את גדולה מהחיים

21:52, ליל חמישי. דממת אלחוט שוררת בבית. דממה כזו שלא מסגירה במאומה את הפעילות הנמרצת שהייתה פה במהלך היום.

קבלו הצצה:

6:30 הקטן החליט שהספיק לו לישון.

7:30 אני מנסה להתקשר , ללא הצלחה, למרפאה, לקבוע תור לשני הקטנים. בת השנתיים וחצי פיתחה חום גבוה משלשום בלילה והקטן יותר, כאות הזדהות, החליט להעלות חום - ערב אחרי. ממש אחוות אחים.

8:30 אני מחליטה סופית שלא לשלוח אותם לקייטנה. מה שאומר שגם אני לא הולכת לקייטנה שלי ( זאת אומרת - למשרד).

8:45 הגדולה מקיאה את המעדן  שהיא אכלה בדיוק לפני דקות ספורות. הבעל הצדיק  שלי מנקה תוך כדי שהוא הודף את הקטן מלדרוך על השלל. אני עושה תנועות ידיים תוך כדי תפילה... כדי לשלוט במצב , בעוד בעצם אני אמורה להיות בשעת שיחה עם בורא עולם.

8:50 אני דוחה את זמן הגעת הבחורה שמסייעת לי עם ניקיון הבית לשעה 13:00 בטענה שאז וודאי הילדים יישנו ויוקל עלינו לארגן את הבית (אגלה לכן כבר כעת... הם ממש לא ישנו!)

9:00 הם בוכים. כל אחד על עניין אחר. ברומו של עולם כמובן. אלא מה?

9:05 אנחנו פותחים תהילים. 2 פרקים. אין זמן ליותר מזה. מתפללים שהטיפול שיניים של אבא, שבינתיים הספיק לצאת, יעבור בהצלחה. נשיקה לסידור. לרגעים ספורים כולנו היינו שקטים. מאוחדים בתקווה חרישית שאכן הכל יעבור בשלום.

תרשו לי לוותר בינתיים על המעקב סביב השעון כי אני באמת לא ממש אוחזת אבל הייתה שם גם שעת יצירה, זמן אהבה (חיבוקים ונשיקות), הזמנה לקפוץ על המזרון של אמא כולל מלחמת כריות, וכל זה במקביל להרמת הבית לשטיפה, השכבת הקטן לשנת "בוהריים", ניסיון כושל לרוץ אחרי הגדולה שתאכל, הכנסת כלים למדיח, שטיפת שאר הכלים, ארגון פה ושם, ברכת מזון לארוחת הבוקר שלי (סנדוויץ´ חפוז עם ממרח אגוזים אולי לא תופס כארוחה מזינה אצל הדיאטניות אבל הלכתית - בהחלט נחשב ל´פת שחרית´ כך שיצאתי ידי חובה).

והופס השעה 13:00 הגיעה.

אה רגע, הטלפונים העקשניים שלא הפסיקו לצלצל... על זה אני לא מדברת. רק על אחד יחיד ומיוחד, על גב´ רבקי, מאחד הסמינרים בבני ברק. הנחתי שהתקשרה כדי לבדוק איתי אם אוכל להעביר סדנא לכתיבה עיתונאית במגמת עברית שלהם. התרגשתי לשנייה. אני אוהבת את ההוראה אהבת נפש... אבל לא יכולתי לענות. 2 הקטנים בכו בשני קולות והחזירו אותי מהר מאוד למציאות. "אחר כך", חשבתי לעצמי ועברתי לטפל בשניים. אך מסתבר שהגב´ לא התייאשה. היא התקשרה הביתה. הגדולה ( בת השנתיים וחצי... זוכרים?)  ענתה לטלפון וניהלה שיחת עומק די ארוכה עם "סבתא" עד שעניתי מהקו השני וגיליתי שלא מדובר בסבתא בכלל אלא... בגב´ רבקי. זו מהסמינר. דיברנו, סיכמנו, קיצרנו.

ואז באמת הגיעה השעה 13:00 ואיתה הדפיקה בדלת שגרמה לי לתזז שעתיים נוספות בין הילדים, לניקיונות יחד עם בעלת החסד שמגיעה לביתי מדי פעם, והנה כבר 15:00.

לשתות. אני מזכירה לעצמי. אני חייבת לשתות. רק אתמול הייתה לי חולשה על סף עלפון (לא מומלץ בכלל. הרגשה נוראית).

שיחה מחמותי.

שיחה מחמי.

שיחה מהורים שלי... כל אחד בנפרד.

שיחה מחברת האשראי. רק זה מה שהיה חסר לי.

17:00 שעת יצירה בצבעי מים וניסיונות נואשים לשמור על הבית נקי לפני שאמי מגיעה לעזור.

17:15 אמי מגיעה.

18:00 בעלי מגיע.

18:10 אנחנו יוצאים לכיוון הרופא עם שניהם (שכחתי לעדכן אתכן שמתישהו במהלך היום תפסתי אותם סוף סוף).

19:15 אבי מגיע.

