סילברדון: "מקור הרגאיי - עבודה זרה"

"יהללוך זרים ולא פיך", אומר לי הלבן הראשון שהצליח לפרוץ לגטו המוזיקה השחורה. גילי בנימין, או בכינוי מהחבר´ה מג´מייקה – סילברדון – לא מתגאה בהישגיו בקריירת הרגאיי שלו. מי שכבש את הפסטיבלים הגדולים בג´מייקה, הופיע לצד אשתו של בוב מארלי, ריטה, ובנו זיגי, עבד בארה"ב לצד המפיקים הגדולים ביותר ופרץ את גבולות המוזיקה השחורה כשהפך ללבן הראשון בזירתה (כן, לפני אמינם) – ובוודאי היהודי הראשון בתחום (כן, והרבה לפני מתיסיהו) מעדיף כיום לשבת בבית הכנסת, לשנן פרקי אבות בעל פה (תנסו אותו), ולשחזר את המסורת התימנית על כל דקדוקיה, לה נקשר בעבותות של אהבה.

רבים מכירים את השם סילברדון רק מהתקופה שבה ניסה גילי את הרגאיי בישראל, כאשר ניסתה חברת NMC בשנת 2000, ללא הצלחה מזהירה, לייבא את הצלחתו של סילברדון לישראל, וליצור שילוב בין המוזיקה המזרחית למוזיקת הרגאיי. באלבום שהוציא אז, "דברו!", שיתף סילברדון פעולה עם אמנים ידועים כמו נמרוד רשף ופישי הגדול, אבל הקרקע לא היתה פורייה מספיק, ונקודת השיא, מבחינת קריירת הרגאיי, היתה ונשארה בשנות ה-90 בג´מייקה. "בג´מייקה", מסביר גילי, "אם היית מצליח, מהר מאוד המוזיקה היתה מתפשטת לאזורים נוספים בעולם. אבל בישראל אין את האפשרות הזאת, מה גם שהרגאיי לא תפס כל כך בישראל".

גיל בנימין, 45, הוא כיום גרוש ואב לשני ילדים, ומאושר לספר שהם לומדים במסגרות דתיות. הוא חי באשדוד ועובד בנמל, כמו אביו ז"ל, מה שמזכיר לו יום יום את היכן מסעו החל. "הייתי מפליג על אניות עם אבא שלי עד גיל תשע בכל העולם, יחד עם אמא ואחי הקטן. אפשר לומר שהנופים והקלטות שהיינו שומעים בהפלגה, רגאיי בעיקר, משכו את לבי לכיוון ג´מייקה בטרם ידעתי". בגיל 17 עזב גילי את הלימודים לטובת טיולי גלישה בספרד ובפורטוגל, שנמשכו גם בגיל 18, ומוזיקת הרגאיי שבתה את לבו. "באמצע שנות ה-80", הוא מספר, "זה פשה בקרב הגולשים באשדוד, וגם אני נסחפתי אחרי המוזיקה הזאת, ומכאן קצרה הדרך להתמכר, כמו שאני התמכרתי. בוב מארלי באמת ידע לכתוב יפה, אבל בארץ זה לא היה כל כך פופולארי. זה היה בזמנו משהו מחתרתי כזה. חבר היה מביא קסטה מחו"ל וכולנו היינו שומעים. אמנם מכרו דיסקים של בוב מארלי, אבל לא מעבר, ואנחנו היינו שומעים את כל הסוגים הסגנונות".

יהודי עם מבטא ג´מייקני

גילי בילה הרבה מזמנו במועדון רגאיי ישראלי בשם ´סווטו´, וחיכה ליום שבו יצלול עמוק לתוך תרבות הרגאיי שקרצה לו כל כך. לאחר שירות צבאי של שלוש שנים בחיל השריון, פנה גילי להגשים את חלומו. "טסתי לקנדה ולארה"ב, הייתי מחזיק מיקרופון במועדונים ושר רגאיי ומסתובב עם ג´מייקנים", הוא מספר. "הייתי נוסע למועדון ושם מכיר אנשים, ולפעמים בסוף מוצא את עצמי במקומות שבהם אני הלבן היחיד. משם נסעתי עם חבר לג´מייקה לשבוע, והתאהבתי במקום. יש מושג שנקרא ´וייבז´, קיצור של וייבריישן – רטט – ברבים, ביטוי ג´מייקני להנאה. פשוט התחברתי. אמנם שברתי את השיניים בהתחלה כדי לדבר איתם, אבל בסופו של דבר הגעתי לרמה טובה של דיבור, אפילו יותר טוב מהשחורים האמריקאים. השפה הג´מייקנית", מסביר גילי, "נשמעת כמו מין אנגלית שבורה, אבל היא באמת לא כך. יש בה הרבה חוקיות ויש יוצאי דופן. צריך להכיר".

