הקול של הלב: ראיון עם דוד ד'אור

אם תקראו את הביוגרפיה של דוד ד´אור - שזו משימה די מעניינת - תמצאו שם מוזיקה קלאסית, אופרה, להקה צבאית, אירוויזיון, פסטיבלים בעולם, שיתופי פעולה עם פיטר גבריאל, אלבומי זהב ואפילו הצלחה עולמית. אבל עד לפני חמש שנים לא היתה בקריירה שלו נקודת ציון יהודית ממשית, למרות הרוחניות הבולטת שלו. ומאז שהתחיל, נראה שהוא לא מפסיק. דאור הוציא שני אלבומי פיוטים בעיבודים חדשים, תחת השם "שירת רבים", התחבר לערוץ הידברות בהזדמנויות שונות, והיה ממקימי קבוצת האמנים שלומדת מדי שבוע עם הרב יצחק גבאי. וזה, כנראה, לא הכל.

"אני חושב שהרוחניות הייתה קיימת כל הזמן כבר מהשיר הראשון שהוצאתי, קול מהשמים שמדבר על מלאך שבוכה כשהוא רואה מה קורה לבן דמותו, האדם, ואיך אנחנו מתנהגים כשאנחנו נשלטים על ידי קנאות ויצרים", אומר דאור. "יש בשיר משפט: בעיוורונו שרף גם את גנו ואת ביתו. אז באמת רואים שהיה כל הזמן קיים האלמנט הרוחני הזה, אבל לאלמנט הדתי לקח לי קצת זמן להתחבר עוד יותר לשורשים ולמקורות".

השורשים שעליהם אתה מדבר היו קיימים בילדות שלך?

"אני בא מבית מסורתי, כמו הרבה בתים מזרחיים. העניין הוא שכנער מאמין, האוכלוסייה הדתית שנחשפתי אליה רק דרך הטלוויזיה או דרך מפגשים אקראיים, לא הייתה כל כך אטרקטיבית בלשון המעטה. מה שאני ראיתי כנער זה הרבה מאוד זרמים, הרבה מאוד מלחמות של אגו ושנאת חינם, הפרדה בין ספרדים ואשכנזים, מה שהיה לי ממש תמוה. צריך להבין שבאותה תקופה, אם אתה לא חי בתוך הקהילה החרדית או הדתית, ואתה רק רואה את הדברים מבחוץ - זה לא משהו שיכול למשוך נער לחזור אליו או להיות חלק ממנו".

אם נלך קצת אחורה להיסטוריה המשפחתית, סבא רבא שלך היה הרב הראשי של לוב. איפה זה התנתק במהלך הדורות?

"המילה התנתק קשה לי, כי אני מרגיש שזה לא התנתק. אלה פשוט חרוזים אחרים בשרשרת. מה שקרה קרה, ואי אפשר לשפוט את הדור של ההורים שלנו שהגיעו לארץ ב- 49, מצאו אותה שממה והיו צריכים לפתח אותה. למצוא זמן ללימוד תורה באותם ימים היה דבר מאוד לא פשוט. הם בנו את הארץ, שזו מצווה לא פחות חשובה, וכמו שאני שם לב - דווקא בדור הנכדים יש לי כבר לפחות ארבעה בני דודים שחזרו בתשובה. הדור הזה מתחזק. זה לא נעלם לשום מקום, אלא מגיע וצומח בדורות שאחרי".

במהלך השנים התחברת ליהדות באופן בסיסי אחר?

"התחברתי רק למה שהכרתי, האמונה בקב"ה היא אמונה חזקה שמלווה אותי משחר ילדותי. קיימתי מצוות מסוימות כמו שמירת שבת, אבל לא ראיתי את עצמי כחוזר בתשובה. רואים את זה כשאתה לומד תורה באמת, ואז נחשף לאור הגדול הזה ולעוצמות האלה, שלא תמיד באות לידי ביטוי בהתנהגות של אנשים שנקראים דתיים. שם הרבה מאוד פעמים, דרך התקשורת, מודגש האלמנט של שנאת חינם ושל מריבות".

בוא נחזור כמה שנים אחורה. אביך חלה בסכרת, ועבר תקופה לא פשוטה. איך היא עברה עליך?

"אבי, עליו השלום, היה איש מאוד חזק ובריא, אני לא זוכר אפילו שהוא חלה אי-פעם בשפעת. מחלת הסוכרת תמיד נשמעת לנו כמשהו שהוא בר-טיפול, זו לא מחלה שנתפסת כסופנית. אבל האמת היא שזו מחלה איומה, כי הגוף בעצם נרקב מבפנים, והאדם חייב לחיות עם איזשהו ריקבון פנימי בעודו בחיים. הוא נאלץ לכרות את רגליו בגלל ריקבון, וסבל ייסורי תופת. פשוט ראיתי אדם חזק ומשמעותי מאוד מבחינתי, שהיה חסר אונים לחלוטין. לפעמים אנחנו חושבים שאנחנו יכולים לעזור, אבל אנחנו בני אדם. אנחנו מאוד קטנים, ומלבד תפילות שיכולות לחזק או להציל - הרגשתי מאוד קטן. הרגשתי בעצם עד כמה אנחנו יכולים להגיע למצב נמוך. מצד שני, מבחינה רוחנית הוא התחזק בעקבות המחלה. זאת אומרת שהיה את הגוף העלוב לכאורה מול הרוח החזקה. זה היה מאוד לא פשוט לראות את זה".

