הממליצים: שוכני עפר

שבילי חייו של האדם לא תמיד מסומנים כאותם מסלולי קק"ל הפזורים לרוב - זאת עובדה שאנו זקוקים להתמודד עימה דבר יום ביומו.

צועד לו האדם בנתיבי חייו, ופעמים רבות אין הוא יודע להיכן ראוי ונכון שישים את פניו ומגמתו. אולי כדאי לי לפנות ימינה - שואל האדם את עצמו, אולי שמאלה, שמא בעצם עדיף שאשוב על עקבותיי שחלקם היטשטשו עם הזמן... כך משייט לו האדם בעולמו "הולך אל דרום וסובב אל צפון, סובב סובב הולך הרוח ועל סביבותיו שב הרוח" (קהלת א´). אדם מרגיש שהוא נתון בתוך מבוך, מבוך החיים...

לפתע מבזיק רעיון במוחו – הרי כמעט ששת אלפים שנה צועדים אנשים בעולם, אולי מישהו הותיר אחריו עקבות? מי שכבר סיים את מסלול חייו מן הסתם יוכל לתת "טיפים" להיכן כדאי לפנות, או לכל הפחות שיזהיר אותנו להיכן לא כדאי...

היכן נמצאים אותם אנשים? היכן ניתן לפוגשם?

בבית הקברות, כמובן...

* * *

הרחקתי נדוד עד בית העלמין היהודי העתיק בעיר לוד´ז אשר במרכז פולין.

אני צועד בדממה ומתבונן במצבות העתיקות שמספרות את סיפורם של יהודי לוד´ז בתקופה שלפני המלחמה, במצבותיהם של הרוגי הגטאות ובקברי האחים של הרוגי המלחמה הנוראה, ומנסה לדלות מידע מהכתב העתיק, החרוט על גביהן...

גופי עטוף במעיל שיגן עלי מהקור העז, אולם ראשי עטוף במשהו אחר – במחשבות. מחשבות אשר אינן נותנות לי מנוח...

אין אפשרות לשמוע את האנשים ששוכבים מתחת למצבות, אולם מתברר, שדווקא מצבותיהם, הן אלו שלוחשות ללא קול את סוד החיים...

לחישת המצבות מקבלת עוצמה נוספת לאור פרשתנו – פרשת ויגש.

עשרים ושתים שנים יעקב ויוסף אינם רואים זה את זה, והנה סוף סוף הם נפגשים...

לאחר מפגשם המרגש, מציג יוסף את אביו בפני פרעה, זה האחרון רואה את יעקב ושואל אותו שאלה מעניינת: "ויאמר פרעה אל יעקב, כמה ימי שני חייך?", יעקב, במקום לענות תשובה קצרה וקולעת נותן נאום ארוך: "ויאמר יעקב אל פרעה, ימי שני מגורי שלושים ומאת שנה, מעט ורעים היו ימי שני חיי ולא השיגו את ימי שני חיי אבותיי בימי מגוריהם" (בראשית מז´, ט´).

יעקב לא עונה לפרעה בקצרה "אני בן מאה ושלושים". מדוע?

יעקב מגלה לנו את סוד החיים. מן הסתם שיש כמה סודות לחיים, אבל זה אחד מהן...

מה פירושה של המילה חיים? מתי האדם מוגדר "חי"? כשהוא ישן הוא חי? כשהוא מתעסק בצורכי גופו הוא חי?

אסביר את עצמי: ישנן שתי משמעויות לחיים, היטיב להגדיר זאת המלבי"ם בביאורו לתורה. ישנם חיים שמבטאים קיום, מצב שהוא היפוכו של מוות וחידלון. וישנם חיים שמבטאים מצב חיובי, פעילות ועשייה שהמילה הממצה שלהם היא "חיים".

לכל אדם ישנם זמנים שהוא מרגיש חי במובן של היפך המוות, וישנם זמנים שהוא מרגיש חי עם כל המשתמע מכך...

אומר יעקב לפרעה - "שני מגורי" – בתור "קיים" - המה שלושים ומאת שנה, אבל בתור "חיי" – "מעט ורעים היו ימי שני חיי"... נצטט את לשונו הזהב של רבי שמשון רפאל הירש: "בתשובתו מבדיל יעקב בין חיים לבין מגורים: שאלתני על ימי שני חיי ("כמה ימי שני חייך")? לא חייתי הרבה, אך גרתי עלי אדמות מאה ושלושים שנה. ימי השנים שאוכל לקרוא להם "חיי" – בהם מלאתי את תפקידי במלואו – היו רק מעטים, ודווקא הם היו רעים מלאי מרירות ודאגה. הוטל עלי התפקיד לקיים בצרה (בשעת הצרה) את חובות הצרה. אין להשוות את תוכן חיי עם תוכן חיי אבותיי, הם "חיו" יותר, כל ימי מגוריהם היו "חיים" והם זכו למלא את תפקיד חייהם בתנאים של אושר".

