הראל טל: "24 שעות לא הפסקנו להתפלל"

לפני שלושה שבועות התפרסם האירוע המחריד, שבו הראל טל, נגן חתונות שערך את חופתו של חברו הטוב, התחשמל מהמיקרופון במהלך שבע הברכות, והובהל לבית החולים. לאחר שבוע זכה הראל להחלים ולחזור לתפקוד מלא, ואף לחגוג מסיבת הודיה ולהודות על הנס הגדול. אלא שהראל ובני משפחתו לא ממהרים לשכוח את רגעי האימה, את שלבי ההתאוששות הלא מובנת מאליה, את התפילות ואת הנס הגדול.

"זו היתה חתונה של חבר טוב שלי, אוריה", מספר הראל, 25, נשוי ואב לשלושה. "הוא התחתן בט"ז באב באולמי הורדוס בבאר שבע. מעניין שגם לחתן וגם לכלה קוראים אוריה, ובהזמנה היה כתוב אוריה – מתחתנים, צוחק הראל ומשתף. "משום שאני מנגן בחתונות, ויש לי תזמורת, אוריה ביקש ממני לנגן בחתונתו. אולם דווקא בחתונה שלו העדפתי לבוא כאורח. דווקא אצל חברים טובים נוח יותר לבוא כאורחים. הוא ביקש ממני משום שאני רגיל בחתונות, להנחות לו את החופה. ניסיתי להתנער מזה, כי העדפתי בחתונה שלו להיות בלי תפקידים, רק בתור חבר, והוא אמר בסדר. בזיכרון שלי", מציין הראל, "בזה זה נגמר, מכאן והלאה נמחק לי הזיכרון של האירוע ושאר הסיפור הוא מזיכרון של משפחתי".

הראל ממשיך ומספר כי "בפועל, מה שסיפרו לי הוא שכשהגעתי לחתונה באוטובוס של החברים, הרב שקידש את הזוג, הר הלל מרצבך, שאל את החתן מי מנחה את החופה. החתן אמר שהוא לא מצא מישהו שינחה, ופנה לאחד החברים, ובסופו של דבר פנו אלי. כאמור, באו אלי ואמרתי שאני מעדיף שלא, וביקשו ממני להסכים בכל זאת כי אין אף אחד, והחלטתי לקחת את זה. התחילה החופה והכל הלך כרגיל, השמחה היתה בעיצומה. אולם בין הברכה שישית לשביעית, לקחתי את המיקרופון לתת למברך השביעי ולהזמינו, ואז... היתה ההתחשמלות. מבחינתי כל אותו הזמן ואף אותו היום נשכח. רק שברירי מידע", טורח הראל להבהיר שוב. "אז היתה ההתחשמלות. בוודאות לא יודעים להסביר מה קרה – רואים בתמונות שהמיקרופון נדבק לי לגוף, אבל מישהו שמבין בחשמל הסביר לנו שהמיקרופון לא יכול לחשמל בעצמו. כנראה היה כבל פתוח על הרצפה, והיין של החופה שנשפך הוליך את החשמל לחופה, שבסיסה היה ממתכת, ואני נצמדתי למתכת. ואז התחשמלתי, והמיקרופון נדבק לי לגוף כמו מגנט".

"אמי קיבלה טלפון, שאלו אם הרב לידה"

הרב הלל, הרב המקדש, בכל רגע ניסה להזיז את הראל, אך ללא הועיל. "הוא התחשמל בעצמו פעם אחר פעם, ובסופו של דבר היה צריך לברך הגומל בעצמו", מספר הראל. "בשלב מסוים הבינו שהמצב חמור. אבי הכלה הבין שהמצב לא פשוט, התכופף ורכן לעברי והעיף אותי מהמתכת. הציבור קרא לחובש שהיה באזור, הזיזו אותי מהחופה. והרב מרצבך ניסה להרגיע את הקהל ואמר שקרה כאן משהו לחבר של הראל, ושנמשיך בחופה כרגיל ונתפלל לרפואתו".

