"התפללנו ובלענו מים"

לפני שבועיים בדיוק, יצאו עדן עוז ובן דודו אורון חדד, לשיט בכינרת, אלא שלא חלמו לרגע שהשיט יתהפך לסיוט מתמשך שנגמר כמעט בטרגדיה. השניים, בני ה-25, מצאו את עצמם חותרים שמונה שעות נגד הזרם, מסתכלים על השמים ונאחזים בכל כוחם בתקוותם. היום, כשהוא מלא רגשות תודה לבורא עולם, נאות עדן עוז לשתף בנסים הגדולים שחווה.

"אנחנו שוחים יחד, אני ובן דוד שלי, אורון חדד, לעתים קרובות בים", מספר עדן. "לפני שבועיים וחצי, ביום ראשון, קנינו סירת מנוע חדשה ויצאנו לטיול בחוף כינר כדי ליהנות ממנה. ביום שלישי, זו היתה הפעם השנייה שלנו בשיט בסירה, יצאנו מחוף כינר לכיוון טבריה".

בשעה 11:30 בצהריים, יצאו עדן ואורון לשיט. "אמרנו נשוט לכמה שעות, שטנו והכל היה טוב", מספר עדן. "בשלב כלשהו, לאחר שלוש שעות של שיט, הגיע גל חזק ואורון איבד יציבות ונפל לים. מהר מאוד ראיתי שאני והסירה התרחקנו ממנו במהירות במהירות. אמנם המנוע היה על נוטרל, אבל גגון שהתקנו לסירה שימש כמפרש, והרוח לקחה אותנו מאורון. זרקתי לו חגורת הצלה, ומהרוח החגורה עפה חזרה אלי. תפסתי את הכבל של הסירה, כדי לשמור על יציבות כשאני מתכופף להרים את החגורה. תפסתי את החגורה ביד שמאל, ובאותו הרגע משקפי השמש שלי החליקו לי מהפנים. מאינסטינקט תפסתי את משקפי השמש באוויר, ובאותו רגע בא גל והעיף אותי החוצה. פתאום מצאנו שנינו את עצמנו במים, והסירה... היתה רחוקה מאוד".

אתם מוצאים את עצמכם בלב הים, מרחק קילומטרים מהחוף. מה היתה תגובתכם הראשונה?

"התגובה הראשונה היתה הלם מוחלט. פשוט לא מאמינים, הבנו שהסתבכנו. בהתחלה חשבתי לחתור עם הזרם ועם הגלים לכיוון חוף דוגית. אבל עשיתי חישוב, והבנתי שאם לקח לנו שלוש שעות להגיע לאן שאנחנו נמצאים, אז לחתור עם הגלים זה פשוט רחוק מדי. לעומת זאת, נגד הגלים היה נראה יחסית קרוב. התחלנו לשחות נגד הגלים לכיוון טבריה, שהיתה נראית קרובה, אולם אחרי זה בדיעבד התברר לנו שהמרחק היה חמש קילומטר(!)".

מאותם רגעים מבהילים, לא ידעו עדן ואורון שהם עוד ישחו למשך שמונה שעות רצופות פחד. "בהתחלה שחינו ושחינו והתפללנו. צעקנו אבא, אנא ה הושיע נא, אלהא דמאי עננו וכל מה שרק אפשר להתפלל. בן דוד שלי חרדי, ואני חוזר בתשובה כבר שנה וחצי", משתף עדן. "כשנפלנו מהסירה ב-14:30 בצהריים, היו גלים של מטר וחצי גובה(!) ורוחות עוצמתיות".

עדן ואורון, שניהם אנשים בעלי אנשים חזקים פיזית, "אבל במים אין כוחי ועוצם ידי", אומר עדן. "זה לא עוזר לך אם אתה חזק. אנחנו התפללנו ובלענו מים כל הזמן, הסתכלנו על ההרים ומלמלנו את שם השם. אני התברכתי בביטחון חזק מאוד בהשם. גם במהלך הטביעה צעקתי אבא, אני יודע שתציל אותנו, רק בבקשה תעשה את זה כבר. הכל עובר לך בראש בשמונה שעות".בשעה 16:00 הרגישו עדן ואורון התכווצויות בשרירים והם החלו לצעוק מכאב. "אורון קיבל מכת שמש, ואני סחבתי אותו. אחרי זה הגענו למצב שהוא סחב אותי. היו שם זרמים מטורפים. בשעה  20:30 כבר היה חשוך לגמרי, ועשיתי חישוב והבנתי שאם אני כבר לא יכול להזיז את הרגליים שלי, בסופו של דבר אעכב את שנינו ואף אחד לא יוכל להינצל. אמרתי לאורון אני משחרר אותך. אם אתה מפסיק לחתור אתה שוקע. והוא אמר לי אין מצב, אני לא משחרר, אני אחריך".