19:30 חמי מגיע. אני מתנצלת בחיוך ומבקשת שיישאר כרבע שעה בבית עם הגדולה. הקטן כבר ישן. אני קופצת לבית מרקחת. ההורים חוזרים הביתה.

19:55 בעלי ואני יוצאים שוב יחד. בעלי לתפילה. אני לקניית תרופה. חמי נותר בביתי, מנפח בלונים בדמות גיטרות.

20:40 אני חוזרת. שישו ושמחו בבית. הקטן התעורר. הגדולה מטיילת בבית.

21:00 כולם במיטה. אחרי מטרנה ואוכל.

21:15 אני שותה קפה . שאריות חביתה מהילדים. שיחה קצרה עם חמי. מבט עייף על הבית שהיה נקי היום... מתישהו באזור השעה 15:00 למספר רגעים לפחות...

21:50 מתיישבת לכתוב את הטור.

22:12 בעלי מגיע מתפילה ולימוד קצר. אנחנו קובעים להיפגש בסלון ב-22:30 לשיחת עדכון קצרה... מעין סיכומי ה"יום שהיה".

השעה 22:28, טרם סיימתי את הטור. אשוב אחר כך. לסיים. לשכתב. לערוך.

***

חזרתי. לא באותו לילה. 5 לילות אחרי. אבל בכתבות לא ממש מרגישים את זה, נכון? פשוט פה בטור האישי... כבר נפתחנו...

אתן מכירות את הבלגן אצלי בבית, את הדילמות המתרחשות בסלון לבי... נו, אז עוד סוד אחד לא ישנה הרבה, נכון?

איי, איי, איי נשים יקרות מפז, אמהות מסורות, לנוכח הנ"ל וכל הסיפורים שאני שומעת מסביב... נותר לנו רק להביט למעלה ולצעוק -  משיח!

ברצינות...

אם זה לא היה מצחיק... זה היה עצוב. אם לא הייתה בנו האמונה והביטחון וההבנה שהכל בחסד ה´ ולטובה כבר מזמן היינו קופצות מקומה עשירית (תודו שלפעמים אתן משתעשעות במחשבה הנוראה הזו).

האמת שלא תיארתי יום קשה או עמוס במיוחד. כל יום מזמן את האתגרים שלו וכל יום מוליד התמודדות אחרת... לא בהכרח כזו שתכננו בלוח המשימות. כל אישה עוברת ימים כאלו או תעבור - היום או מחר. התלבטויות כאלו ועוצמתיות יותר... לא נועדו כדי לייאש, לתסכל, או להרפות את ידיכן. לא, לא ולא.

המילים הללו קודם כל אמורות לנחם. לכל אחת יש את החבילה שלה. מי בצער הגידול. מי בצער ההריון. מי בצער הלידה. לכולנו אתגרים. לכולנו ניסיונות. לכולנו רגעים קשים. ימים עמוסים. זמנים לא פשוטים.

בימים וברגעים שכאלה אין הרבה מה לעשות כדי להילחם ולשנות את המציאות מלבד לקחת נשימה עמוקה ולעבור את הגל. השאלה היא רק: איך נעבור אותו?

במקום להתעסק בקואוצ´ינג ארוך טווח, מצאתי לנכון לצייד את ארגז הכלים שלי בספר טוב, אצלי זה עשה פלאים... אז הנה אני משתפת אתכן:

טיפ מס´ 1: לקנות את הספר "החיים ליד ה´" של נחמה אפשטיין. מתנה אמיתית לשדרוג איכות החיים. טרם סיימתי לקרוא אבל מהרגע הראשון הרגשתי שהוא נותן כוח.

טיפ מס´ 2: לא לסיים אותו בבת אחת, כפי שנהוג בדרך כלל בספרים טובים. כמו קפה חם, עדיף ללגום אותו בלגימות לגימות ולהשאיר עוד קצת לפעם הבאה. כל פעם שתצטרכי מעט הטענה נפשית או שיהיו לך 2 דקות פנויות, קראי בו עוד פסקה או שתיים - מבטיחה לך שפתאום תקבלי מעט כוח.

טיפ מס´ 3: עד שתקני, ועד שתגיעי לקטע שמיד אכתוב אותו, כדאי שתעשי העתק-הדבק ותתלי לך את זה איפשהו בבית.

אמר אחד מגדולי ישראל, לאור קצב החיים המטורף שלנו:

"בדורנו, כל אישה- היא אישה גדולה".

שמעת את זה? את אישה גדולה מהחיים. לא בגלל שאת עומדת בכל ניסיון כצדיקה מושלמת. ממש לא. אלא על עצם העובדה שה´ בכלל מנסה אותך בניסיונות שונים ומשונים, בדור הכל כך לא פשוט שלנו. רק זו בלבד מחמאה גדולה מאת הבורא יתברך שכנראה מאמין בך שתעברי את זה כמו גדולה.לא יודעת מה אתכן, המשפט הזה נחרט בלבי, כמו עוד הרבה משפטים טובים בספר הזה.

אז זכרי אמא יקרה -

את אישה גדולה מהחיים!