לאחר שש דקות בלבד הופיעו אנשי מד"א ונחלצו לעזרה. "אחד הניסים", מספר הראל, "הוא שהיתה טעות מסוכנת באבחון: בעזרה ראשונה – אם יש נשימות – אז ודאי יש דופק. אבל בהתחשמלות, ביוצא מן הכלל, אפשר שיהיו נשימות לא סדירות – רק בלי דופק, והגוף לא באמת מתפקד. וכשראו את הנשימות חשבו שזה בסדר, ולא התחילו בהחייאה. רק כשאנשי מד"א הגיעו ובדקו שוב, ראו שאין דופק, והתחילו לעשות את ההחייאה שכללה עיסויים מאסיביים ומכות חשמל – וב"ה הצליחו להחזיר לי את הנשימה. היה שלב שבו אחד הפרמדיקים חשב שזה נגמר, ואמר חברה, זה לא מתקדם לשום מקום, אולי נעצור פה. ואז פרמדיק אחר אמר מה פתאום, נמשיך לנסות, וב"ה כשהדופק חזר העלו אותי לאמבולנס והביאו אותי לבית החולים סורוקה. שם הייתי מורדם ומחובר למכונת הנשמה".

כיצד קיבלו במשפחתך את הבשורה הקשה?

"באותו הזמן המשפחה המורחבת שלי שהתה בנופש בצפון, שנעצר בבשורה המרה. אמי קיבלה טלפון, ושאלו אותה עם הרב לידה. לא רצו שתקבל את הבשורה לבד, והיא הבינה. אחר כך ביקשו ממנה להתפלל לרפואתי ואמרו לה שעברתי התחשמלות קשה, ואז היא הבינה ושאלה ואמרו לה שזה מדאיג, ושצריך להתפלל הרבה. בשלב הזה יצרו עם המשפחה ואמי סיפרה לאשתי. אשתי גם היא היתה בצפון וכשאמי סיפרה לה, זו היתה שיחה לא קלה. הם היו כל המשפחה המורחבת בצפון, משום שלי היו שלוש חתונות באותם ימים – לא יכולתי לצאת ולהשתתף בנופש".

"שלושה ימים, כל משפט שאמרו לי נמחק לי "

בטיפול נמרץ שכב הראל טל מורדם ומונשם, והיה מאושפז שישה ימים. "כבר ביום הראשון, עם קבלת הבשורה, אמי התארגנה לנסוע דרומה לבית החולים, אבל הורים שלי בחרו תחילה להתפלל הרבה במקום, ולא לתת לנסיעות הארוכות לבטל אותם מתפילות", מספר הראל. "אבא שלי (הרב שמואל טל שליט"א, י"ר) בעל תפילה גדול, והוא אמר שעדיף להשקיע תחילה בתפילות. ואז התחיל מעגל תפילות גדול, הרבה אנשים התגייסו להתפלל על שמי ולקרוא תהילים ולקבל על עצמם דברים. חבר שלי נתן 1000 ש"ח לצדקה לרפואתי ובא לספר לי ולחזק אותי. עם ישראל נזעק לעזרה כשצריך. בשלב מסוים לא ידעו לאן זה ילך, ובחסדי שמים אחרי יום וחצי של אשפוז התעוררתי".

נסה לשחזר את הרגעים הראשונים של ההתעוררות?

"קשה לי לזכור, הכל מעורפל, אבל כך סיפרו לי: בהתחלה רק פתחתי את העיניים ואמא שלי ביקשה ממני ללחוץ לה יד אם אני מזהה אותה, ושאלה אותי שאלות. ראו שאני מגיב, עוד לא מדבר, אבל מגיב לעניין. היה לי חוסר נוחות עם המכשירים סביבי. התחלתי לשאול את אבא שלי מה אני עושה שם ומה עניין המכשירים, וכל הזיכרון פשוט נמחק לי. בשלושת הימים הראשונים כל משפט שאמרו לי נמחק לי, ואבא שלי, עם סבלנות של פיל, סיפר לי לפרטים בנחת וביישוב הדעת את הסיפור, ובכל פעם שכחתי והוא סיפר שוב. עד שהופנם והבנתי את שאירע".

