שלום סבתא חנה

כבר חודשים אני שוקלת האם לכתוב על פטירתה של סבתא שלי. לפעמים כשמדברים על נושא כל כך יקר ללבנו זה עלול "להוזיל" אותו. חשבתי שאם כבר, אז ארשום אותו בגוף שלישי. כך הכאב מרוחק יותר ונראה שהוא עוסק במישהו אחר. אך עצם העובדה שאני חושבת על כך כבר חודשים... זו סיבה בפני עצמה להוציא את זה מ"המערכת" אל המערכת...

סבתי חנה איבגי ז"ל נולדה ב-1927 במרוקו, ותמיד היתה מלאת סיפורים על החיים במרוקו, השושלת המשפחתית, ניסים שאירעו, העלייה לישראל וכו´...

שמי המלא הוא ג´סיקה חנה, ואני קרויה על שמה. את סבתי הכרתי לראשונה בגיל שלוש וחצי, לאחר שאמי נפטרה בארה"ב. סבתי הגיע בטיסה מישראל על מנת לעזור לאבי, ולאחר מעט זמן כבר עלינו יחד לישראל. גופי הצעיר לא היה רגיל לחום הישראלי, ואולי היתה זו טראומת האובדן שחוויתי. בלילות לא יכולתי להירדם וסבתי נאלצה לגרד אותי במשך שעות עד אשר אירדם. גם כשהתעייפה וכמעט נרדמה, הייתי מתעוררת והיא בהתנערות סבתית המשיכה לגרד, כך תמיד סיפרה.

הגעתי לארץ, דוברת אנגלית, וסבתי שידעה אנגלית בסיסית ביותר נאלצה לנחש את רצונותיי. ועם עזרה של דודות שדיברו אנגלית טובה יותר, היא גם הצליחה. חייתי אצלה מספר שנים בילדותי בהיותה אישה מתבגרת עם בעיות רפואיות למכביר, ועדיין, היא דאגה להאכיל, להלביש, לקלח, והיתה דמות תורנית, אוהבת ומעניקה. היא היתה אוהבת להתבונן בי ממושכות מה שגרם לי לחוסר נעימות. כששאלתי אותה למה היא מסתכלת עליי כל כך הרבה, היא היתה עונה בפשטות: "אני נהנית להסתכל עלייך". יותר מכל, אהבה במיוחד לשמוע אותי שרה.

בערך בגיל 10, סבתי קראה לי אליה ואמרה לי שממילא אני גודלת אצלה והיא מטפלת בי, אז אולי פשוט אקרא לה "אמא". לא יכולתי להבין למה שמישהו יציע לי להכריז שיש אמא אחרת בעולם. או שיש אחת או שאין בכלל, ובטח שאין שתיים(!). אך היום אני מבינה שהיא בוודאי רצתה לאפשר לי את התחושה שיש לי אמא, בכך שאקרא לה בשם זה. סירבתי בנימוס.

בשנים שלאחר מכן כבר לא חייתי אצלה, אך היא תמיד היתה שם ברקע. הדמות החמימה שתמיד מבינה, הדמות שתמיד היה אכפת לי מה תחשוב עליי, לעומת כל בני המשפחה האחרים, הדמות שתמיד ניסתה לגשר ביני לבינם. וכך חלפו להן השנים, גדלתי מילדה לנערה מתבגרת, מבי"ס יסודי לחטיבה, ומשם לתיכון ולצבא. היא במקביל התבגרה כמובן גם היא.

בצבא התחזקתי ביהדות והייתי אוהבת להגיע לסבתי להתרברב בכל חצאית חדשה שרכשתי. היא היתה מחמיאה ואומרת שגם לה היתה חצאית כזאת בדיוק במרוקו, ואם לא היתה לה כזאת אז היא פשוט היתה מחמיאה ומסתכלת עליי בנחת. ידעתי שאני אחת הנכדות האהודות. ה"ג´סיקה חנה" שלה.

לאחר השחרור מהצבא הגיעה החתונה. תמיד קיוויתי שהיא תספיק לראות אותי מתחתנת ושאספיק להביא לה נינ/ה אחד/ת לפחות. הספקתי ועוד איך. יום חתונתי היה יום מאושר עבורה. היא כמובן לא יכלה לרקוד. בשלב מסוים בחתונה הובלתי את כל קהל הרוקדות והמשמחות אל עבר סבתא שלי, וביקשתי מהן לרקוד סביבה ולשמח אותה. היא ישבה שם עם עיניים מוארות ומחאה כפיים.