ב-1990 אתה מגיע לג´מייקה, ובתוך שנה אחת משחרר סינגלים למקום. מה עושה יהודי ישראלי במרכז תעשיית המוזיקה של הרגאיי? היה לך חיבור כלשהו ליהודי שבכך?

"תראה, היו לי חברים טובים שחורים, ועשינו הכל ביחד. אבל בדבר אחד נשמרתי תמיד – לא להיכנס לכנסייה. חייתי בקהילה שחורה, ופתאום ביום ראשון אני רואה ביום שכולם מקושטים ואומרים לי ´בוא לכנסייה´, ואני נזכרתי בסבא אברהים הקדוש ולא הסכמתי. בהמשך פתאום התחלתי להימנע מאכילת דברים טרפים. משהו פנימי חולל אצלי שינויים, לא יודע להסביר את זה. היה פרופסור שחור בניו יורק שרצה להראות אותי לתלמידים, ולהראות את התופעה המפליאה של יהודי שעובר שינוי תרבותי כזה עד שלא מסוגל לדבר אנגלית בלי שישמעו את המבטא הג´מייקני הכבד. אבל התביישתי וסירבתי בנימוס. אפשר לומר שהייתי עמוק בתוך התרבות שלהם".  

ואיך מגיבים בג´מייקה לבחור הלבן, ועוד היהודי, שנכנס להם לתחום?

"למען האמת, האנשים שם כיבדו אותי. וחוץ מזה, במוזיקת הרגאיי אתה בדרך כלל מוקף באנשים, "קרו" (צוות), שלא כדאי להתעסק איתו. וגם כשהייתי מדבר איתם בשפה שלהם הכל בדרך כלל היה מסתדר. חוץ מפעמים מסוימות, למשל פעם יצא לי לצערי ללכת מכות עם שחור בגטו, כי הוא השכיר לי בית ורצה שאצא לפני הזמן. או במקרה אחר היה לי ´סטאול´ – דוחן בגטו מול ´שאלטר ראק´, שכונת פשע שמזוהה עם JLP, מפלגה כביכול סוציאלית בג´מייקה. ומישהו שעבד איתי בדוחן גנב לי את הכסף. להפתעתי ראיתי שחברים שלי לא עוזרים לי ופשוט נכנסתי הישר לתוך השכונה שלהם. קיבלתי בסוף את חצי מהכסף דרך גיסו. היום אני חושב על זה שזה מקום שנהגי מוניות פחדו להיכנס לשם, ומתקשה להאמין שהגעתי לאן שהגעתי כשהייתי שם".  

מה מקור הכינוי "סילברסדון"?

"חברים שלי בג´מייקה נתנו לי את השם. כולם שם היו הולכים עם זהב, ואני הלכתי עם שרשרת כסף, ומשם נתנו לי את השם. דון – זה שליט. באופן כללי, לא התחברתי לכל הקודים של הלבוש. במקום ללבוש אדום צהוב ירוק (דגל אתיופיה) ולגדל רסטות – היה קל לי יותר ללכת לחלק הבידורי יותר של הראפ-ראגיי – ´דאנס הול´, גם מצד הלבוש, בין היתר משום שלא באמת האמנתי בשיטה, וגם לא ראיתי את עצמי חלק ממנה". 

קצת היסטוריה על הרגאיי

אני רואה שמשהו בנושא הרגאיי מפריע לסילברדון, ואני מבקש ממנו להרחיב, ומקבל תשובה שלא היתה מביישת מורה להיסטוריה המתמחה בג´מייקה. "מוזיקת הרגאיי תמיד נתפסה במוזיקה השחורה כמוזיקה עם מסר, וכבוד מסוים", מקדים סילברדון. "אפילו בתקשורת הישראלית היא מקבלת הערכה מסוימת. ובאמת, אתה שומע מוזיקה אקזוטית, עם באסים נמוכים מאוד ועם דיליים שמימיים מאוד, והמוזיקה היא באופ-ביט, היא מונוטונית – כל זה יוצר בעצם את התחושה הרוחנית. כל זה מלווה בשיק קולי, שבמיוחד לבן תשחורת ישראלי, במילים ´ירושלים הרים סביב לה´, פסוקים מתהלים ומה לא – יוצר משהו רוחני ורחוק.

