ט"ו באב

בעוד שישה ימים,  יום שני, הוא יום ט"ו באב, וכידוע יש ליום זה משמעות מיוחדת, ולכן בהלכה זו ובהלכה שאחריה, נדבר בעניינים אלה.

במשנה במסכת תענית (דף כ"ו:) אמר רבן שמעון בן גמליאל, לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב וכיום הכפורים, שבהן בנות ירושלים יוצאות בכלי (בבגדי) לבן שאולין (שכולן שואלות זו מזו אפילו עשירות כדי שלא לבייש את מי שאין לה) ויוצאות וחולות בכרמים.

ובגמרא (דף ל"א:) נזכרו  עוד כמה טעמים שיום ט"ו באב היה יום טוב לישראל, ולכן נפסק להלכה שביום זה אין אומרים תחנון, וידוי ונפילת אפיים.

ונזכר בגמרא, יפיפיות שבהן מה היו אומרות? תנו עינכם ליופי וכו´, מכוערות שבהן מה היו אומרות? קחו מקחכם לשם שמים ובלבד שתעטרונו בזהובים. ומרן הרב עובדיה יוסף שליט"א, כתב לפרש הכוונה עפ"י דברי הגמרא (נדרים כא.) מעשה באחד  שנדר שלא ישא את בת אחותו, משום שהייתה נראית לו כעורה, והכניסוה לבית, רבי ישמעאל וייפוה, אמר לו רבי ישמעאל, בני, מזו נדרת? והתירה לו רבי ישמעאל. באותה שעה בכה רבי ישמעאל, ואמר, בנות ישראל נאות הן, אלא  שהעניות מנוולתן. וכשמת רבי ישמעאל היו בנות ישראל נושאות עיניהן עליו, ואומרות, בנות ישראל, על רבי ישמעאל בכינה. ואף כאן מה שהיו אומרות המכוערות ובלבד שתעטרונו בזהובים, כוונתן לומר שיעטרו אותן בתכשיטין וכדומה, ואז יראו נכוחה שהן נאות וראויות להם.

והביא מרן שליט"א, מדברי ספר אורחות חיים שכתב, ואין לתמוה על זה, שאיך היה מנהג זה טוב בעיני החכמים, שדומה חס וחלילה כאילו בנות ישראל הפקר, אין זה תימה, כי בוודאי  שכל מי שהייתה ידו משגת להשיא את בתו למי שהגון לה, לא היה שולח את בתו לשם, אלא המנהג היה בשביל הבנות שאין יד אביהן משגת להשיאן, ואלמלא היו נוהגים כן היו יושבות עד שילבין שיער ראשן. (ומכאן תוכחת מגולה על הנוהגין כאילו בנות ישראל הפקר בחינם בדור יתום זה.)והנה נאמר בספר משלי "דבר בעתו מה טוב", ובוודאי סגולת יום זה של ט"ו באב, שבו יש הארה יותר בעניין הזיווגים. ולכן ראוי לכל אדם להעתיר בתפילה ביום זה יותר ממה  שרגיל תמיד, שיזמן לו ה´ יתברך את זיווגו הטוב לו, וכן יתפלל אדם על יוצאי חלציו שיזכו לחופה בשעה טובה, ונשמע ונתבשר בשורות טובות.

 בגמרא במסכת תענית (דף לא) תניא, רבי אליעזר הגדול אומר, מחמשה עשר באב והלאה, תשש כוחה של חמה, כלומר, מתחיל היום להתקצר ונעשים הלילות ארוכים, ולא היו כורתין עצים למערכה (לעבודה בבית המקדש) מפני שאינם יבשים, ויש לחוש שמא מחמת לחלוחית שבהם יש בהם תולעים, ועץ שהתליע פסול למערכה. אמר רב מנשיא, מכאן ואילך (כלומר מיום ט"ו באב) דמוסיף (מי שמוסיף בלימוד התורה) יוסיף, כלומר יוסיף לו ה´ יתברך חיים על חייו, כמו שנאמר "כי בי ירבו ימיך ויוסיפו לך שנות חיים". ומאן דלא יוסיף (ומי שלא יוסיף בתלמודו) יסיף, כלומר ימות ח"ו בקיצור ימים ושנים.