"הרגשתי את מלאך המוות מושיט לי יד לקחת אותי"

כשבא עדן לשחרר את חגורת ההצלה, תגובתו של אורון היתה מפתיעה במיוחד. "פתאום הוא אמר לי עדן, קח את האבוב. הייתי בהלם, פנימית של גלגל, עם תיקון פנצר התגלגלה לידיו של אורון. אני שואל אותו מאיפה האבוב?, והוא עונה לי לא יודע, פשוט שים אותו עליך. אני שואל שוב ואני מקבל את אותה תשובה. הסתכלתי לשמים ואמרתי תודה אבא, תודה. באותו רגע כאילו קיבלתי כוחות חדשים. המשכנו לחתור ולחתור, ובשעה 21:30 התחלנו לרעוד. התחבקנו כדי לנסות שלא להתקרר. אבל ראינו שזה לא עוזר ואז התחלנו שוב לחתור, וב-21:45 שמעתי אוויר יוצא מהאבוב. הרגשתי ייאוש. יצא האוויר ממקום התיקון בגלגל".

שוב פנה עדן לאורון, ואמר לו שימשיך בלעדיו, היות שאינו יכול לסחוב את עצמו עוד, אבל אורון סירב לוותר. עדן ניסה בכל זאת לעצור את בריחת האוויר של האבוב. "שמתי את הלחי על החור והמשכתי לחתור. חתרתי ואז איבדתי הכרה או שנרדמתי. התחלתי לראות דברים בראש, דמיינתי את השבעה שלי, את ההורים והחברים כולם בדמעות. הרגשתי את מלאך המוות מושיט לי יד לקחת אותי. החליק לי האבוב מהפרצוף, נפלתי למים וכשהתעוררתי ראיתי שכבר אין לי אוויר באבוב. שוב אמרתי לו שאני משחרר אותו, והוא התעקש להמשיך. אתה לא הולך לבד. שוב באתי לשחרר אותו ממני, ובאותו הרגע, איך שבאתי לשחרר אותו, הרמתי את הראש וראיתי סירה של המשטרה".

נהג הסירה לא זיהה את עדן ואורון, אבל הם ראו אותו. לדעת אורון, הסירה כבר היתה בדרכה חזרה מהחיפוש. "אנחנו היינו בחוף המערבי של טבריה והם חיפשו בכלל בחוף המזרחי בכינר. משעה 18:30 הוציאו סירות ובשעה 19:00 העלו מסוקים לאוויר, והם בכלל לא באו לכיוון שלנו", אומר עדן. "אחרי שהוציאו אותנו וראיתי איפה התחנה נמצאת, בדגניה, ראיתי שהם היו בדרך חזרה לתחנה. ולכן זה ממש נס שהם ראו אותנו". משזיהה את סירת המשטרה, פנה עדן לאורון ואמר לו: "זו ההזמנות שלנו, אם לא אנחנו מתים כאן. שנינו התחלנו לצרוח ביחד, והנהג אמר בקשר שהוא שמע משהו, הרים אבוקה באוויר ובא לקראתנו. איך שעליתי הסתכלתי לשמים ואמרתי תודה אבא, תודה. זה היה מפחיד".  

עדן לא היה מודע אז לכל הסכנות שארבו לו ולאורון בשמונה השעות הארוכות במים. "השוטרים אמרו לנו שהיינו יכולים להסתבך בכל הרשתות של הדייגים. והמשאבות של הכינרת שנפלנו לא רחוק מהן, אם היינו נשאבים לתוכן לא היה נשאר ממנו לא גוף ולא עצמות", הוא מספר. קצין המשטרה הימית בטבריה התקשר לאביו של עדן ובכה. "הוא אמר לאבא שלי שזו הפעם הראשונה שהוא מביא בשורות טובות לאב בטלפון במקרה כזה. תמיד אחרי סחף של שעתיים, לא נותרות אלא גופות", מספר עדן.

(צילום: מיה צבן, דוברת ביה"ח פוריה)