ניצן חן רזאל: "שאלתי: האם אני חלק מהיהדות?"

כבן להורים שוחרי מוזיקה, כבר בגיל צעיר דחפו הוריו של ניצן חן רזאל את בנם הצעיר ללמוד נגינה. הוא החל לנגן בחלילית, אולם לאחר שנתיים שאלו אותו הוריו האם הוא מעוניין להתקדם לכלי רציני יותר, דוגמת גיטרה או פסנתר. באופן מפתיע סירב להצעתם המפתה, והביע נכונות ללמוד דווקא כינור. היה זה חידוש מעניין במשפחת רזאל, שכללה עד אז סב צלן ובני דודים, יונתן ואהרן, שניגנו על פסנתר וגיטרה.

ובכן, הכירו את הזמר ניצן חן רזאל, 37, תושב מושב עזריאל שבשרון, נשוי לרות ואב לחמישה. אם השם מוכר לכם, זה בגלל שהוא אינו יוצר חדש, אלא משתכשך כבר שנים בים העשייה הגדול של המוזיקה. לרזאל רזומה עשיר כנגן של אומנים מהשורה הראשונה - שלמה ארצי, עמיר בניון, מאיר בנאי ואהוד בנאי. הוא מנגן לא מעט שנים בלהקה של אהוד בנאי, בלהקת הברירה הטבעית ובלהקה של שולי רנד. לראשונה פנה כעת רזאל לקריירת סולו עצמאית, ובקרוב ישחרר אלבום בכורה מסקרן.

"אני חושב שזה תהליך של הבשלה", מסביר רזאל את המהלך. "לאורך השנים כתבתי שירים ויומנים, וכבר לפני חמש שנים התחלתי לאסוף חומרים לתקליט. אבל אז, התוודעתי לעולם הפיוטים היפהפה. הגילוי הזה השפיע עליי מאוד, וכשהציעו לי לצאת במופע של פיוטי אשכנז, גיליתי שדווקא שם אני מבטא את עצמי הכי טוב . כבר בגיל 21-22 רציתי להתבטא וליצור, אבל אז היה לי רקע של מוזיקה קלאסית בלבד, ורק אחר כך התפתחתי והתחלתי לנגן עם אהוד בנאי ועם הברירה הטבעית. זה מילא אותי מאוד. היצירה האישית שלי הייתה עדיין ברמה של הבשלה ובנייה. הרגשתי גם שאני מתבטא היטב ככנר, ולכן זה לא ממש בער בי. עכשיו אני מרגיש שספגתי הרבה, ויש לי הרבה מה לתת. גם הנושא של השירה הבשיל על הבמה. הרי כנרים לרוב לא מנגנים ושרים ביחד. עבר עוד זמן עד שקיבלתי בטחון, וניגנתי ושרתי קול שני ביחד".

עם יונתן, אהרן ונוודים מזדמנים

מי שקירב את רזאל מגיל צעיר למוזיקה בצורה משמעותית היה בעיקר סבו, מארק רוזלהר. "אנחנו משפחה מאוד מוזיקלית", הוא מספר. "סבא שלי היה צלן חובבן על גבול המקצוען, שלא עסק במוזיקה כמקצוע, אלא היה פרופסור באוניברסיטה ששמע המון מוזיקה בבית. אבא שלי ואחיו, אביהם של יונתן ואהרון רזאל, בני הדודים שלי, ספגו זאת ממנו והעבירו לנו את זה מאוד חזק. היו לנו גם מפגשים משפחתיים שבועיים אצל סבא, שבמהלכם שמענו הרבה מוזיקה קלאסית וניגנו ביחד בסלון, יונתן על הצלו, אהרן על הפסנתר ואני בכינור. חוץ מזה, יש לי אמא מאוד מוזיקלית, כך שגם בבית ההורים שמענו המון מוזיקה. את החיזוק לזה קיבלתי משני דורות, ובנוסף גם הסבתא והסבא מהצד השני הלכו לקונצרטים ואהבו מוזיקה קלאסית.