אני רואה שעד עכשיו לא פשוט לך לדבר על זה, מה גם שכמה שעות אחרי שהוא נפטר קיבלתם בשורת איוב אחרת - אחיו נפטר. הם בעצם לא ידעו אחד על המחלה של השני.

"שניהם חלו, וכדי לא להעציב אותם המשפחות לא סיפרו את זה אחת לשנייה. באותו יום נפטרו שניהם. אבי משבץ מוחי ודודי מהתקף לב. זה גורם לך לחשוב ולהבין כל מיני דברים".

מה הבנת למשל בימים קשים אלה?

קודם כל, קיבלתי פרופורציה. הבנתי שרב הנסתר על הגלוי, הבנתי שאני לא יכול אפילו לנסות להבין מה רצון ה פה, לאן הוא מכוון אותנו. הבנתי שצריך לעשות כל מה שאני יכול כדי באמת לזכור אותו ולעזור לו בעולמות עליונים, אם זה על ידי אמירת קדיש או העובדה שאת הנגרייה שבה הוא עבד הפכתי לסטודיו שלי, שבו אנחנו גם מתפללים ולומדים תורה".

איך אדם כמוך, שלא היה לפני כן בעל אורח חיים דתי, מוצא את עצמו הולך לבית כנסת מדי יום כדי לקרוא קדיש? זה לא דבר מובן מאליו.

"לא חשבתי על זה, זה היה נראה לי דבר הכרחי. הבנתי את המשמעות של זה, דרך לימוד התורה ידעתי עד כמה זה חשוב כי זו הדרך היחידה שלנו בעצם לעזור לנשמתו של האדם שעזב את עולמנו למצוא את מקומה בעולמות העליונים".

ועל הדרך זה גם עזר לך...

"כן, אני תמיד אומר שאבא שלי ממשיך לעזור לי גם אחרי מותו, שזה דבר מדהים, כל חייו הוא העניק ונתן לי ויצר אצלי תחושת ביטחון מאוד גדולה, וגם אחרי מותו הוא לא מפסיק לתת. זה דבר נשגב מבינתי".

אז מה עורר את היהודי שבך עם המפגש היום-יומי הזה בבית הכנסת?

"אחרי מותו, כשהלכתי להתפלל בבית הכנסת הרגשתי את החיבור הזה לקבוצה גדולה של אנשים ששרה ביחד. כל פעם שואלים אותי אם אני מחזן בבית הכנסת או שר פיוטים, התשובה היתה שממש לא, בבית הכנסת אני רוצה לשיר עם כולם ולהיות חלק מהאווירה. יש חזן מדהים שהוא מֵחזֶן, ואילו אני בא להתפלל כמו כולם. רציתי לעשות כל מיני דברים שהוא אהב לעשות כדי להתחבר אל אבא, ואחד הדברים שהוא מאוד אהב היה להתפלל. בית הכנסת חיבר אותי אליו, כי זה היה מקום שהוא מאוד אהב. ושם העוצמה הזאת של אותן תפילות, שבד"כ עלו אצלי בתדרים מסוימים, הכתה בי במקומות אחרים. גם מתוך הסיטואציה הרגשית שהייתי נתון בה, הרגשתי צורך עז לשיר כדי להעביר את התחושות שלי".

גם זה לא היה מובן מאליו, באותה תקופה מוזיקה יהודית לא הייתה בפריחה כמו היום.

"כשהגעתי לחברת התקליטים ואמרתי להם שאני רוצה להקליט אלבום פיוטים - צחקו עליי. זה כמו שארצה להקליט עכשיו את הבה נגילה בתור סינגל חדש, אבל זה לא שינה לי. הפלא בעיני הוא שבאותו זמן ממש, מבלי שנדברנו בינינו, אומנים רבים הקליטו שירים מן המקורות, ואז כשיצא האלבום שירת רבים הוא לא יצא לבד".

תוך זמן קצר הגיע "שירת רבים" למכירות של אלבום זהב, איך אתה מסביר את זה?