כל אדם מעדיף את החיים מן הסוג האחרון, כולנו רוצים לחיות את החיים ולא רק להיות קיימים כמו פרה באחו או אמבה בחוף... שאלת השאלות היא כיצד נוכל לגרום לעצמנו "לחיות" ולא רק "להתקיים"...

אוהו, זו שאלה של חיים...

הרב שלמה וולבה נותן לנו את המפתח המתאים, וכך הוא כותב: "יתבונן כל אדם בעצמו מה הם הרגעים שבהם הוא הרגיש חיות אמיתית, שכאילו נפתח לו מימד חדש בליבו, עומק ורוממות, טוהר מחשבה או מעשה צנוע, ויתבונן מתי הרגיש חיות זו, ומה הביאו לידי הרגשה זו, אם תפילה מעומק הלב, או מעשה חסד. ומאידך יתבונן מה מוציא אותו מחיות פנימית, אולי יגיע על ידי הידיעות שישיג על ידי התבוננות זו לבנות לו חיים חדשים" (מובא בספר "דעת שלמה" עמוד רצ"ה).

הרב שלמה וולבה מרחיב בעניין, ננסה לצעוד בעקבותיו.

כל אדם אוהב לחוות חוויות. מה זאת "חוויה"? "חוויה" היא מאורע שבו אנו מרגישים שמתווספת לנו חיות, וכיוון שכולנו רוצים לחיות אנו מאוד אוהבים חוויות...

ישנן שלוש חוויות עיקריות ומרכזיות – חווית הטבע, חווית החברה וחווית ה"אני". חוויות אלו הם "תאי האב" של החוויות כולן, כשכל חוויה שאנו מכירים משתייכת אל אחת מהן. ונבאר:

בחוויית הטבע אנו מתרשמים מההרמוניה השוררת בו. כשאנו עומדים אל מול נוף מרהיב, חוף ים או מדבר בראשיתי, אנו מתרשמים מהאור והצבעים, הקווים וההוד. ההרמוניה של תכול השמים עם ציפורי הכנף, כשברקע קרני השמש האדומות "נשברות" על עצי הדקל, מעניקים לנו חוויה של שלמות, שבעומקה אנו חשים השראה עילאית...

חווית החברה אף היא מקורה מתחושה של הרמוניה ושלמות. הרי אין כל אנשי החברה דומים זה לזה, וכשם שפרצופיהם שונים כך דעותיהם שונות... למרות שחבריי שונים ממני בתכלית, בכל זאת ישנה התאמה ואחווה בינינו. גם כשאנו בחברה מגוונת, למרות השוני, ישנה הרמוניה שמאחדת את כולנו. דומה הדבר לתזמורת של הרבה כלים, לכל כלי יש מנגינה וצליל משלו, דווקא השוני הוא זה שגורם ליצירה המופלאה...

חווית "האני" - המתגלה לנו בעיקר ברגעי התבודדות – מקורה אף היא בעומדנו מול כוחותינו המנוגדים והשונים שבקרבנו. יש בנו מידות שונות שסותרות אלו את אלו – אהבה ושנאה, שמחה ועצבות, ייאוש ותקווה, ודווקא הניגודיות גורמת לנו לתחושת הרמוניה פנימית בתוכנו...

אלו שלוש החוויות העיקריות.

כשמתבוננים, מגלים שיש שוני גדול בין שלושת סוגי החוויות. בטבע אנו מתרשמים מההרמוניה לנוכחעינינו, האדם החווה את החוויה אינו חלק מההרמוניה, הוא חווה אותה מבחוץ ומנסה לשאוף אותה אל קרבו. חווית החברה שונה מזו. בחברה, אנחנו בעצמנו חלק מהסימפוניה, אמנם כל אחד הוא רק "בורג קטן במערכת", אבל סוף סוף הוא חלק מהמערכת שנקראת "חברה". ואילו חווית "האני" היא הנעלה שבחוויות, בחוויית האני כל החוויה מתחוללת בתוככי האדם עצמו...

כל שאר החוויות מוצאות את מיקומן באחת משלוש חוויות אלו: חוויה שמקורה מחוץ לאדם, חוויה שאדם חלק ממנה וחוויה שאופפת את האדם כולו ללא תלות בשום גורם נוסף. כמובן שחוויות רבות שאדם עובר מורכבות משילוב של סוגי החוויות...

נתקדם צעד קדימה.