הבאתי לה נין בשם דוד-יוסף הקרוי על שם שני אחיה ז"ל, שהיו רבנים במרוקו ועברו לניו יורק למלא משרות רבניות. רגע הכרזת השם בברית המילה היתה נקודת הגאווה הגדולה בחיים שלי. הרגשתי שאני גומלת לה על כל הטוב שעשתה בשבילי. היא כמובן התרגשה מאוד והיתה גאה מאוד בנין הזה. לאחר מכן נולדו הנין השני והשלישי.

בתקופה שקדמה לפטירה, היתה מן תחושה מוזרה באוויר. לאחר שיחה הייתי משננת את המילים האחרונות שלה בשיחה, שמא יהיו אלה האחרונות שאשמע. ומשום מה מחשבה זו לא נראתה לי מופרחת. אך כמובן שמרתי את זה לעצמי. דיברנו על דברים שהיו צריכים הבהרות, מילינו פערים בסיפורי חיים...

עד כאן הזכרונות הנעימים.

לפני מעט יותר משנה, באחד הלילות חלמתי שסבתא שלי נפלה. כשקמתי, התקשרתי לראות מה שלומה. סיפרתי לה את החלום כדי שתפתור לטובה כפי שתמיד נהגה לעשות, אך במקום המשפט הקבוע "חלום טוב חלום שלום", הופתעה ואמרה "איך ידעת?!". מה זאת אומרת איך ידעתי.. לא ידעתי! זה היה רק חלום. ואז הסבירה לי שלמעשה לפנות בוקר היא לא הרגישה טוב ונפלה. למזלה היא נפלה למיטה. "תראי איך הרגשת אותי" הוסיפה. מספר ימים לאחר מכן קולה נשמע חלוש יותר מאי פעם, הסתבר שאותה נפילה היתה תוצאה של אירוע מוחי קל.

לאחר כחודש היה לי לילה קשה שבו היה לי חום מעיק, ולא עזר לי לישון מול מזגן. התגרדתי והיו לי הרבה עצבים פנימיים - לא הבנתי מה עובר עליי. נסעתי בבוקר לאולפן הקלטות עם תחושה מאוד לא טובה. משום מה פחדתי להרים טלפון לסבתא שלי, נמנעתי ללא שום הגיון, בחזרה קיבלתי את הבשורה שסבתי לקתה באירוע מוחי וכעת היא בבית החולים - היא לא יכלה לדבר וחצי גוף היה משותק. בנושאים קשים מאין אלו, אני נכנסת למאניה של פרקטיות יתר, שיננתי לי שהכל בסדר, זאת סבתא חנה, היא תתאושש כמו תמיד ואז מה אם היא כרגע חצי משותקת - זה זמני בלבד. האמנתי בזה בכל כוחי.

כשהגעתי לבית החולים כולם היו שם - דודים דודות בני ובנות דודים. נכנסתי עם פנים קפואות, שלום מנומס לכולם, וניגשתי אל סבתי וחייכתי אליה. הדמעות לא יכלו להישאר בפנים. המראה היה קשה - הגיבורה שלי במצב מייאש, וחוסר הוודאות הוא גדול. המשימה היתה אחת בלבד - שסבתא לא תראה את הדמעות. כשבת דודה אחת התייפחה שלא בשליטה, בת דודה אחרת היתה מציינת שגם היא בעצמה "התקררה מהמזגן" - קיווינו שזה יסביר לסבתא שלי מדוע אנו מושכים באף ונושמים בכבדות מדי פעם.

היו ששהו לצדה ימים שלמים, היו שבאו למספר דקות, היו שבאו למספר שעות. כאלה שבאו לפעמים או כאלה שבאו בכל רגע אפשרי... אך היא לרגע אחד לא היתה לבד בבית החולים. הרבה צילומי ראש וחזה, ניסיון שיקומי בבית חולים אחר, והרבה תקוות מצד והרבה אכזבות מנגד...

היא לא ויתרה והקפידה שכיסוי הראש ישב בקפידה. הייתי קוראת לה ברכות השחר בימים שבהם הגעתי, ואם לא אני אז מישהו אחר. בתור הנציגה ה"דוסית" השתדלתי לעשות לה אוירה יהודית, שמן של חנוכה, יין מהרב קנייבסקי, הבאתי את הילדים שלי שיקראו לה את האותיות הקדושות ומה שרק שיכולתי. לילה אחד שהיתי לידה מיטתה. היה זה לילה ארוך ומלא חרדות - פחדתי ודאגתי שהיא תחת השגחתי הבלתי מיומנת. הלילה עבר בשלום ולפנות בוקר סבתי לחצה את ידי. פתחתי את עיניי וחייכתי אליה. עצמתי עיניי שוב והיא לחצה על ידי עוד הפעם - הבטתי בה וראיתי שהיא מסמנת עם עיניה לכיוון הסידור.

