נחמן שטיצר: "לא מאחל לאף אחד"

"פתאום הסבא התחיל לרקוד איתי"

למחרת, ביום השני, שוב בא שטיצר לאסוף את חיים, אלא שהפעם זה נגמר באסון. "כשהגעתי עם לתלמוד תורה פתחתי דלת הרכבה, וכנראה חשבתי שהורדתי אותו", נזכר שטיצר ברגעים הטראגיים. "עשיתי פרסה, חניתי, והלכתי ללמד את הילדים בתלמוד-תורה. בשעה 13:00 חזרתי לרכב, פתחתי מרחוק עם השלט, ואחד ההורים, שגם הוא ביקש ממני לקחת את בנו, הגיע לפניי לרכב. איך שהוא פתח את הדלת, הוא שאל אותי מה הולך פה באוטו?. הסתכלתי עליו ולא הבנתי למה הוא מתכוון. מה? שאלתי בתמיהה, ואיך שהסתכלתי לתוך האוטו, לא ידעתי מה לעשות עם עצמי".

נחמן שטיצר ההמום שחזר לרגע את ידיעותיו המעטות בהצלה, ועשה כל שביכולתו להחיות את חיים, "אבל ראיתי שכבר אין מה לעשות עם הילד", הוא נאנח. "מה עובר בראש של מי ששוכח ילד?" שואל המראיין את שטיצר שמשיב: "באותו רגע חשבתי שגמרתי את החיים שלי. שזהו, לא ירצו שאמשיך כמורה, החיים שלי גמורים, איך יסתכלו עליי אנשים ברחוב, איך אני יכול להסתכל על עצמי. ממש הייתי גמור, לא רציתי להמשיך לחיות".

שטיצר מספר שאין יום שעובר שבו אינו חושב על הורי הילד. כשהגיע שטיצר לבית השבעה של, הוא התקשה להיכנס לבית מרוב בושה. "הגעתי לשם ולא הייתי מסוגל להיכנס", הוא מספר. "היה קשה לי שיראו אותי, שיכעסו עלי, אבל הם, באופן מפתיע, ממש התחננו שאכנס. נכנסתי ולא הפסקתי לבכות". סביו של הילד שראה את רגשי האשמה העוטים את נפשו של נחמן, הפתיע בתגובתו. "הסבא של הילד, באותו רגע תפס אותי והתחיל לרקוד איתי בשבעה. הוא אמר לי הכל משמים ואתה שום דבר בתהליך הזה. אנחנו שלחנו את הילד ללמוד, והוא הלך ללמוד בבית הספר של ה יתברך. האמונה הגדולה של המשפחה הצילה אותי", נזכר שטיצר.

"קם בלילה כדי לראות מה עם הילדים"

גם היום, שנה אחרי האירוע הטרגי, בני הזוג שטיצר מתקשים לחזור לשגרה. "אנחנו מתמודדים יום יום, לחוצים כל הזמן, כשאני מוריד את הילדים, אני ממש מפחד לנהוג, מפחד לעשות רוורסים, ממש – אין שנייה שאני לא שואל את עצמי מה קורה איתי?". לנחמן ורעייתו ילדה בת ארבע וילדה בת שנתיים, ותמיד עוברת לו המחשבה בראש אילו היה היתה הטרגדיה פוקדת את אחת מבנותיו. "אני קם בלילה כדי לראות מה קורה עם הילדים שלי, לבדוק שהכל בסדר. אני ממש לא רגוע", הוא מספר.

אבל הזמן שבו שטיצר מתייסר הכי הרבה הוא בחגים ובשבתות. "אנחנו מדמיינים איך הילד היה יושב עכשיו בשולחן השבת עם הוריו ואנחנו מתייסרים. ליל הסדר שלי השנה היה כל כך קשה, ולא הפסקתי לחשוב על הורי הילד. אני ואשתי בכינו כל ליל הסדר". לבאים בטרוניה ומאשימים, משיב נחמן "אני לא מאחל לאף אחד מישראל שיקרה לו דבר כזה. מאחל לכולם רק טוב. אנשים אמרו לי חכה חודשיים והחיים שלך יחזרו להיות כמו שהיו. ואני אומר שכבר עברה שנה, ואני לא מצליח לצאת מזה. זה אוכל אותי יום יום".