ועל כן כתב מרן הרב שליט"א, שיש להיזהר להוסיף בלימוד התורה בלילה מיום ט"ו באב, וכמו שאמרו בגמרא במסכת עירובין (דף סה) לא נברא הלילה אלא לגירסא, כלומר ללימוד תורה, וכמו שאמרו במדרש רבה, אמר רבי יוחנן, אין רינה של תורה אלא בלילה, שנאמר "קומי רוני בלילה". וכן פסק הרמב"ם (בפ"ג מהל´ ת"ת הי"ג) "אין אדם למד רוב חכמתו אלא בלילה, לפיכך הרוצה לזכות לכתרה של תורה, יזהר בכל לילותיו, ולא יאבד אף אחד מהם באכילה ושתיה ושיחה וכיוצא בזה, אלא בתלמוד תורה וחכמה, וכמו שאמרו חכמים אין רינה של תורה אלא  בלילה".

וזכור לנו, כשהיה מרן הרב שליט"א מכתת רגליו בלילות חודש אלול מעיר לעיר להרבות תורה ויראה בישראל, והיה חוזר לביתו בשעות הלילה המאוחרות, לא היה מבטל מתלמודו, והיה משלים על חשבון שעות השינה שלו את כל הזמן שנדרש לו לסדרי הלימוד הרגילים שלו, וכל זאת מפני מה שהזכרנו. ומעט מגודל קדושתו והתמדתו בתורה לילות שלמים כל ימי חייו (לאוי"ט), כתבנו בספר אביר הרועים, כפי שעיני המעיין תחזינה משרים.            

ועל כן חובה קדושה על כל אדם, לראות איך לקבוע לעצמו זמן יותר ללימוד התורה בלילות החורף, שלא יפול חלילה בקללת רבותינו. ואף על הנשים חובה קדושה, להפציר בבעליהן בדרכי נועם ובשפה רכה, שירבו בתורה ויראת ה´, ורב שכרן מאד מאד, כמו שביארנו במקום אחר. ואף הן יראו ללמוד בעצמן דינים השייכים להן, אשר חובה עליהן ללומדם, כפי שביארנו גם כן.            

ובדרך אגב נזכיר כאן ממה שכתב מרן הרב שליט"א בהקדמת ספרו "טהרת הבית" על הלכות נדה, אשר נתחבר במסירות נפש בימים שהיה מוטל על הרב עול הציבור הרבה מאד, וכה כתב שם: אזכרה ימים מקדם, עם לבבי אשיחה ועלה במחשבה לפני למעט בהופעותיי ברבים כדי להתמסר יותר לעריכת כל חיבורי אשר עמי בכתובים, כי מתי אעשה גם אנכי לביתי, ואם אין אני לי מי לי? ורעיוני על משכבי סליקו (כלומר נרדם מתוך מחשבה זו), והנה בחלומי בלילה ההוא, ראיתי את הגאון רבי יוסף חיים מבבל זצ"ל (מחבר "בן איש חי") אשר בא לבקרני בביתי, ופניו מאירות כזוהר החמה. נכנס לחדר הספרייה, והתיישב על יד השולחן, ראה לפניו את אחד מחיבורי, והתחיל לעיין בו אחת הנה ואחת הנה, וכשסיים אמר, טוב מאד. ושאל אותי, האם אני ממשיך להופיע ולדרוש ברבים בדברי תורה ומוסר, כאשר הייתה באמנה איתי, עניתי ואמרתי, כי עדיין אני ממשיך בימים אלה להופיע ברבים בדרשות כאשר חנני ה´, ובדרך כלל אני מופיע ביחד עם עמיתי הרב הגדול רבי יהודה צדקה שליט"א (זצ"ל, שהוא קרובו של רבי יוסף חיים). אך התאוננתי לפניו שדבר זה מפריע לי בהמשך הכנת חיבורי להוציאם לאור, שמוני נוטרה (שומר) את הכרמים, כרמי שלי לא נטרתי. ענה דודי ואמר לי, בסבר פנים יפות, טוב אשר תאחוז מזה וגם מזה אל תנח ידיך, (כלומר המשך לעסוק בחיבוריך אך אל תפסיק את הופעותיך בציבור), כי יש נחת רוח מאד לפני ה´יתברך בזיכוי הרבים ששומעים דברי תורה ומוסר וחוזרים בתשובה. וכל אחד שחוזר בתשובה הוא עולם מלא. ואיקץ והנה חלום.