הכתיבה מאז ולעולם

הכתיבה היתה תמיד מרכיב מרכזי בתרבות ומורשת ישראל, ואי אפשר היה לתאר חיי יהודי בלעדיה. לימוד התורה שבכתב אינו מתאפשר אלא מתוך ספר, כהוראת הגמרא בגיטין (ס ע״ב): ״דברים שבכתב - אי אתה רשאי לאמרן בעל פה״, ולדעת הראשונים כל יהודי צריך לכתוב לעצמו ספר תורה כדי ללמוד ממנו. כל יהודי צריך גם תפילין ומזוזות. יהושע בן-נון שלח שלש אגרות ליושבי הארץ הכנענים. כמו כן, בעת כניסת עם ישראל לארץ בימי יהושע, כתבו על המזבח את התורה בשבעים לשון, ואומות העולם שלחו את חכמיהם כדי להעתיקה משם. מלכי ישראל לדורותיהם, החזיקו סופרים כחלק מאנשי בית המלוכה. מתוך ספר מלכים מסתבר כי היו ספרי דברי הימים למלכי ישראל ויהודה. בזמן ירמיהו הנביא אנו מוצאים שכבר נהוג היה לכתוב שטרי קניה ומכירה, שהיו נכתבים בידי סופרים מומחים שהיה מקצועם בכך (נתונים אלו ע"פ קונטרס "הכתב והמכתב" מאת הרב יואל שורץ שליט"א).

רוב חכמי ישראל הידועים לנו, הקפידו להעלות על הכתב את חידושי תורתם. הקולמוס היה תמיד חלק בלתי נפרד מבני עמנו, ולכתיבה נודעה חשיבות היסטורית מכרעת. לא לחנם זכינו בפי האומות לכינוי ״עם הספר״. שכן בהיסטוריה של אומות העולם השימוש בכתב היה פחות בהרבה. כל כך חיבבו רבותינו את הכתיבה עד שהיו ממליצים "וקָנה לך חבר" (אבות א, ו), במובן שהקנה (הקולמוס) ישמש לאדם כחבר להביע דרכו מחשבותיו.

אם-כי במרוצת הדורות היו חכמים בודדים שלמרות שהיו מחדשים גדולים, נמנעו במכוון מכתיבה, וזאת מסיבה טכנית שלרוב גאונותם המופלגת לא הצליחו לכתוב רעיונותיהם. רבנו האר"י למשל, כמעט לא כתב דבר, ורוב תורתו נמסרה דרך כתבי תלמידו רבי חיים ויטאל זצ"ל. מספרים שמרוב מהירות מחשבתו, בשעת כתיבתו, מחשבתו היתה רצה קדימה, וקצב הכתיבה לא יכול היה להדביק אותה. כן ידוע על הגר"א שלא כתב חידושיו עד גיל ארבעים, מסיבה דומה. שאר החכמים שלא כתבו בעצמם, ולא נמצא מי שיכתוב בשמם, לא התפרסם לדורות שמם, ותמות חכמה עמם.

בתקופת הגאונים, החלו לצאת חיבורים אישיים שנכתבו בידי יחידים. היו אלו ספרים הלכתיים שהתבססו על מקורות התלמוד הבבלי. מי שפרץ את הדרך בכתיבת ספרים אישיים, היה רב סעדיה גאון. הגאונים שלפניו לא חיברו ספרים, אלא הסתפקו במתן תשובות לשאלות שהופנו אליהם, ואילו רס"ג, עוד לפני שהתמנה לגאון, חיבר שורה של ספרי הלכה שונים.

בהמשך, בתקופת הראשונים, התרחבה תופעת הכתיבה, ואנו מוצאים כתיבה פורה בכל תפוצות ישראל. עם המצאת הדפוס, המשיכה הכתיבה לפרוץ לרוב, וביתר שאת במקומות שבהם שכנו בתי דפוס.

עם זאת, בחינוך לכתיבה היה הבדל בזמן הראשונים בין ספרד לאשכנז. בתקופת תור הזהב בספרד, נהגו ללמד את הילדים כתיבה כבר מקטנותם. רבי שמואל הנגיד, למשל, שולח היה שירים שחיבר במערכות המלחמה לבניו הקטנים יוסף ואליסף - יוסף בן שמונה שנים ומחצה, ואליסף בן שש ומחצה - ומצווה עליהם להעתיקם בכתב יפה לקונטרסים, ועבור כל קונטרס שהעתיקו לו, היה משלם להם שכר, כדי לחבב עליהם את המלאכה. רבנו זרחיה הלוי (הרז"ה), חיבר את ספרו "המאור", הכולל השגות על הרי"ף, בגיל תשע עשרה. הרמב"ן, החל לחבר חידושיו על הש"ס בגיל חמש עשרה. הרמב"ם כתב את חיבוריו הראשונים בגיל צעיר מאד, ואת פירושו למשנה בגיל עשרים ושלש. וכל הראשונים הנ"ל כתבו בסגנון צח ובהיר המוכיח שלמדו מלאכת הכתיבה מילדות.

בארצות אשכנז לעומת זאת, לא היו מחנכים לכתוב מילדות, עד אשר יגדל הנער ויתחיל לכתוב בעצמו. וזאת כנראה כדי למנוע פרי בוסר וחידושים ילדותיים. דא עקא, שמאחר שלא התרגלו בניסוח, כאשר כבר החלו לכתוב, סגנונם היה קשה ומגומגם.