פרשת ואתחנן: רק תפילה אשא

משה ממשיך את דברי הפרידה מצאן מרעיתו – עם ישראל. בין יתר דבריו הוא אומר משפט שנראה על פניו "תמים", אך כשצוללים לעומקו דולים ממנו פנינים שיכולים להעשיר את חיינו, חיי הרוח... וכך הוא אומר: "ואתחנן אל השם בעת ההיא לאמור" וגו'.

נו, מה אתם אומרים, משפט פשוט, הלא כן?

בעיניים שלנו כן, אך לא בעיניו הטהורות של רבינו חיים בן עטר - ה"אור החיים הקדוש"... הבה נאזין לדבריו.

כל אחד ואחת מאיתנו זקוק לישועה, כל אחד בתחומו הוא, ועל כן כולנו מתפללים. משה רבנו מלמד אותנו במשפט "פשוט" זה ארבעה כללי יסוד כיצד עלינו לגשת אל עניין התפילה, מובן שבכל כלל יש להאריך ולהעמיק, אך מקוצר המקום נכתוב רק את עיקרי הדברים.

כלל א' - "ואתחנן". "ואתחנן" מלשון תחנונים. כשאנו עומדים בתפילה עלינו לפנות אל הבורא בתחנונים, מתוך ידיעה שאלוקים לא חייב לנו כלום, כאותו עני שנוקש על הדלת ביודעו שאף אחד לא חייב לו כלום ועיניו נשואות בתחנונים לבעל הבית שיואיל בטובו לתת לו מתנת חינם... זו הגישה בתפילה, אם נעמוד בתפילה מתוך תחושה שאנו דורשים משהו שאלוקים חייב לנו, הסיכויים שתפילתנו תיענה הינם קלושים...

כלל ב' – "אל השם". צריכים אנו לפנות אל מקור הרחמים! לא לפנות למלאכים ולא לשום כוח אחר... הבורא ברוב רחמיו נתן לנו את הזכות לפנות אליו ללא שום מתווכים, הקדוש ברוך הוא מתאווה לתפילתנו, ומחכה לשמוע את קול בניו פונים אליו בלשון נוכח ואומרים לו "ברוך אתה...".

כלל ג' – "בעת ההיא". הקדוש ברוך הוא מקבל את תפילתנו בכל שעה, בכל מקום ובכל זמן, אולם יש זמנים מסוגלים יותר, יש עת רצון וכדאי לנצל אותה, וכך כותב דוד המלך בספר תהלים: "ואני תפילתי לך השם, עת רצון"... מהם עתות הרצון? למשל בעשרת ימי תשובה שעליהם נאמר "דרשו השם בהימצאו קראוהו בהיותו קרוב", וכן כשאדם עושה מצווה או לחילופין כשהוא מתגבר על יצרו, הוא מעורר עת רצון בשמיים, וזה זמן מסוגל מאוד לקבלת התפילה.

כלל ד' – "לאמור". כשאנו מבקשים משהו מהבורא, צריכים אנו לפרט ולהסביר מה אנו רוצים, כשם שילד פונה אל אביו והוא מבקש כסף, הוא לא אומר – "אבא תן לי כסף", הוא מפרט, "אבא אני צריך נעליים, תן לי בבקשה כסף"... כך אנו צריכים לפנות לבורא.

חשוב להדגיש, הקדוש ברוך הוא בוחן ליבות ויודע בדיוק מה אנו צריכים, אבל הוא רוצה לשמוע את הקול שלנו, כך חקק הבורא בעולם – תדברו אלי כדבר איש אל רעהו...

חכמים במדרש מספרים על אדם שצעד ברגליו והתעייף מטורח הדרך, פנה לאלוקים בתפילה, "אנא, השם הטוב, תזמן לי חמור"... הוא לא פרט למה הוא צריך חמור, כעבור דקות מספר חלף בדרכו גוי שאתונו המליטה בזה הרגע חמור קטן, והגוי הכריח את היהודי לסחוב את החמור הקטן על כתפיו...  

למשל, כשאנו מבקשים מהבורא כסף, אם לא נפרט לשם מה אנו צריכים אותו, הבורא יכול לשלוח לנו כסף ויחד אתו "בעסקת חבילה" שיניים שצריכים טיפול, מכונת כביסה שטעונה תיקון - כדאי לפרט למה אנחנו צריכים את הכסף...

כך מבאר האור החיים הקדוש את הפסוק המיוחד הזה.

ברשותכם, אתן זווית ראייה נוספת, חזקה ואקטואלית למילים "בעת ההיא": משה מדגיש שהוא התפלל את התפילה בזמן מאוד מסוים. מהו הזמן? פרשת ואתחנן יוצאת תמיד בסביבות ט"ו באב, זה לא במקרה. "לא היו ימים טובים לישראל כיום הכיפורים וכט"ו באב".