אנו הרי רוצים לחיות את החיים ולא רק להתקיים, נתבונן בדברי חכמים, ונראה כיצד הם מתייחסים אל שלוש חוויות אלו.

היהדות נותנת משמעות עצומה להתבוננות והתפעלות מהטבע – אבי האומה, אברהם אבינו, הוא ההוכחה הטובה ביותר לכך. כידוע, אברהם נולד בבית עובדי אלילים. כל אנשי דורו היו משתחווים לעץ ואבן וסגדו לכוחות הטבע. והנה, קם אברהם וכנגד הדעה השלטת מכריז קבל עם ועדה "יש אלוקים, יש מנהיג לבירה".

מה הביא את אברהם אבינו להכרה במציאותו של בורא עולם? אומרים חכמים (בראשית רבה, ל"ט א´, פרקי דרבי אליעזר ט"ו), שהוא הגיע להכרה זו דרך ההתבוננות בבריאה. אברהם אבינו נוכח עד כמה הבריאה מושלמת וכיצד כל הכוחות והיצורים פועלים באיזון מופתי, התבוננות זו גרמה לו להבין שלא יתכן שכל מרכיבי היקום יפעלו בהרמוניה כה מושלמת בלא שיהיה להם יוצר אחד המנהיג את יצירתו ומווסת את התהליכים הפועלים בה.   

כך גם כותב הרמב"ם בהלכות עבודה זרה (פרק א´, ב - ג) "כיוון שנגמל איתן זה (אברהם), התחיל לשוטט בדעתו והוא קטן, והתחיל לחשוב ביום ובלילה והיה תמה, היאך אפשר שיהיה הגלגל הזה (כדור הארץ וגרמי השמים) נוהג תמיד ולא יהיה לו מנהיג, ומי יסובב אותו? כי אי אפשר שיסבב את עצמו...". כלומר, ההתבוננות בבריאה היא זו שהובילה אותו למסקנה הנכונה. 

אי אפשר שלא לצטט את מילותיו הנפלאות של "החזון איש" בתחילת ספרו "אמונה וביטחון": "מדת אמונה היא נטייה דקה מעדינות הנפש. אם האדם הוא בעל נפש ושעתו היא שעת השקט, חופשי מרעבון תאווני ועינו מרהיבה ממחזה שמים לרום והארץ לעומק, הוא נרגש ונדהם, כי העולם נדמה לפניו כחידה סתומה, כמוסה ונפלאה, והחידה הזאת מלפפת את לבבו ומוחו והוא כמתעלף, לא נשאר בו רוח חיים, בלתי אל החידה כל מעינו ומגמתו, ודעת פתרונה כלתה נפשו, ונבחר לו לבוא באש ובמים בשבילה, כי מה לו ולחיים, אם החיים הנעימים האלו נעלמים ממנו תכלית העלם, ונפשו סחרחרה ואבלה וכמהה להבין סודה ולדעת שרשה והשערים ננעלו.

האומנם העדין הזה פצעיו לא חובשו עדיין, והנה הוכה הכה ופצוע, כי ליבו ראה הרבה מעיון הבחינה אשר תחת השמש, אותן הבחינות המראות בעליל, כי העולם שלפניו, נבנה בתכנית מעובדה ומחושבה מראש, וכאילו מהנדס חכם צייר לפניו את העולם בטרם נברא ופגע בעיכובים מכריעים על כל שעל ושעל, אבל מרצו הגדול עמד לו להסיר כל המכשולים אחת לאחת".

כעת נעבור אל החוויה השנייה – חווית החברה.

כשאדם לא מוצא את זהותו בתוך החברה והחברה אינה מחשיבה אותו – חייו אינם חיים. אחת הדוגמאות המעניינות היא מעשה המובא בתלמוד במסכת תענית (דף כג´). התלמוד מספר על אדם קדוש שכינו אותו "חוני המעגל", לא נכנס כעת לכל פרטי המעשה ומשמעותו, צריך לייחד לכך מאמר בפני עצמו, ניגע רק בפרטים הרלוונטיים עבורנו.

חוני המעגל נכנס לתרדמה למשך שבעים שנה. כאשר הקיץ מתרדמתו, נכנס באופן טבעי אל בית המדרש וכמובן שאף אחד לא הכירו. חוני ישב בצד ואוזניו קולטות דיון סוער בין כמה לומדים על הבנת סוגיה תלמודית. ראה חוני שהם לא מוצאים תשובה והחליט לגשת אליהם ולהבהיר את הסוגיה. כשסיים להסביר להם, אמר אחד הלומדים, שכושר ההסברה שלו מזכיר את כושר ההסברה המיוחד של חוני, שחי כאן לפני עשרות שנים...