"בכלל, יונתן ואהרון היו השראה בשבילי. הם היו עבורי כמו שני אחים גדולים. בכיתה ג אני זוכר שישבנו במדרחוב בן יהודה בירושלים, יונתן היה אז בכיתה ד ואהרון בכיתה ה, וניגנו שם עם כל מיני נוודים מזדמנים. זכור לי במיוחד נווד אחד מפרו שהיה מנגן איתנו תמיד בחליל הצד שלו, טיפוס מיוחד ומוזר כזה". בהמשך למד רזאל עם בני דודיו גם באקדמיה למוזיקה, ויחד נהגו לפקוד בזמנם הפנוי מופעי קונצרטים ולבקר בחנות מוזיקה שהייתה ממוקמת מול בית הספר.

הדיסק הראשון של רזאל, "מוצא מקום", עתיד לצאת בקרוב ממש. בין האומנים המיוחדים שמשתתפים בדיסק זה, תוכלו למצוא את אהוד בנאי ("מורי ורבי, שהושפעתי ממנו רבות, קודם כל כאדם, ואחר כך כמוזיקאי"), שרזאל מנגן קבוע שנים בהופעותיו, כולל גיטרות וקולות בדיסק. בנוסף, תוכלו למצוא את הזמר ארז לב ארי שניגן בגיטרה בכמה מן השירים בדיסק, את אילן דמרי מלהקת המדרגות, שתרם שירה וקולות, וגם שיתוף פעולה מיוחד במינו של רזאל עם ארבעת בנותיו, בנות 4-11, שלקחו חלק בהקלטת שיר אחד מהאלבום. העבודה על האלבום ארכה כשנתיים וחצי.

"זו הפעם הראשונה שבה אני יוצא לאור כזמר", מספר רזאל. "יש בדיסק כמה סוגי שירים - חלקם אסופה של פיוטים אשכנזיים בניחוח מרענן, בלחנים מסורתיים ובעיבוד שלי; יש בו גם שירי בית כנסת שכוחים שמקבלים חיים חדשים; וחלקם קטעים שהם אוד מוצל מאש, שלא בוצעו מעולם ומעניין מאוד לשמוע. האלבום יכלול גם שיר מקורי שלי, שנקרא מוצא מקום, ואת שירת העשבים, בגרסה חדשה ומפתיעה. יהיה בו גם את שיר הא"ב - שיר לימוד אותיות במסורת העיראקים, שהיה להיט בהופעות של אהוד בנאי. אני חושב שהאלבום הזה הוא מסע שורשים ייחודי בין כל אותם בתי כנסת, ומסע ייחודי של אדם שמחפש את עצמו. מעבר לזה, אני מגדיר את עצמי כאומן אינדי דתי. לכן האלבום לא נשמע כמו שום דבר אחר היום. אלו התגובות שאני מקבל מאנשים, אומרים שזה משהו אחר, חדש".

מאיפה הגיע החיבור שלך דווקא לפיוטים?

"הייתי חלק מהארגון קהילות שרות, שביקש להנגיש את אוצרות הפיוטים בכל העדות, כמנחה קבוצה. העיסוק הזה פתח את האופקים שלי למוזיקה המסורתית-שורשית מהבית, והעמיק את היכרותי איתה. הייתי צריך להכין מראש פיוטים לכל מפגש, וזה חיבר אותי מאוד, עד שבשלב מסוים הרגשתי שהפיוטים צריכים לצאת לאור לפני המוזיקה המקורית שלי, כי הם היו שכוחים, מדוכאים. לאחר-מכן עבדתי עם אתר הזמנה לפיוט, ושם ביקשו שאלקט חומרים ונתנו לי פרויקט - לרכז דווקא את הפיוטים מהמסורת שאני מגיע ממנה, שזו המסורת האשכנזית, כך שההתעניינות שלי בפיוטים האשכנזים הייתה חיפוש כפול - גם ברמה האישית וגם עבור העבודה. תוך כדי העבודה התבשל האלבום".

יש לך חלום על שיתוף פעולה עם מוזיקאי מסוים שטרם זכית לעבוד איתו?