"כשהגעתי לרדיו המקומי הם אמרו שזה חומרים שקשה להם להשמיע,  ולא ידעתי מה יהיה עם זה, אבל הלכתי עם הלב שלי. אני חושב שהזמן היה נכון, הצמא הזה של החברה שלנו היהודית לשמוע ולקבל את העוצמה שקיימת בתוך הפיוט עצמו, דרך המילים והרבה פעמים גם דרך המנגינה שליוותה את אבותינו כל כך הרבה שנים. עד שהתחיל הגל הזה השירים היו מוקלטים ברמה מאוד מסוימת, לא ממש גבוהה וגם לא מאוד מודרנית. אני זוכר שכשהגעתי להופיע בלונדון במסגרת מופע פיוטים, ראיתי איך עשרות אלפי אנשים שלא מבינים מילה בעברית כן מצליחים להתחבר לאנרגיה הזאת ולהתרגש".

אבל הם לא מבינים את הטקסט.

"הם לא מבינים, אבל זה מדבר גם אליהם, כי יש משהו ברקע שהוא הקול של הלב. שירה ומוזיקה זה קול הלב. לא משהו שאנחנו אמורים להבין בהיגיון. ואם הרטט הוא נכון - אז כל העולם מבין אותו. כל הזמן כששרתי חשבתי שבפעם הבאה שאותו אדם יחשוב על יהודים - הוא לא יחשוב עליו דווקא בקונוטציה הפוליטית או כל העניין של הכיבוש, אלא ייזכר בחוויה הרגשית החזקה שהוא עבר במהלך ההופעה".

אז בעצם כל נושא הפיוטים פתח לך עוד יותר את הדרך לקריירה בינלאומית.

"לפני כן באמת שרתי יותר בסגנון קלאסי, אבל הפיוטים פתחו לגמרי את כל העניין של מוזיקת עולם. זה הפך להיות דבר מדהים, מצאתי את עצמי באוסטרליה מול 70,000 איש, בסינגפור, בניו-זילנד מקומות שמי בכלל חשב שאני אגיע אליהם שר את אבינו מלכנו ולכה דודי מול קהל שמאוד התרגש מזה".

מה לימוד התורה משנה בך בפועל?

"אתה מקבל מזון כל כך גדול לנשמה, כך שבלי שיעור תורה בשבוע אני מרגיש חלש לעבור את כל השבוע. מעבר לכך זה נתן לי פרופורציה לגבי החיים. נראה לנו שאנחנו שולטים בגורלנו, אבל הבנתי שזה ממש לא נכון. קיבלתי כל מיני הזמנות מלאס-ואגס לכל מיני הופעות, וכל פעם זה היה יוצא ביום שישי או שבת. היה מדובר על סכומים מאוד גדולים שרצו לשלם, וזאת הייתה פריצת דרך מבחינתי. כל פעם הייתי מגיע לשיעור, אפשר לומר קצת מבואס, כי עד שאני מקבל הצעה כזו שהיא חלומו של כל אומן, אני לא יכול לעשות אותה כי היא בשבת. ואז הרב לימד אותי בנועם על המשמעות של השבת ועד כמה אנחנו עוברים לפעמים מבחנים דווקא במקומות שאנחנו הכי רוצים. בסופו של השיעור אני מודה על כך שקיבלתי את המבחן הזה. זאת אומרת, תודה רבה, איזה יופי, אני לא רוצה בכלל להופיע בשבת כי אני יודע שהברכה על כך תהיה גדולה ורבה מזו. אתה יוצא עם שמחה, עם הבנה, עם כלים".

עברת גם מבחן אחר קצת יותר קשה, לפני כמה שנים כשסבלת באמצע הופעה בלונדון בליקוי שמיעה פתאומי.

"כן, זה דבר שהוא נורא מבחינתי, וניסי כאחד. באמצע הופעה בלונדון כשהיו 25,000 איש בקהל קלטתי שאני שומע חלש מאוד ועם המון צפצופים באוזניים. חשבתי שיש בעיה בסאונד, ולא הבנתי שזה משהו שקשור בי. ביקשתי כל הזמן מהסאונדמן להגביר את הווליום, והוא אמר לי שזה המקסימום. ואז אני מבין שיש בעיה, ואני ממשיך בערך את כל המופע רק מהזיכרון, של איפה הפוזיציה הנכונה של הקול שלי צריכה להיות בשיר הזה ובצליל הזה. אני חוזר הביתה תוך הבנה שקרה משהו קשה מאוד. הלכתי לפרופסורים גדולים, כמו ראשי מח אף-אוזן-גרון באיכילוב ובתל השומר, והם אמרו לי שאין מה לעשות".

מה שמעת בפועל?

"שמעתי חלש מאוד. שמעתי את מי שמדבר, אבל ביחד עם צליל נוסף. כלומר, שמעתי שני קולות בעת ובעונה אחת. זה מטריף את כל החושים, כי אתה כל הזמן ברעש פנימי, אתה לא יכול לישון. בגלל שאסור לשמוע או להיחשף לרעש, אשתי שלחה את הילדים לאמא שלה וסגרה אותי בחדר. הייתי צריך לצרוך תזונה מסוימת ולהיות בשקט כמעט אבסולוטי, אסור היה אפילו לדבר לידי".