"בוב מארלי, ממשיך סילברדון, "הפיץ את תיאוריית ה´ראסטה´. אנשים אפילו בז´אנר לא יודעים ואין לה מושג מה זה אומר. אנשים שחיים את אותה מוזיקה אפילו לא טרחו לשאול. אני מכיר הרבה כאלה, והיו לי שיחות עמוקות איתם. בשנת 1916", חוזר סילברדון לתחילת לידתה של מוזיקת הרגאיי, "אדם בשם מרקוס גרווי היגר לניו-יורק מג´מייקה. הוא היה אקטיביסט קיצוני שהטיף לשוויון של שחורים עם הלבנים, כאשר המוטו שלו היה ´אתה יכול להיות כל מה שתרצה להיות´. אותו מרקוס הקים לו איגוד שפועל למען העקרונות שלו, ועוד כמה דעתנים שחורים הצטרפו לזעוק חמס ולהשוות את כולם. לגיטימי", טוען סילברדון. "אחד התלמידים שלו היה אדם בשם לנרד האוול. אותו לנרד, הושפע מאוד, והוא עשה קנוניזציה מאותה תפיסה. הוא נתן אינטרפרטציה משלו לכל התנ"ך, עם קווים שישיקו למשנתו של גרווי. למשל, לאותו גרווי היה מחזה בשם ´חזרתם של המלך והמלכה האפריקאים´. לנרד חיפש מיהו בעצם אותו מלך שחור, וראה שבדיוק באותה השנה הוכתר מלך אתיופיה, היילה סלאסי. כיוון שכך, סלאסי הוכתר בכתביו של לנרד ללא אחר מאשר – אלוהים – בכבודו ובעצמו", מספר סילברדון וצוחק.

אותו לנרד הוסיף עוד ספר בשם ´סנט מארי´, "והרי לנו ´הברית החדשה המשופרת´, התואמת לשחורים. ויש עוד גרסה האומרת שיש"ו חזר בדמות אדם שחור", מוסיף גילי, "וכך בנה לנרד משנה סדורה שמצאה אוזן קשבת אצל כמה שחורים כפריים בג´מייקה, שהחלו בשנות ה-40 ללבוש לבן, לגדל שיער ולשיר שירי הלל לאותו היילה סלאסי, שהוא עצמו אפילו לא שמע עדיין שהם חושבים שהוא אלוהים. התנועה הזאת הלכה וגדלה ובשנות ה-60 כבר היתה לשם דבר בג´מייקה, אז הצטרף אליה בוב מארלי. חכמה בגויים תאמין אבל תורה בגויים אל תאמין", מסייג גילי ומסביר: "השיטה היא בסך הכל חיקוי עלוב ומסולף של המסורת היהודית מבחינה רעיונית. ומה שעצוב בעניין הזה הוא לראות כאן בארץ אנשים בני שלושים וארבעים פלוס, עם ילדים, שהמשיכו עם צורת החיים הזאת, בלי לדעת אפילו מהי השיטה ומה היא אומרת. אחד אמר לי פעם ´זו מדיטציה´, אבל הוא בכלל לא מבין מה מסתתר מאחורי זה".

שירי הצדק ברגאיי: בעיקר שיווק 

אני שואל את גילי במה מתבטא ברגאיי החיקוי העלוב של המסורת היהודית, והוא מסביר: "הרי מדובר על שיפור של ´הברית החדשה´ של הנוצרים והתאמתה לשחורים. הברית החדשה, כידוע, היא התנ"ך שלנו פלוס חמשת הבשורות ושאר ההבלים של הנצרות. כל הבסיס של לנרד, הוא מדבר הרבה על נביאים ועל חזון אחרית הימים. מוטיבים מספר דניאל שקיימים מן הסתם בנצרות, מוטיבים משיחיים שהיו קיימים בימי בית שני ובעיקר בדניאל, והוא פשוט עשה בהם שינויים, והם תופסים מקום נכבד בשיטה הראסטפרית – כולל תוספות שלהם, ´סימני החיה´ – וכל מיני מושגים שלהם שהם מוסיפים. כאילו ´ספרות הסוד´ שלהם.

