טעימות ספרים: "התגלות"

נשמתי נשימה עמוקה. ביד אחת החזקתי את החבילות וביד השנייה סובבתי את ידית הדלת. הדלת נפתחה מעט. חזרתי לשיווי משקל, החזקתי את החבילות בשתי ידיים, ובעזרת המשקל של החבילות דחפתי את דלת הכניסה ונכנסתי הביתה. לא זכרתי שהחבילות שקלו כל כך הרבה בחנות. איך היא תקבל את זה? אין לי מושג.

טרקתי את הדלת מאחורי במרפק, הסתובבתי והנחתי את החבילות על שולחן העץ הרחב בסלון. התנשפתי מעט והסתכלתי בספרים בחיבה. השולחן נראה פתאום קטן הרבה יותר מהרגיל כשהיו עליו כל הספרים.

"מהם הספרים האלו?" חקרה דליה.

"אה, סתם, כל מיני," עניתי והתרכזתי בפתיחת החבילות.

"כל מיני?" שאלה בחשד.

"ספרי קודש, את יודעת. מקראות גדולות, משניות ועוד," הבטתי לכיוון ארון הספרים לאחד המדפים שהיה חצי ריק וחזרתי וסקרתי את חבילות הספרים שעל השולחן.

"כמה עלו כל הספרים האלו?" שאלה בקול צווחני, "לקחת משכנתא על הבית?"

"את לא מאמינה. ממש כלום! את רואה את כל סט המשניות האלו? כל הכרכים רק 300 ש"ח, וזה עוד בכריכה קשה, עם מפרשים ועריכה חדשה. היית מאמינה? תראי את הספר הזה," והרמתי ספר חום עם עיטורי זהב, "כמה?"

"לא יודעת," ענתה בייאוש. היא לקחה את הספר לידיה. הוא היה ספר די כבד. "ספר דומה בסטימצקי צריך לעלות בסביבות 100 ש"ח או יותר."

"25 ש"ח – היית מאמינה? בחנות רגילה אי אפשר לקנות קומיקס במחיר הזה! אז ספר כזה – כמעט 400 עמודים! והכול של חכמה עתיקה. אפשר לצלול לתוך ים החכמה הזה, והכול בגרושים!"

הרמתי את סט המשניות והובלתי אותו אחר כבוד למקומו בארון הספרים. המקום הפנוי במדף לא הספיק לי. מלבד שאר ספרי הקודש שהעמסתי בזמן האחרון על המדף היו גם מספר ספרים של דליה – שני ספרי בישול של אהרוני, ספר של סופר צ´כי שמעולם לא שמעתי עליו ועוד ספר של עמוס עוז. הוצאתי אותם בקלילות והנחתי אותם על המדף התחתון, כדי שיהיה מספיק מקום למשניות החדשות שלי. דליה הסתכלה כלא מאמינה.

הסתכלתי בה חזרה בפרצוף כועס. "מה? מה את מסתכלת עלי ככה? משניות, מה רע?"

היא לא ענתה לי לרגע. כנראה עצבנתי אותה עוד יותר.

"אז מה," שאלה דליה בקול מאשים, "אתה חוזר בתשובה עכשיו?" המילים פילחו את חלל החדר ופגעו ישירות בבטן הרכה. אם יש דבר אחד שמעצבן זה שמקטלגים אותך. לא משנה מה קורה, ישר שמים עליך תווית. מה אני – עגבנייה אורגנית? ומי בכלל חוזר בתשובה? מנין היא מביאה את הרעיונות האלו?

הנחתי את הספרים ברכות והתיישבתי בזהירות בכורסה שלי. היא ממש נסחפה. לקרוא לי חוזר בתשובה? אני? באמת.

"למה לקרוא לדברים בשמות קיצוניים? אני בסך הכול מתקרב למציאות השם יתברך," אמרתי בקול הרגוע ביותר שהצלחתי לגייס. עם כישורי גיוס כאלו, כנראה לא היו מקבלים אותי לעבודה בבקו"ם. היא עצבנה אותי מאוד, אבל השתדלתי לא להראות לה את זה.

"תגיד," היא שאלה בחוסר סבלנות, "אתה שומע בכלל מה שהפה שלך מוציא? פרמטת את החלונות ונהיית לי דוס פתאום? נכנסת לקאר ווש חרדי בטעות והשארת את החלונות פתוחים?"

עצרתי את עצמי מלצחוק. היא הייתה משעשעת מאוד, בעיקר כשהייתה עצבנית. ידעתי שהיא לא במצב-רוח משועשע, אפילו שהיא הייתה כל כך מצחיקה. "זה לא מצחיק דליה," אמרתי ברצינות, "יש בורא לעולם. זה לא משהו שאפשר להתעלם ממנו. זה לא עוד איזשהו פרט שולי במארג המציאות. זה מאוד מאוד מאוד רציני. וזה משנה את כל תפיסת המציאות של האדם. אני לא מבין מה לא ברור בזה." ככל שדיברתי על זה יותר, נכנסתי לרגיעה וגברה בי התחושה הפנימית האופטימית. הוויכוח התרחש מסביבי ובמנותק ממני. פתאום לא הרגשתי מותקף. שקט מתוק מילא אותי. עם זאת, הבנתי שקשה לה.