שמע חוני את הדברים ואמר ללומדים – אכן, אני חוני... הלומדים לא האמינו לדבריו שהוא חוני, ולא כיבדוהו כפי שראוי היה לכבדו...

לחוני היה קשה מאוד עם העובדה שלא מזהים אותו, עד כדי כך היה קשה לו, שהוא יצא מבית המדרש ובקש מאלוקים להיפטר מן העולם...

הלומדים הכירו אותו שהוא אדם גדול, לפחות כמו חוני, אבל זה לא עזר. הם לא זיהו את אישיותו האמיתית, "הוא האמיתי" נשאר זר בתוכם... אפילו אדם גדול כמוהו ביקש למות כשהחברה לא מזהה אותו... על סיפור זה אמר רבה – "או חברותא או מיתותא"...

התורה מדגישה שהתנאי לקבלת התורה היה מצב של "כאיש אחד בלב אחד", כשכל יחיד מזהה את עצמו כחלק מהכלל, נוצר כלל מאוחד וכך הכלל ראוי לקבל את תורת השם...

חכמים במדרש (ילקוט שמעוני, וזאת הברכה תתקנ"ג) כותבים על הפסוק "ויהי בישורון מלך" – מתי מלכו של עולם נמצא בתוך ישורון – עם ישראל? – "בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל" – כשישראל מאוחדים למען מטרה משותפת.

אגב, מה מאחד את עם ישראל במשך אלפי שנים? מה שמר ושומר עליו במשך אלפיים שנות גלות? עם ללא ארץ, ללא צבא וללא מדיניות משותפת – מהו סוד נצחיותו? – ייעודו המשותף. לעם ישראל יש ייעוד משותף להיות נושאי דגל כבוד שמים, וכל עוד שייעוד זה נשמר – עם ישראל ממשיך להתקיים...

החוויה החזקה ביותר היא חווית "האני".רבי ישראל מסלנט כותב בספרו "אור ישראל" (סימן י´) "לומד מוסר חי חי יקרא, להרגיש בנפשו חסרונו ולהשתוקק בכל כוחו לתקנו". כשאדם מתבודד עם עצמו, הוא רואה אל נכון את חסרונותיו ומעלותיו, הוא חווה את תכונותיו הניגודיות והוא מזהה את חייו הפנימיים, כך נוצר בו רצון לשלוט ולמלוך על עולמו הפנימי הקסום, ולחיות חיים אמיתיים...

אחת הדוגמאות לחוויית "האני" היא סיפורו של יוסף. רבותינו הראשונים - בהם הרמב"ם ועוד מפרשים, לוקחים את סיפור ירידת האחים למצריים ולומדים אותו מעבר לפשט הדברים – על פי תורת הרמז. נרחיב בעניין בפרשות הבאות, בעזרת השם, אולם נזכיר דבר אחד. "מצריים" מהווה משל לכוחות הגוף שבאדם, אשר עם שימוש לא נכון בהם, עלולים להוות "מיצר" להתפתחותו של האדם. יוסף מלמד אותנו כיצד לשלוט על "מצריים". יוסף היה שליט מצריים, הוא זן וכלכל את כולם באופן מבוקר ומחושב, כך גם אנו צריכים ללמוד כיצד לנתב את הכוחות השונים שבנו לאפיקים חיוביים, כשנשכיל לעשות זאת נגיע אל אותה חווית "האני"...

נסכם. אדם רוצה לא רק להתקיים, אדם שואף לחיות את החיים. כשאדם חווה חוויות הוא מרגיש שמתווספת בו חיות, הוא מרגיש יותר הוא... למדנו על שלושת סוגי החוויות העיקריות אשר מהן משתלשלות שאר החוויות כולן – חווית הטבע, חווית החברה וחווית האני, ולמדנו כיצד היהדות נותנת דגש ומעניקה חשיבות לכל אחת מהחוויות הללו.

אני שב ומתבונן באותן מצבות עתיקות: "פה נטמן... נפטר בשנת תרצ"ו, בן פ"ה שנים היה במותו...". - האומנם? בן שמונים וחמש במותו? כמה שנים הוא היה מת בתוך חייו?

איני יודע למה הייתי צריך להרחיק נדוד עד שם, אבל פעמים אנו נודדים רחוק כדי לגלות שהאוצר טמון בתוכנו...     

תפקידנו בחיים לנסות ולזהות את אותן רגעים של חוויות שבהן הרגשנו חיות אמיתית, ועל ידי התבוננות זו יוכל האדם לבנות לו חיים חדשים – חיים של חיים...

למדור פרשת השבוע באתר הידברות

פרשת ויגש – כל הסרטים ב-VOD הידברות