"החלום הקטן שלי הוא לפתוח ולחמם הופעות של אומנים גדולים שניגנתי אצלם ככנר, כמו שולי רנד ורמי פורטיס. לגבי שיתוף פעולה - אני מאמין שזה יגיע מתישהו".

אי אפשר להתעלם מהעובדה שאתה שייך למשפחה של אומנים מוכרים ומצליחים מאוד במוזיקה הישראלית היום. האם העובדה הזו מקשה או מקלה עלייך את הדרך כמוזיקאי?

"יש לי את הזכות להיות חלק מהמשפחה. יונתן ואהרון הם כמו אחים שלי, וגם אחותי, לילך רזאל, היא זמרת. השם שלי כשלעצמו מוכר כנגן, זה שם של מוזיקאים. זה לא מפריע בכלל, ואני בטוח שזה עוזר, אבל המאזין נדרש לקבל אותי כמו שאני. אני זה אני".

"האור מהחלונות קסם לי"

רזאל נולד לסבא וסבתא ניצולי שואה, וגדל בבית חילוני שוחר מסורת. "אמנם היינו חילוניים אבל תמיד היה קידוש בשבת", הוא נזכר. "בבית של סבא מארק הייתה תמיד ברכת המזון. הוא לא היה דתי, אבל אחרי שעבר את השואה בנסי-ניסים, האמין מאוד שמלאכים שומרים עליו. אני זוכר שהפסוק כי מלאכיו יצווה לך לשמרך בכל דרכיך היה תמיד שגור בפיו. הוא הרגיש שהייתה לו המון השגחה פרטית בחיים. למשל, היו כמה פעמים שכמעט תפסו אותו ואת סבתא שלי, ופעם אחרת שכבר ממש הובילו אותו למחנה השמדה, והוא קפץ מהרכבת הדרך. אבא שלי, כתינוק, גדל אצל משפחה נוצרית ששמרה עליו עד סוף המלחמה, כך שגם לאבא שלי וגם לסבא שלי יש אמונה חזקה שלא תורגמה לקיום מצוות ברמה הלכתית. כילד כמעט ולא פגשתי חרדים, כך שלא ממש פיתחתי דעה לגביהם, אבל בבית מעולם לא הייתה שנאה לדת. להפך, הייתה פתיחות מסוימת. השער שלי ליהדות היה אצל הדודים. הייתי מבקר אותם המון, בעיקר בשבתות, בשמחת תורה ובחגים אחרים. הרגשתי אצלם מאוד בנוח, ונחשפתי למסורת דרכם. אבל אז עוד לא הייתה מחשבה ממוקדת בדת ובקב"ה"."בגיל 19, בצבא, התחילו לעלות שאלות. באותה תקופה הייתי מוזיקאי מצטיין בצבא, ופתאום הרגשתי עמוק בפנים אסיר תודה על כל מה שיש לי. לפני האוכל הייתי יושב, עוצם עיניים ומברך מעומק הלב בהכרת תודה עמוקה על מה שהייתי אוכל. זה משהו שקיבלתי מההורים שלי - להכיר תודה. בהמשך כבר סיקרן אותי מאוד להבין יותר לעומק מה זו יהדות. יום אחד הייתי בשמירה עד הבוקר, והרגשתי צורך חזק מאוד ללכת לבקר בבית-כנסת. יצאתי מהבסיס, בלי אישור מאף אחד, ושאלתי עובר אורח איפה יש בית כנסת בסביבה. הוא הצביע לי על איזה מבנה, שהיה בית כנסת בתוך בית פרטי, בתוך מן מרתף קטנטן. לימים הבנתי שהוא שייך לעובדיה מהגלידה, אדם ששידר המון בערוצי רדיו חרדים פיראטיים ועסק בקירוב. נכנסתי למרתף הקטנציק הזה, מולי ארון הקודש הקטן עוד יותר, וניסיתי לקחת חלק בתפילה ולהשתלב איכשהו בתוך מציאות שהייתה זרה לי עד אותו רגע. בסיום התפילה ניגש אליי עובדיה, שקלט שאני תלוש ושונה מכל הסביבה, הוא ראה שאני חייל והציע לי לעלות אליו הביתה ולאכול איתו ארוחת בוקר. הסכמתי ונשארתי ומאז הוא אימץ אותי, ובכל פעם ששמרתי שם, אחת לחודש, הייתי הולך אליו".

