אין צורך שתסתגף

בעבודתי עם ציבור מתחזק בשמירת מצוות, לא אחת אני שומע סיפורים דומים מאוד בתבניתם. התיאור הבסיסי שחוזר על עצמו הוא של בעלי תשובה שהתחילו את דרכם בעולם התורה בהתלהבות, ובמסירות נפש עצומה, עזבו עולם נוח ומוכר, ונכנסו לעולם חדש של קיום מצוות. בהתחלה הם חשים ב"אורות", ושהקב"ה ממש עוטף אותם באהבה. הם עושים צעדים ענקיים של מסירות נפש מוחלטת ומקריבים את אורח חייהם הקודם למען חיים של התקרבות לבורא.

הבעיה היא, שלאחר מספר שנים ההתלהבות דועכת, הם נכנסים לשגרת חיים, עם עול משפחה – ואז מתחילים הקשיים האמיתיים. זיכרונות העבר, שכבר היו בטוחים שהוכחדו והושמדו מזמן, פתאום חוזרים להציק. בעיות קשות  בשלום בית צצות לפתע, ולפעמים גם בחינוך הילדים. מתחילים להתפתח חיכוכים עם החברה שכבר לא נראית מאירה כמו בהתחלה (בעיקר במוסדות החינוך), ומרגישים כיצד הם מאבדים את החיות והשמחה הפנימית. רק ההכרח השכלי, או ההרגל, ממשיך לחייב אותם להמשיך באורח חייהם, שמתחיל להיות מלווה בייאוש, תסכול, ומרירות.

מדוע זה קורה?

יודע צדיק נפש בהמתו

הכלל הראשון בחינוך הוא (משלי כ"ב ו´): "חנוך לנער על פי דרכו". עלינו להכיר את הנער על מנת לדעת כיצד להשפיע עליו. כך גם בחינוך עצמנו. אם לא נכיר את הלב – לא נוכל להשפיע עליו כראוי, ובוודאי שלא נוכל להגיע להתעלות רוחנית.

הטעות הגדולה ביותר, שחכמים רבים טועים בה, היא ההתעלמות. הם פשוט לא מתייחסים לרבדים התחתונים שבנפשם. בספר "אמרי יצחק" מובא שרבי ישראל מסלנט נהג ללמוד מוסר לפני שנכנס לבית עשירים, כדי שלא יקנא בעושרם. מובא שם שאחד מבעלי המוסר בדורנו אמר על עצמו שאין לו צורך לחזק עצמו קודם התחככות בעושר, כיון שהעשירות שנואה עליו בתכלית. בודאי שאותו רב אכן כך הרגיש באופן מוחלט, אך יש בזה קושיה עצומה – כיצד יתכן שמדרגתו גבוהה ממדרגת רבינו ישראל מסלנט? יתכן אמנם שניסיונותיו היו בתחומים אחרים, אך יותר נראה לומר שאותן תהומות נפש שהיו גלויים לפני רבי ישראל מסלנט – כלל לא היו ידועים לפני אותו רב.

התעלמות מהנפש יכולה להיות ממש מסוכנת. ילד שדרך החינוך שלו היא רק על ידי עונשים וגערות ואינו מקבל חום ואהבה, מתעלמים ממעלותיו, לוחצים עליו, ולא מראים לו עד כמה מעריכים את הטוב שבו, הילד הזה גדל כבוי, עצל או מרדן. כך גם אנו. בשל רצוננו להתעלות ולגדול ברוחניות, אנו מתייחסים אל הנפש בהתעלמות ובבושה, ולא מבינים שהדרך היחידה להתעלות באמת – היא רק אם נשתף גם את הלב!

אדם שהוא זר לעצמו, ומתעלם באכזריות מהכרת נפשו, דומה לאב שמחנך את בנו רק על ידי צעקות וגערות, מבלי להתעניין בו ולהראות לו חום ואהבה. זרות עצמית זו מקרינה ומשליכה באופן ישיר גם על הקשר עם בן-הזוג והילדים, שהרי אם אותו אדם לא למד כיצד להשפיע בנועם ובחכמה גם על החלקים הרכים שבו, על הילד שבו, היאך יוכל להצליח להשפיע על בן-זוגו וילדיו? הסיבה העיקרית לכך שאדם מתנהג עם משפחתו ואוהביו באכזריות ובכעס, היא משום שכך הוא רגיל להתייחס לנפשו.

נעים מאד, אני הנפש הבהמית שלך

כל השואף להיות עובד ה´ עליו להכיר קודם כל את אותם רבדים נמוכים, על מנת שידע כיצד לשלבם בעבודת הבורא. אדם המתעלם מהנתונים, מהרצונות ומההרהורים שלו, דומה לאופה שבא לאפות לחם, ומודד קמח ומים כפי שראה אצל שכנו, מבלי להתחשב בנתונים האובייקטיבים שלו, כגון: יכולת הלישה, עוצמת התנור שבביתו וכדומה. כך הלחם לא יתפח ולא יאפה כראוי. קל וחומר הדבר בהבנת כוחות הנפש, ולמעלה מזה – בהבנה הנכונה של התאמתם, במידה ובמשקל – לצורך עבודת ה´.

