראו"

"גדלתי בבית מסורתי. בבית היינו מפרידים בשר וחלב, אמא הייתה מדליקה נרות בשבתות ובחגים ואבא היה מקדש. אבל אחר כך כל אחד היה פונה לעיסוקיו. כל עולמי הסתובב סביב הספורט, ובעיקר הכדורגל. הייתי אוהדת שרופה של מכבי חיפה.

"היום אני לא מצליחה להבין את זה. הייתי הולכת למשחקים אפילו לבד. היו שם 15 אלף גברים, ואולי עוד כמה בנות כמוני. הייתי הולכת באמצע הלילה וחוזרת לפנות בוקר, מחפשת איך לחזור בין כל האנשים המסוכנים שנמצאים בשעות האלה. לא היה אכפת לי. כל מה שרציתי הוא להיות שם, להתרגש מעוד גול, מעוד התקפה לעבר השער של הקבוצה היריבה. אני לא מאמינה שזה מה שעשיתי: לשבת בתוך מסגרת עם דשא וכיסאות מסביב, לבזבז זמן ולשלם כסף בשביל לראות 22 אנשים רודפים אחרי כדור, ואחרי כסף.

"פעם השתתפתי בשבת חתן של בן דוד שלי, אצל סבי וסבתי הדתיים. בהתחלה לא רציתי ללכת, אבל אמי שכנעה אותי: מה כבר יכול להיות? בסך הכל יממה וקצת!. הלכתי וטעמתי מהשבת. הייתה אווירה מיוחדת, בלי טלוויזיה, בלי טלפונים, רק הרבה אנשים מאוחדים סביב שולחן שבת. כולם שרים שירים לחתן הטרי, שמחים בשמחתו. ובשבת, באותם רגעים, החלטתי שזהו: אני רוצה לשמור שבת! ככה אני רוצה שכל השבתות שלי ייראו! פעם בשבוע לעשות סטופ, ולהתחבר לבורא עולם שציווה על השבת".

אחרי 20 שנה, להכיר מחדש

"כבר באותו ליל שבת, היה לי ניסיון לא קל. אחרי הארוחה הייתי צריכה לחזור עם אמי לבית סבי וסבתי. מכונית עצרה מול הכניסה למקום שהיה כמעט קדוש בשבילי. אמי נכנסה לרכב, דודתי הייתה מול ההגה והילדים מאחורה. כולם חיכו רק לי שאכנס. הודעתי להם: זהו, אני שומרת שבת! אני לא נוסעת!. זה היה באמצע הלילה, במקום לא מוכר. הם חשבו שמדובר במרד נעורים, ולא הסכימו לנסוע עד שאכנס. בגרון חנוק נאלצתי להיכנס. זו הייתה נסיעה של שתי דקות והרגשתי שהיא נמשכה שעתיים."אותו לילה נכנסתי למיטה עם דמעות, התכסיתי לגמרי, והמשכתי לבכות. אף אחד לא שמע, חוץ ממני ומבורא העולם. ביקשתי ממנו סליחה על שלא עמדתי בניסיון הראשון ששלח לי. באותו זמן הנשמה הרגישה מה שהראש עדיין לא ידע. קמתי בבוקר והחלטתי שאני שומרת שבת ויהי מה. לא הדלקתי חשמל, ביליתי רוב הזמן בחדר וקראתי תהילים. אמנם המשכתי עם הכדורגל, אבל רוב המשחקים נערכו באמצע השבוע. לפעמים אחי היה רואה משחק בשבת, והייתי יושבת מחוץ לחדרו ומקשיבה. הרגשתי רע, והיו לי סיוטים בלילה.

"באמצע הצבא, כשהייתי בת עשרים, חברה הציעה לי ללכת לסמינר של תפנית. זו הייתה חוויה עצומה. היו שם הרבה נושאים מגוונים כמו בחירת בן זוג, תורה מן השמים, הצופן התנ"כי, סיפורים אישיים, שירים וריקודים, והרבה שמחה ואהבה. אולם בבחינה מסוימת, זו הייתה סטירת לחי חזקה. הרגשתי שה´ מעיר אותי אחרי עשרים שנות שינה ללא הכרה בו. אמנם שמרתי שבת וקראתי תהילים, אבל בלי ידיעה ועם הרבה מסָכים. בקושי הכרתי עוד מצוות מלבד שמירת שבת. חזרתי במוצ"ש בתחושה רוחנית מאוד, ובמשך חודש הייתי בהתעלות גבוהה".

הצבא והבית – שני עולמות

"בהיותי בצבא הייתי חייבת ללכת עם מכנסיים, ובבית לבשתי חצאית. חייתי בשני עולמות, וזה היה קשה מאוד. הייתי בקשר עם אישה מהסמינר, והיא נתנה לי כוחות. אחרי הסמינר, במהלך חיפוש ברשת – מצאתי הרצאה של הרב יצחק פנגר. הוא סיפר את סיפורו וזה היה מרגש מאוד. מאז התחלתי לִצפות בקביעות בערוץ הידברות. יצרתי קשר עם הארגון דרך האתר, שאלתי שאלות בהלכה ושאלות אישיות, והמשכתי להתקדם.

"היום אני מאמינה שהתשובה לכל בעיה בחיים נמצאת בתורה. ערוץ הידברות מראה את זה בצורה הכי אמיתית וטובה על ידי רבנים, סיפורים אישיים ואפילו תכניות לילדים. אני שואבת מהאתר ומהערוץ המון כוחות להתמודדויות ביום יום. הערוץ הוא זכות גדולה לעם ישראל, והמון יהודים התקרבו דרכו. נראה לי חשוב להפיץ אותו כמה שיותר.

"היום אני מרגישה שבתקופת ההתחזקות הראשונה, כששמרתי רק שבת, חייתי כמעט חיים חילוניים לגמרי. כי מה שהיה אז – זה כלום לעומת הידיעה במשמעות העמוקה של התורה, והבחירה כל יום מחדש בדרכה. כל בוקר אני מתעוררת ומחליטה מחדש שכל מה שאני רוצה לעשות – זה את רצון ה´. ראשית מיראה, אבל כמובן גם באהבה גדולה. ואני מקווה שבהמשך זה יהיה בעיקר מאהבה".

מעוניינים לספר את סיפור התשובה שלכם? צרו קשר בדוא"ל odedm@neto.net.il