"מה שלא ברור הוא קודם כול איך נכנס לך הג´וק הזה לראש, ודבר שני לא ברור לי איזה מוצר של סנו יכול לטפל בו," אמרה בחיוך מהול בפחד. "רונן, אני מפחדת לאבד אותך," התוודתה לבסוף ועצמה את עיניה כשהיא משלבת את ידיה בתנוחת התכנסות.

"לא תאבדי אותי. אני לא הולך לשום מקום. להפך, אני..."

"זה מה שאתה אומר עכשיו," קטעה אותי ופקחה את עיניה, "מי יודע לאן הדברים יתקדמו?" אמרה בצווחה וקצב דיבורה הלך וגבר, "אתמול קנית כיפה, היום אמרת לי שזה דווקא יפה שאנשים הולכים ברחוב עם ציצית בחוץ, שזה ממש קידוש שם שמים או משהו כזה – מי יודע מה יקרה לך מחר!"

לא הגבתי.

"אתה יודע?" שאלה בחשש ומסתבר שידעה את התשובה מראש, "אתה בכלל יודע לאן הדברים יתקדמו?"

"לא." הודיתי בפה מלא, "אין לי מושג. אני רק יודע שיש בורא לעולם. מעבר לזה אני באמת לא יודע כלום. כל השאר הוא ידיעות חיצוניות עבורי – אבל העובדה שיש בורא לעולם זאת לא שאלה, זה לא רעיון פילוסופי עבורי. זאת מציאות מוחשית! כנראה הרבה יותר מוחשית עבורי מאשר המציאות הזו," אמרתי ותפסתי בחזקה את ידיות הכורסה.

"בסדר. בורא לעולם. נניח, אבל מה זה הכיפה – מה קורה עם המצוות? אמרת לי שבהתגלות אמרו לך שלא צריך לקיים מצוות."

"אמרו."

"נו?"

"אמרו שבהתחלה לא צריך לקיים מצוות."

"אז בהתחלה אל תקיים. תתחיל עוד שנה אם זה יתאים לך."

נשמתי נשימה עמוקה, "עכשיו זו כבר לא ההתחלה. עברה ההתחלה."

היא הסתכלה בי. "רונן. אין לי כוח. אני פשוט לא יכולה. לא מתאים," אמרה בייאוש.

"מה לא מתאים?"

"כל הקטע הזה של תורה ומצוות כבד עלי. אם הייתי יודעת שאתה רק קצת ´מתעניין ביהדות´ – אז הייתי נרגעת, אבל זה לא המצב. נראה שאתה נכנס לזה מאוד מאוד לעומק."

"כבד עלייך? מה את חושבת, שאני רוצה לחזור בתשובה?"

"מה, לא?"

"ממש ממש לא. אבל אין לי ברירה! מה אני אעשה? אני יודע בבירור שיש בורא לעולם. עכשיו מה לעשות? להתעלם מזה? אני ממש קרוע מבפנים."

קמתי והתחלתי ללכת אנה ואנה ברחבי הבית. מציאות השם הייתה ברורה לי כל כך ומהצד השני הרגשתי כמוה ממש. מתחת לחזות הקשוחה שלי התחוללה מערכה שלמה. איך אומר לה את זה? איך אסביר לה שגם עבורי הדברים כל כך לא פשוטים, כל כך מורכבים?

"אז עכשיו אתה תתחיל לעשות דברים כי אתה מפחד מהקדוש ברוך הוא?" שאלה בנימה מזלזלת.

"את לא מבינה. זה באמת פחד, אבל פחד של אהבה."

"פחד של אהבה?" היא שאלה בתמיהה.

"אני אנסה להסביר. נניח שמישהו חוזר הביתה בשעה מאוחרת בלילה. אשתו כבר ישנה והוא מוצא פח אשפה ענק במרכז הבית. ברור לו שאשתו רוצה שהוא ישליך את האשפה – אבל ממש מאוחר והוא מאוד עייף..."

"מצב מוכר," חתכה דליה את דברי והוסיפה בחיוך: "נו – מה התירוץ שלך היום?"

"בכל אופן," חזרתי לדברי, "הוא מחליט להשליך את האשפה. וזה יכול להיות מכמה סיבות, שלכולן את יכולה לקרוא פחד או שכר ועונש. סיבה אחת היא שהוא מפחד שאשתו ´תשגע´ אותו בבוקר ואין לו כוח לזה, אז הוא משליך את האשפה. סיבה אחרת היא שהוא יודע שהיא תשמח ותהיה נחמדה אליו – וזה מה שיניע אותו – השכר על הפעולה. אבל יש סיבה אחרת."

"מהי?" היא שאלה ושיתפה איתי פעולה לרגע.

"הוא אוהב אותה. הוא לא רוצה לעשות שום דבר שיפגע בקשר שלו איתה. הפחד שלו הוא שמשהו ייפגע בקשר ביניהם, והוא ממש לא רוצה שזה יקרה. הוא יודע שכל כך חשוב לה שהוא יזרוק את הפח, אז הוא עושה את זה – העיקר לא לפגוע באהבה ביניהם."

"אה," היא חייכה אלי, "השתפרת בדוגמאות."

"ככה אני מרגיש עכשיו. אני לא יודע הרבה בעצמי, אז אני זורם עם הדברים ורק ממש ממש לא רוצה לפגוע באהבה. זה פחד של אהבה."