אמא של תשרי

חברה אהובה נכנסה למשרד שלי.

אחרי החלפת שלומות בינינו, היא שאלה בלי התראה מוקדמת:

"למה את מתאפרת עם הכיסוי ראש?  רואים קצת סומק על המטפחת באזור הלחי".

"למה"? שאלתי בלי לחכות לתשובה.

"כי במילים ´אני תכף יורדת תתחילו לצאת´, אני רק פוצחת במשימת האיפור.

"שתי שניות וחצי על השעון אני מסמקת את עצמי בורדוורד עתיק כאילו ישנתי לילה שלם ומושלם, מורחת את האודם הראשון שנקרה בדרכי והנה אני כבר כמעט למטה, עושה הכנות אחרונות במעלית...

"ואם כבר שאלת", המשכתי להרעיף עליה מידע שלא חלמה לקבל, "אז אני מחפשת את המטען שלי כבר כמה ימים. כבר הייתי מוכנה לשבת עליו שבעה, רק שברגע של חסד ה´ עליי, בעלי מצא אותו בבימבה של הקטן.

"ואת הבסיס לכיסוי ראש שלי ( "בובו", בלשון נשים יודעות דבר) איני מוצאת כבר קרוב לשבוע ... כל המוצא מובטח לו חלק לעולם הבא!".

הייתי יכולה עוד להמשיך ולהסביר לה למה אין לי פנאי להתאים את העגיל היומי לצבעים המשתרבבים מן השמלה ואת זו להתאים לסוליית הנעל החדשה.

אבל היא הבינה. חייכה, ואולי גם קצת התנחמה בזה שבכל אופן יש מה להעריך ברווקות.

אבל זהו. עד כאן הקיטורים שלי על סדר יום גדוש עד כדי חוסר פנאי.

היום אני "אמא של תשרי".

נו, אתן יודעות... כמו שיש "אמא של שבת" בגני הילדים (איזה כיף שהאמא שם רק מדליקה נרות בלי לבשל ? טוב טוב, די הבטחתי לא לקטר בטור הזה...)

אז החלטתי להיות "אמא של תשרי".

אמא של התחלות חדשות. אמא שלמרות העומס השגרתי הרגיל , מפנה מקום וזמן להכין לילדים. אמא טובה לכל השנה.

זה לא פחות חשוב מלהכין קציצות עם פירה. זה אולי קצת ... קצת... יותר.

למה אני מתכוונת?

אומרים חז"ל שבתקופה הזו שבה אנו נמצאים - "המלך בשדה". ה´ יורד אלינו, אלי ואלייך, וכן... גם לשכנה שלי שבתחילה עיקמתי את האף עליה, ל-כ-ו-ל-ן ...

והוא שואל: "יה בינתי? מה בשבילך?".

פרנסה? בריאות? חיים?

אני פה. מחלק קופונים. רק תבקשי.

אמאל´ה!!!

פתאום, בשיאו של אלול... הבנתי את זה.

הבנתי שאני טובעת בין הכביסות לבישולים, בין הטיטולים לגיהוצים ועוד שנייה תקופת הקירוב המדהימה הזו חומקת לי בין הידיים.

ו... אם לא עכשיו - אימתי?

החלטתי שחייבים למצוא זמן לעצור. לעשות חושבים. פתיחת ספרים (לא ספרי בישול!) ומאזן, קבלת החלטות חדשות בהורות ובכלל.

זה, ודווקא זה... מה שנדרש ממני בתקופה זו כאמא.

כי אם לא, מי יתפלל על שני הקטנים שלי שיהיה להם טוב בגנים?

שימצאו חן ושכל טוב בעייני אלוקים ואדם (גננות וסייעות מתחלפות למיניהן)?

מי יתחנן לה´ שהחורף יעבור בשלום בלי מחלות (חופשים והיעדרויות אין קץ מהעבודה)?

מי יתחרט על ענישה לא נכונה, צעקה לא במקום, ומילים לא טובות שאמרתי?

ומי יגיד תודה על כך שלי נולדו ב"ה שניים בעוד שמכרתי עדיין מקטטת רגליה בין טיפולי פוריות?

מי יעתיר שבחים על הבורא על שהילדים שלי בריאים ב"ה שלא כמו אותה אמא שסיפרה לי שבנה הבכור נפטר בגיל 7?

מי יקבל החלטות לעתיד לגבי סדרי עדיפויות בין קריירה, חינוך ילדים וניהול משק הבית?

מי יערוך מאזן לגבי שנה שעברה ויקבל החלטות לשנה הבאה?

מי אם לא אמא?

נשים יקרות.

הכל נכתב בראש השנה... ואחרי שהצ´ק נחתם, בעיה להפר אותו.  אבל הצ´ק עוד לא נחתם. הוא ייחתם סופית בתום החגים.

לכולנו, כאמהות המופקדות על בית הזכות והחובה לבקש על הילדים, על הבעל, על שלווה בבית, על פרנסה בכבוד, על התעלות בקשר הזוגי, על צמיחה רוחנית. וכן... גם על זה שבעלך יקנה לך סוף סוף תכשיט לחג... ועל מה לא בעצם?

אז למה אנחנו מחכות?

הפעם... שהשניצלים יחכו.

בשביל זה... אני (חסידת האוכל הטרי!) בעד לקנות אוכל מוכן או לחמם משהו מהמקפיא.

זה שווה את זה.

אז אף שבעלי לא אוהב שאני "עובדת" על הגוף העייף שלי... לגמתי כוס קפה באחד הלילות, מצאתי דף נייר קרוע, שלפתי עט מפינה זנוחה והתיישבתי לכתוב. טבלה פשוטה, בכתב יד. רובריקה ראשונה - מעשים שאני מתחרטת עליהם. רובריקה שנייה - קבלה לעתיד.

כמו כן, ללוח המחיק שתלוי אצלי במטבח נוספה אחר כבוד רובריקה נוספת - "משימות לעשרת ימי תשובה".לא נעים להגיד אבל החלטתי לגנוב בתקופה הזו.

אמנם לא זקנה ולא חכמה אני...

אבל לבי לוחש לי שזו עצה טובה - תגנבו בנות. תגנבו.

עכשיו זה הזמן לחטוף דקה של פרק תהלים על הילד השובב, כעת זה הזמן לגנוב רגעים יקרים ולבקש על הילדה שקשה לה בלימודים, בחברה או בתזונה נכונה.

זה הזמן להבריח עוד חרטה, עוד סליחה משכנה, עוד קבלה לעתיד.

זה הזמן לגנוב.

בהצלחה.