תחיית המתים - כיצד ייתכן?

''וְרַבִּים מִיְּשֵׁנֵי אַדְמַת־עָפָר יָקִיצוּ '' (דניאל יב, ב) ותחית המתים הוא יסוד מיסודי משה רבינו ע''ה. ואין דת ולא דבקות בדת היהודית למי שלא יאמין זה''. (הרמב''ם בפירוש המשניות סנהדרין פרק יא) ננסה תחילה להבין בשטחיות על פי משל: משל לעולה חדש אשר הגיע מן הקוטב הצפוני. רגיל היה רק לערבות קרח, ומימיו לא ראה ולא ידע מה הן חרישה זריעה וקצירה. לאחר התאקלמותו במושב אליו נשלח, יצא עם ותיקי המושב ללמוד ולסייע בעבודות המקום.

והנה להפתעתו רואה הוא אותם חורשים באדמה. הוא אינו מבין: מה הם עושים? לשם מה זה?? לאחר מספר ימים, לכשנשלמה חרישת כל השדה, החלו מעמיסים שקי חיטה ויוצאים אל השדה. הוא מתענין: מה הם גרעינים אלו? והם משיבים: את הלחם המזין והמשביע מייצרים מגרעינים אלו לאחר טחינתם.

כל הדרך הוא מתבונן בשקי החיטה בעינים מתפעלות ומעריצות, הוא זוכר כמה קשה היה בעת הארוחות בחו''ל לחוש שובע בלעדיהם. ומה רבה היתה תדהמתו כאשר ראה שמפזרים וקוברים את הגרעינים היקרים באדמה... הפעם הוא כבר לא התאפק ונזף בהם: מה פשר שטות זו?!

והם השיבו בחיוך סלחני: עוד יבוא יום ואתה תראה, מכל גרעין חיטה קבור יצמח גבעול ירוק יפה תואר, ובראשו גרעיני חיטה רבים הדומים בדיוק לגרעינים אלו. הוא מתרתח ומבקש בנחרצות להפסיק ללעוג לו. והם מחייכים ומשתדלים להרגיעו ולפייסו. לאחר מספר שבועות של השקאה, יוצא הוא לבדו נבוך ומהורהר אל השדה. הוא חופר מעט ומוציא זרע אחד, ועיניו זולגות דמעות, הזרע רקוב וסרוח.

מדוע הם עוללו לו כה? מדוע הם מקלקלים בידים?! חלפה תקופה והוא יוצא אל השדה עם הקוצרים. הוא עומד כהלום רעם. במקום השדה החרבה, שיבולים זקופים מלוא העין נצבים לפניו. והקמה מתכופפת ברוח כמו מחייכת לעומתו ולוחשת לו: אכן, הם צדקו. כך טבע הבריאה... תחיית המתים. * אנו, איננו מתפעלים כאותו עולה חדש, אך מבינים אותו, הרי נס הוא רואה! מה ההבדל בינינו לבינו? מדוע הוא מתפעל ואנו לא? ברור. אנו רגילים והוא לא.

 אך הבה נשתחרר לרגע מההרגל ונתבונן. האין כאן דבר פלא? ואם אכן מתרחש לעינינו דבר פלא זה, שזרע רקוב הופך לגבעול ירוק עמוס גרעינים רבים הדומים לזרע האם האם לא יתכן שגוף רקוב ''רק'' ישוב ויבנה מחדש? ורק אחד כנגד אחד? * ייקל להבין את הדברים יותר בעומק, למי שיודע ומבין מה הם מרכיבי ה''אדם''.

 וכמו שהתבאר לעיל בפרק הראשון. שהרי מי שיודע את האמת הפשוטה שהאדם האמיתי הוא האדם הפנימי הרוחני, אלא שעטוף הוא בלבוש ארוג בשר ועצמות, העשוי בדמותו ובצלמו כחליפה התפורה על פי מדת וצורת הגוף, פשוט וקל לו להבין, שגם אם בלתה וכלתה החליפה, כל עוד קיים האדם שבפנים, לבוש ילבש חליפה מחודשת וישוב לכשם שהיה.

 * וביתר עומק, והוא הפשוט, והוא האמת. אם מאמין אתה שבורא העולם ברא את העולם כולו ובכללו האדם, מן האפס המוחלט, יש מאין. האם קשה להאמין ביכולתו לברוא ולחדש אדם?!