הדבר מוכח בגמרא (ברכות ז´), שם שוללים את האפשרות שבלעם הרשע באמת ידע דעת עליון. הטיעון שהגמרא אומרת הוא: "השתא דעת בהמתו לא הוה ידע, דעת עליון הוה ידע?". כלומר, אם את דעת בהמתו אינו יודע, היתכן שידע דעת עליון? לכאורה, טיעון זה אינו מובן כלל, כי אדם היודע דעת עליון לא אמור להתעסק עם זוטות כמו דעת בהמתו. אלא, הגמרא כאן באה ללמדנו יסוד גדול –  כי מי שלא מכיר את בהמתו, כלומר את כליו הגשמיים – ודאי שלא יוכל להגיע להשגות רוחניות!

הדבר דומה למי שאוחז בידו מפה ברורה, אבל לא יודע את מיקומו במפה. הוא מדמה שהוא במקום אחר לגמרי, ומנווט את דרכו בהתאם, ולא מבין מדוע אינו מצליח להגיע ליעדו. מכאן – חובה עלינו להכיר את ליבנו, כי משם נקודת המוצא של תחילת העבודה.

דרכי ההשבה אל הלב

הסבא מקלם אמר, ששכלו של האדם – שכל של מבוגר, ולבו – לב של ילד. לכן, כשאדם בא להפנים דברים אל לבו, הוא טועה ומשתמש בכלים של השכל. הלב, כמובן, לא קולט, משום שהוא מבין שפה אחרת – שפת הלב. לכן הוא אינו מצליח להתפתח. הדבר דומה לאב המנסה להסביר לילד קטן בשפתו וברמתו של מבוגר, והילד אינו מבין, משום שזו אינה השפה שלו – הוא לא אוחז שם.

הדרך הנכונה להשיב אל הלב היא על ידי דיבור באופן פשוט ועקבי, ובדרך של שאלה ותשובה. הנושא מורחב בספר "מכתב מאליהו" (ח"ד, פרק דרכי ההשבה אל הלב), שם מסביר הרב דסלר, שאמנם השכל הוא חכם, אך השבת האמת אל הלב אינה דורשת דיבור שכלי, אלא לשון וסגנון כפי שמסבירים לילד. זהו כלל גדול בעבודת ה´, להשתמש בעצות אותן נתנה התורה במצוות ´והגדת לבנך´, כגון המחשה, דרך סיפור של שאלה ותשובה וכדו´, על מנת שהילד יקבל ויפנים את התשובה. כן אף נאמר בהגדה אותה אנו מצווים לומר בליל הסדר – "אם אין לו בן – הוא שואל לעצמו" בדרך שאלה ותשובה. לכאורה, לא מובן כיצד נתנו נוסח שווה לילד ולחכם, ומה התועלת לשאול את עצמו?אלא, שהטעם הוא בהכרח משום שמצוות הלילה היא להשיב את האמת של יציאת מצרים אל הלב, והשבת האמת אל הלב דורשת את אותו הסגנון והלשון בהם מסבירים לילד.

אבנים שחקו מים

בספר הנפלא "בלבבי משכן אבנה" מובא שקודם הלימוד, יתבונן האדם וישאל את עצמו: "מי אמר לי ללמוד? הקב"ה! מדוע הוא ביקש ממני שאלמד? מפני שהוא אוהב אותי, והוא רוצה שאהיה קרוב אליו. לכן נתן לי את תורתו, שעל ידי תורתו הקדושה אתקרב אליו". אלו רק דוגמאות, ועל כל אחד ליישם כלל זה בכל פרט ופרט בחייו.

על ידי חזרה עקבית, שידבר לעצמו שוב ושוב, כמו שאב מסביר בסבלנות לבנו, יחזור וישנן לעצמו בעקביות, כמו רבי עקיבא שלמד מהאבנים ששחקו המים – ישיב אל ליבו את יסודות האמונה הפשוטים.

לחנך את הלב

בחז"ל מוצאים הקבלה מסוימת בין חינוך הלב לחינוך ילד, במאמרם (סוטה מ"ז א´): "יצר, תינוק ואשה – תהא שמאל דוחה וימין מקרבת". אם כן, כפי  שעל כל איש חינוך להכיר את הילד, על מנת שיוכל לחנכו על פי דרכו, לדעת כיצד להלהיב אותו ולגרום לו לרצות ולהימשך למטרות הרוחניות הנעלות, כך כולנו אנשי חינוך של לבנו, ועלינו ללמוד להכיר את הלב – על מנת שנוכל למשוך אותו למטרות הרוחניות.