סיפור אמיתי: תעלומת השעון

לייב בן הארבע עשרה, נכד אחיו של "החפץ חיים", ביקש לנסוע מהישיבה שבה למד ברוסיה אל ביתו בסטוצין שבפולין. הרכבת עמדה להגיע בצהרי יום חמישי, והנסיעה, שכללה מעבר גבול מרוסיה לפולין, אמורה היתה להמשך יממה תמימה. בגלל שרשרת תקלות איחרה הרכבת בכמה שעות וצברה איחורים נוספים בתחנות הבאות. הנער לייב נוכח לדעת כי אפסו סיכוייו להגיע לבית הוריו לפני שבת, וכי הוא מוכרח לרדת באמצע הדרך. לשמחתו עצרה הרכבת בעיירה הסמוכה לראדין. לייב ירד מהרכבת, כיתף את צרורו ועשה את דרכו לראדין כדי לשבות במחיצת דודו זקנו, הצדיק הנודע.

"האם השעון תקין?"

"סבורה אני שכן", ענתה הרבנית, "זו כפי הנראה השעה, הרי הרב כבר הלך לבית הכנסת, והתפילה מתחילה בעוד שעה בערך". לייב נזכר בשעה שהורה השעון

"אבל אמש לאחר הסעודה, נכנסתי למטבח", סיפר, "והשעון הורה על השעה ארבע. איך יתכן הדבר?" הרבנית ענתה:

"השעה היתה באמת מאוחרת מאוד כשהסתיימה הסעודה".

התפלא הנער:

"אבל הסעודה לא ארכה זמן כה רב, בערך שעה, מתי התחלנו לאכול?"הרבנית חייכה ואמרה:

"בוא ואספר לך מה קרה. כאשר הרב שב מבית הכנסת, היית שקוע בשינה עמוקה. רציתי להעירך, אבל הרב לא הניח לי באומרו שאתה מותש לבטח מן הדרך הארוכה והמפרכת. הוא הציע שנמתין עד שתתעורר לבד, אבל השעה הלכה והתאחרה. לפיכך הורה לבננו אריה לייב שיקדש ואז אני אצא ידי חובה בקידוש ושנינו נאכל וכך עשינו. הרב ישב ולמד תורה וקבענו שכאשר תתעורר, הוא יעיר אותי משנתי, יקדש עבורו ועבורך ונסעד יחד את סעודת השבת לכבודך. ואכן כך היה, התעוררת בשעה שלוש אחר חצות, הרב העיר אותי מיד וסעדנו יחדיו..."

שנים רבות לאחר מכן סיפר רבי לייב את סיפורו זה לאחיינו, וסיים באומרו:

"לולא חקרתי את תעלומת השעון, לא היתה הרבנית אומרת מאומה, וברור ש"החפץ חיים" בעצמו לא היה רומז לכלום, והמעשה לא היה נודע לעולם...".