מה מיוחד בט"ו באב? אחד מהאירועים היה, שמתי המדבר פסקו למות בו. פירוש, כולנו יודעים שיום האבל הלאומי שלנו – יום תשעה באב, הוא היום בו חטאו בני ישראל את חטא המרגלים, אמר להם הקב"ה: אתם בכיתם בכייה של חינם - בכיתם לחינם ולא רציתם את ארץ ישראל - אני גוזר שתבכו בו בכייה לדורות, ובעתיד, יום זה הוא היום שבו תגורשו מהארץ. כתוצאה מחטא זה הייתה גזירה גם על דור המדבר, כל מי שהוא בין גילאי עשרים לששים, ימות במדבר ולא יזכה לראות את הארץ. חכמים במדרש מספרים, שמידי שנה בתשעה באב, ביום בו בכו בכייה לחינם, כולם חפרו לעצמם קבר על פי ציווי השם, בלילה נכנסו לתוכו, בבוקר נפטרו חמש עשרה אלף - והשאר קמו. כך מידי שנה ושנה, כולם נכנסים לקברים, ובבוקר חלק קמים וחלק מתו... נתאר לעצמנו מה היה שם בלילה, אילו בכיות, כל אחד נפרד מבני משפחתו כשהוא יודע שיש סיכוי סביר שהוא מת בלילה הזה...

בשנה האחרונה לשהותם במדבר, נותרו חמש עשרה אלף האחרונים. הגיע ליל תשעה באב, הם נכנסו לבורות שכרו לעצמם. הפעם הם יודעים בוודאות שהם מתים, בשונה מכל שנה שחלק מתו וחלק נותרו... הרי הם האחרונים שנשארו...

וכאן ארעה התפנית. הלילה עובר והם ממשיכים לחיות. הם נדהמו, מה קרה? אמר משה, כנראה טעינו בחשבון והיום לא תשעה באב, נחכה למחר. ושוב, הם יורדים לקבר – וכלום לא קורה. אמר משה כנראה שעדיין אנו טועים ועוד לא הגיע תשעה באב... וכך הדבר נמשך עד ט"ו בחדש, הלבנה הייתה במילואה, הם וודאי לא טועים בחשבון... הבין משה שהגזירה התבטלה! עם ישראל שש ושמח... זה מה שקרה בט"ו באב.

נו, זה רק היסטוריה, או שזה אקטואלי לגבינו?

אחד מגדולי הדור האחרון – רבי יחזקאל לוונשטיין, נותן לנו מפתח לאוצר יקר ערך, וכך הוא אומר: מדוע זכו אותם חמש עשרה אלף אחרונים להישאר בחיים? מדוע דווקא אצלם בטלה הגזירה? 

כי הם התפללו תפילה אמיתית. פירוש: כל שנה שנכנסו כולם לקברים, הרי הם ידעו שלא כולם ימותו, שהרי כל שנה מתים רק חמש עשרה אלף, נכון שכל אחד חשש שאולי השנה יגיע תורו להפטר מן העולם, ואין ספק שהוא בכה והתפלל להשם שיותיר אותו בין החיים, אולם התפילה לא הייתה שלימה משום שקיננה בלבו מחשבה שאולי בעצם אין צורך להתפלל שהרי למה דווקא שאני אמות?... בשנה האחרונה, כל האנשים ידעו שכבר כלו כל הקיצין, והשנה הם מתים! ואז התפילה הייתה אמיתית, אז הם התפללו מתוך ידיעה שאין כבר על מה לסמוך ורק הבורא יכול להושיעם. תפילה מהסוג הזה, מתוך ידיעה שהיחיד שאפשר לסמוך עליו זה רק הבורא ולא שום כוח נוסף בוקעת את כל הרקיעים...  

כשמשה ראה שניתן לבטל גזירה של הבורא באמצעות תפילה, הדבר הראשון שהוא עשה "בעת ההיא" הוא לבטל את הגזירה האישית שלו לא להיכנס לארץ ישראל, על ידי תפילות, זה הכוונה "ואתחנן אל השם בעת ההיא...", ואכן אם הוא היה ממשיך להתפלל הוא היה מצליח, רק אלוקים בקש ממנו – "רב לך, אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה"...

הבה נצא עם היהלום הזה, נתחנן, נתפלל אל השם לבדו, נשכיל לייצר את ה"בעת ההיא", נתפלל מתוך הכרה שרק הוא יכול לעזור וכך ניוושע...

 לסיום, אצטט בפניכם את הסגולה הנפלאה של רבי חיים מוולאז'ין בספרו "נפש החיים":          

"ובאמת הוא עניין גדול וסגולה נפלאה להסיר ולבטל מעליו כל דינין ורצונות אחרים שלא יוכלו לשלוט בו ולא יעשו שום רושם כלל, כשהאדם קובע בליבו לאמור, הלא ה' הוא הא-להים האמתי ואין עמוד לבדו יתברך שום כוח בעולם וכל העולמות כלל והכול מלא רק אחדותו הפשוט יתברך שמו. ומבטל בליבו ביטול גמור ואינו משגיח כלל על שום כוח ורצון בעולם ומשעבד ומדבק טוהר מחשבתו רק לאדון יחיד ברוך הוא, כן יספיק הוא יתברך בידו שממילא יתבטלו מעליו כל הכוחות והרצונות שבעולם שלא יוכלו לפעול לו שום דבר כלל".

בהצלחה לכולנו.