"לקורא לך ברכות השחר?" היא הנהנה עם עיניה וקראתי לה ברכות השחר ושמע ישראל. התרגשתי מכך שגם במצב הקשה ביותר היהודייה שלפניי יודעת מה חשוב באמת, ולא התייאשה וביקשה לספוג יהדות עוד ועוד כמה שרק יכלה. ידעתי שהיא אוהבת לשמוע אותי שרה אך לא הרגשתי בנוח לעשות זאת ליד אנשים אחרים, לכן זאת היתה הזדמנות טובה, אך לא ידעתי מה לשיר ושרתי מה שעלה לי בראש באותו הרגע. השיר היחיד שאני זוכרת ששרתי היה "בשנה הבאה", וחשבתי על מילות השיר. זה היה כבר לקראת סוף אלול - בעוד כמה ימים יום הדין הגדול וייגזר עלינו לחיים ולמיתה. לא ידעתי מה תביא איתה השנה החדשה...

בשבת הרביעית שלה בבית החולים, ישבתי בביתי ולפתע היה לי צורך עז ללכת לראות אותה. זה היה יום לאחר שהחזירו אותה משיקום, מאחר שהתגלתה אצלה דלקת ריאות. קמתי בבת אחת והתחלתי לצעוד... לאחר זמן מה התעייפתי ושמתי את ראשי על המיטה של סבתא שלי. היה זה בצדה השמאלי, הצד המתפקד. היא התחילה ללטף את ראשי ופניי וירדה על הגב וכך ליטפה שוב ושוב, דמעות רותחות החלו לנשור להן מעצמן. התרגשתי מאוד, התעצבתי ושמחתי כאחד, אפילו במצב הבלתי אפשרי הזה היא מצליחה להעניק. שהיתי איתה מספר שעות וחזרתי לבית. זאת הפעם האחרונה שראיתי אותה בחיים.

ביום ראשון ושני לא יכולתי להגיע לבית החולים, בשלישי הייתי ביום הקלטות ארוך ומפרך שבו חליתי - מה שמנע ממני לבקר את סבתי מאחר שהיתה רגישה ופחדתי להדביק אותה. ואז הגיע אותו יום חמישי...

ובאותו הלילה זה קרה לי שוב... גלי חום, גירודים, עצבים פנימיים. משהו בי ידע שזה הולך לקרות.
לאחר חודש של מלחמה על החיים, שמירה על מורל ותקווה, הרגשתי שהכל מתנפץ. לראשונה הרשיתי לעצמי לדבר עם השם על האופציה של הפטירה של סבתי. "השם, בבקשה תעשה שהיא תחיה חיים ארוכים ובריאים, ושתחלים, ואם זה הזמן שלה, אז לפחות תעשה את זה ללא כל כאבים, ואם אפשר - תן לי להיות שם כשזה קורה". ובבוקר הלכתי לעבודה כרגיל.

לאחר מספר שעות ראיתי שיחה מכמה מקורות שונים. ידעתי שזה קרה, ידעתי שסבתא חנה נפטרה. ושוב - מאניה תכליתית. הודעתי שעליי ללכת, עצרתי בביתי, התקשרתי לאבי בניו יורק להודיע על הבשורה, ומשם נסעתי לבית החולים. שוב היו שם כולם ושוב הפנים קפואות כבכל החודש האחרון. הסתכלתי על סבתא שלי. היא היתה מכוסה בבד. התקרבתי, הבנתי שלעולם לא אוכל לראות אותה שוב או לחבק ולנשק... זאת ההזדמנות האחרונה.

התיישבתי על ידה על המיטה, הרמתי לה מעט את הזרוע. "תעשי לי קצת מקום" אמרתי לה בלבי.
ובעיניי אף אחד כבר לא היה שם יותר. היינו רק היא ואני. נשכבתי על ידה, חיבקתי אותה מתחת לסדין והסתכלתי לה על הפנים כמנסה לנצור אותה בלבי. נישקתי אותה שוב ושוב. השתדלתי שלא לזעזע את הנוכחים, והם מצדם לא אמרו דבר.

ה"חברא קדישא" הגיעו לקחת אותה בשלב מסוים, כיסו אותה בפרוכת. רציתי ללוות אותה, רציתי ללוות אותה כמה שאוכל. ליוויתי אותה אני עם בן דוד נוסף עד הרכב. שנייה לפני שהעלו אותה נתתי לה נשיקה וחיבקתי אותה, אבל לא יכולתי לעזוב. כל מה שעברנו יחד כל החיים עבר מול עיניי. פחדתי לשחרר אותה ממני כי היא הרי לא תחזור! נזכרתי בבקשה שלה מלפני שנים לקרוא לה אמא. הבנתי שמעולם לא קראתי לה כך, ובעוד פניי עמוק בתוך הפרוכת וידיי אוחזות אותה בכל החזקה, צרחתי בקול שיצא די עמום "אאאמממאאא!!!".