"מספיק לקרוא את חצי מהמילים בשירי בוב מארלי ולשמוע את המילים ´התנ"ך אומר´ וכדו´, ולראות שהכל זה מאצלנו. פעם היתה לי שיחה עם שני ראסטות מפורסמים, חברים טובים, והם אמרו לי ´אבל שמע, אתם הרומאים. אנחנו היהודים האמיתיים´. הם משוכנעים שהם יהודים ואנחנו לא. עד כדי כך שיש להם כביכול 12 שבטים עם שמות השבטים שלנו, וכל אחד וה´מנהגים´ שלו, אבל כולם לא אוכלים חזיר. הם לוקחים את הגאנג´ה (מריחואנה) והראסטה הממוצע יושב ברחוב ומעשן, ´עבדו את ה´ בבלבלה´. תלמיד תיכון יודע יותר מראסטה ממוצע בתנ"ך".

ומה רע בלראות בזה מדיטציה מסוימת, מוזיקה קלילה לשחרור?

"במקום שאני נמצא היום אני רואה את המקור והרוח שעומדים מאחורי המוזיקה הזאת, היינו אמונת הראסטה שהיא עבודה זרה לכל דבר. בוודאי אין כוונתי לסתם מנגינה, עם המנגינה אין בעיה, אלא עם התרבות והרוח המתלווה אליה. כשהתראיינתי לערוץ 1 (בתכנית שתעלה בחודשים הקרובים, י"ר) לא אמרתי את זה, כי לא ידעתי איך יקבלו את זה ואם יראו בזה קיצוניות, אבל אני אומר את זה חד וחלק ומתכוון לזה. תראה את המילים, על מה הם מדברים בטקסט ממוצע של רגאיי: ´היילה סילאסי הוא מלך מלכי המלכים´ – טקסט נפוץ ומזעזע ברגאיי, אלא שלא כולם שמים לב למילים. אבל אנשים קופצים לזה, ולא יודעים מהן המילים".

האם יש אמת מסוימת באמירות המוסריות שלהם, שאתה כן מזדהה איתם?

"בסך הכל הם אנשים טובים בעיניי, באמת שוחרי שלום שהיה לי טוב במחיצתם, ובאמת האמירה החברתי שלהם לגיטימית בעיניי. אבל לדעתי עיקר האמירה המוסרית והשוויונית שנשמעה משם עם הזמן היתה קשורה ברצון שיווקי, והסוחר העיקרי שלהם הוא האדם הלבן. זה נורא אין לזעוק על שוויון וחוסר צדק וזה בעצם מה שמוכר. יותר מזה, אני ישבתי במרכז "12 השבטים" בקינגסטון שבג´מייקה, ואתה יושב איתם ושומע שכל האינטרפרטציה של אותו לנרד האוול – היא בסך הכל באה להאדיר את השחורים, אבל לדבר על איחוד ושוויון – זה שיווקי נטו".

"אמרתי: יום אחד ארצה להתקרב"

אני שואל את סילברדון כיצד מתייחסים הג´מייקנים למסורת היהודית והוא עונה: "הם מאוד מוקסמים מהמסורת שלנו, והם בעיקר רוצים לשמוע על תורה ועל מלחמות. אבל אין הרבה מהראסטות שמבינים ביהדות. ראסטה", עוצר גילי כדי להסביר, "זה לא הכינוי הישראלי לשיערות קשות ודבוקות, מה שמכונה בג´מייקה – דרדלוקס, אלא ראסטה זה מי שקיבל על עצמו את הדת של הראסטה. והמילה רסט – פירושה ראש, גם בערבית".

עובדה נוספת ומפתיעה שגילי מגלה היא שהרוב בג´מייקה הוא בעצם נוצרי, והראסטה כיום היא עניין אופנתי, יותר אצל הצעירים, או אצל כמה זקנים. "היום זה מאוד קול שם להגיד ´מה קורה ראסטה´, אבל בבתים הרוב נוצרים", הוא מספר. "יש המון בני נוער שנשאבים לזה היום, כאילו יש כאן מסר רציני, וחשוב להסביר להם שזה שקר ושזו עבודה זרה. הם חושבים שזה קול", הוא מציין.      