"בהמשך חיפשתי לעצמי בית כנסת ליד הבית, ואחרי הרבה חיפושים, התחברתי לאיזשהו בית כנסת של מרוקאים, שהשהות לצדם עוררה בי המון תחושות פנימיות. לא יכול להסביר מה כל זה עשה לי. המסורת הנעימה שנחשפתי אליה שם, הלחנים, האור מהחלונות - הכל קסם לי כל-כך. המתפללים שמו לב באיזשהו שלב שאני לוי, מה שעד אותו הזמן היה חסר להם בבית הכנסת, והתחילו לתת לי עליות. עד היום אני שם לב שזה קורה לי המון - יוצא לי להגיע המון למניינים ובמקרה למלא את מקום הלוי החסר. להיות בדיוק בזמן הנכון במקום הנכון.

"השהות הזאת בבית הכנסת הפכה עם הזמן לחוויה מעמיקה מאוד. הרגשתי כמו בטיול, 800 מטר מהבית. הרגשתי שם חוויה אתנית- רוחנית עוצמתית כל-כך. למרות שבהתחלה עוד נסעתי בשבת, הרגשתי לאט לאט שמה שאני חווה שם הוא מעבר לחוויה מדהימה, זו גם חוויה שמחייבת ומחברת אותי. ואז התחילו לצוץ בתוכי שאלות: רגע, יש פה מסורת עתיקת יומין, מדהימה ביופייה. האם אתה חלק מהשושלת הזאת או לא? אז מה אם נולדת לתוך מציאות שמנותקת ממנה, ומישהו קצת לפנייך בחר להפסיק לחיות אותה? איפה אתה ביחס לכל זה?. הגיע השלב שבו הייתי צריך לבחור, ולאט לאט התחלתי להרגיש מחויב יותר, על אף שבתור צעיר העולם הזה היה רחוק ממני. בסופו של דבר קיבלתי חיבוק מהאנשים הללו בבית הכנסת, והחזרתי חיבוק לאנשים, למסורת ולמוזיקה. בהמשך התחתנתי, ואשתי, שבאה אמנם מבית דתי, לא ממש הייתה דתייה כשהכרנו. התחלנו להתחזק מחדש יחד. לאט לאט חבשתי כובע וכיפה, והתחלתי לשמור שבת איתה ביחד. זה תהליך מדהים של גילוי שנמשך עד עכשיו - לגלות טפח ועוד טפח, כל הזמן".

רזאל מספר על השילוב הזה שבין רוחניות ומוזיקה, ואיך זכה להרגיש אותו לראשונה דווקא במקום הכי לא צפוי מבחינתו. "בהופעות שלי עם הברירה הטבעית, נכנסתי לנעליים הגדולות של הכנר האגדי שלהם, סמסון טהומקר. זו היתה מבחינתי מן העברת שרביט כזאת של איזה אב זקן שאומר לי: קח, תמשיך אותי, אני מתחיל לדעוך. מצד אחד הייתי צריך להמשיך את דרכו ומצד שני להביא את עצמי. בהופעות ראשונות איתם שמתי לב שאני מנגן לנקודה גבוהה יותר בחדר מאשר רק לקהל שלי, ממש הרגשתי את זה. ואז הבנתי שאני פשוט מרגיש שם את ה מאוד חזק, ואליו בעצם אני שר. אפילו כשאני מנגן שיר של הברירה הטבעית באמצע מועדון, דווקא שם אני מרגיש הנה ברכו את ה כל עבדי ה העומדים בבית ה בלילות, שאו ידיכם קודש וברכו את ה. אנחנו נושאים ידיים ומנגנים והשליחות שלנו היא דווקא שם, בלילה, במקומות האפלים. לשמח אנשים, לעורר אותם, לחבר אותם לעצמם, לשורשים שלהם ולקב"ה".