אמו של הראל, הרבנית יפעת טל, משחזרת את שאירע מאז הגיעם לבית החולים. "הרדימו את הראל וחיברו אותו למכשיר שאמור לקרר לו את הגוף מתחת ל-32 מעלות למשך 24 שעות, מחצות הלילה של שלישי ועד חצות רביעי. הרופאים אמרו לנו שאי אפשר לדעת מה יהיו התוצאות, וייתכנו פגיעות מוחיות. הרופא סיפר לנו כי לא ניתן לדעת כמה זמן לא הגיע חמצן למוחו של הראל בשעת האירוע, ולכן קשה להעריך אם נגרם נזק. נאלצנו לחכות 24 שעות ארוכות שבהן לא הפסקנו להתפלל ואשתו של הראל, שירה, אמרה את כל ספר התהלים. כאשר הגיע הזמן לנתק את הראל מהמכשיר ולבחון את מצבו, הרגע שייחלנו לו, נכנסנו לראות את הראל".

"האחות: במקרים כמו שלך, במקרה הטוב – צמח"

"הראל תקשר איתנו באופן חלקי", ממשיכה הרבנית טל, "והגיב בתנועות למה ששאלנו אותו. לשמחתנו הוא הגיב נכון, אך עדיין לא היה יכול לדבר. בני, יראה, אחיו של הראל, הגיע עם הגיטרה למקום והחל לנגן שירים שהראל הלחין, כמו השיר ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין ואין שום מציאות מבלעדיך כלל, בלחן של הראל, והיתה ניכרת ההתרגשות על פניו של הראל. היה נראה שהוא סובל ממכשיר ההנשמה, אז לחשתי לו באוזנו שזה רק זמני ולטובתו, וכך, לאט לאט, מצבו הלך והשתפר. הרופא אמר לנו שאי אפשר עדיין להעריך את מצבו לגמרי, אלא רק הזמן יגיד, וב"ה זכינו שהראל חזר לתפקוד מלא". הרבנית טל לא מוותרת על ההזדמנות להודות למשפחתה של שירה, אשתו של הראל: "זכינו להרבה תמיכה מצד משפחתה של שירה, וביחד יכולנו להתחזק בזמנים הקשים. וכמובן, המתפללים הרבים חיזקו אותנו וסייעו להראל".

הראל: "בתוך ימים ספורים בבית החולים היתה התקדמות מפתיעה והגעתי למחלקה פנימית, ובצעדי ענק התקדמתי והצלחתי לעשות דברים בעצמי, ובתוך שבוע כבר הייתי בחוץ. כשיצאתי מבית החולים, אמי אמרה לי להגיד תודה למי שקיבלו את פני בהחייאה הראשונה, ואחת האחיות התחילה לבכות. היא אמרה לי בהתרגשות "במקרים כמו שלך, במקרה הטוב – הנפגע הוא צמח לכל החיים, ובדרך כלל זה נגמר במוות. לראות אותך עומד על הרגליים בתפקוד מלא, זה פשוט נס שלא יאומן".

יומיים אחרי צאתו מבית החולים זכה הראל למסיבת הודיה מאוד מרגשת שארגנו חבריו ביד בנימין, מקום מגוריו, ולשם הביאו להראל בהפתעה את צוות מד"א שטיפל בו. "זו היתה הרגשה מיוחדת, הופתעתי מאוד. מאוד השתדלתי להודות להם, הם היו שליחים נאמנים", מספר הראל. "שרנו ורקדנו במסיבה, ואמרו תודה על הנס הגדול".