כבר משנת 91 הוציא סילברדון סינגלים בג´מייקה, וזו היתה הצלחה גדולה. כאמור, שיר שרץ טוב בג´מייקה, יש לו סיכוי טוב להגיע לכל העולם, שלא כמו בישראל, וזה באמת מה שקרה. "הפסטיבלים הגדולים שבהם הופעתי ליד אשתו של בוב מארלי, ריטה, ובנו זיגי – היו אז פסגת השאיפות של זמר רגאיי לכאורה", משחזר גילי. "בהופעות האלה, הקהל מעמיד אותך במבחן מתמיד, במיוחד בתור לבן".

בגיל 25 חזר גילי לארץ, וכאמור, הניסיון לייבא את הרגאיי לכאן לא ממש צלח. הוא הצטרף לעבודתו של אביו בנמל אשדוד, ולפני חמש שנים אביו נפטר, ועם פטירתו החל להתחולל בלבו של גילי שינוי. "אבי חלה ב-ALS – ניוון שרירים, מחלה חשוכת מרפא, ובד בבד, אני התחלתי להתקרב למסורת. אולם גם בעבר לא הייתי לגמרי מנותק", מציין גילי. "הייתי מתבטא בטובתה של התורה, אפילו שלא שמרתי כלום. שאלו אותי בראיון בג´מייקה אם אני מאמין, ואמרתי ´אני לא שומר, אבל משתדל שלא לערבב חלב ובשר, אבל יום אחד ארצה להתקרב עוד´. זה היה ב-94".

החזרה לבית אבא

כשנפטר אביו, גילי הלך לבית הכנסת התימני באשדוד וחיפש רב תימני שידבר בהלוויה. "הגיע הרב קפאח ודיבר בשבח אבי, על איך שהוא קרא בתורה ועוד. פתאום צפו לי כל מיני זיכרונות ילדות מרגשות של נתינה ומידות טובות, אהבה תמימה, כל המידות הטובות מהילדות הרחוקה כשאבא שלי היה לוקח אותי לבית הכנסת. ותמיד היתה לי פינה חמה בלב", נזכר גילי.

"עם הזמן התחלתי לבוא לבית הכנסת. לקחתי על עצמי לעלות ביום השנה לפטירתו של אבי ולקרוא בתורה את המפטיר", הוא מספר. "הגעתי כל יום להתפלל ולמדתי את ההגייה המקורית של התימנים, שזו לא משימה פשוטה בכלל. וב"ה הלכתי גם לאוניברסיטה ללמוד את הדיוקים, ועשיתי תואר ללשון, בתכנון להמשיך לתואר שני. לאט לאט, למדתי גם את כל הפיוטים השונים. היום אני בקשר עם רב, ´מורי´, שמלמד אותי את כל המנהגים של סבי ז"ל. וזכיתי ללמוד ארבעה מפרקי אבות בעל פה, ואני משנן אותם כמנהג התימנים". כיום גילי מקפיד ללמוד כל יום, בפרשת השבוע ביום, ובלילה גמרא ומשניות ושיעור תורה, נהנה ללמד גם את שני בניו, ורק מחכה ליום שבו יוכל להקים בית של תורה. הוא לא שוכח להזכיר ולהודות על ש"הרב זמיר כהן קיצר לי את הדרך מאוד בדרכי לעולם התשובה. התשובות שלו וההרצאות, כולן עזרו לי מאוד. אני יכול לדקלם את ההרצאות שלו עד עכשיו".

האכזבה מרוח הרגאיי כיוונה את גילי למקום יציב של כללים והיגיון, גם ברוחניות. "היום אני מבין – הערך המרכזי הוא לימוד התורה. אני מבין שיש לנו שולחן ערוך, הוראות מדויקות, ואמנם שמחה זה חשוב – אבל שימוש ברובד הסודי צריך להיעשות במתינות ובזהירות. נראה לי שב-15 השנים האחרונות התפשטו טרנדים ורוחות שונות, ורבים נותנים דרור לעצמם לפרש כל כתב לפי ראות עיניו. חשוב שיש התלהבות, אבל צריך לזכור את הכללים שהם העיקר", מסכם גילי.