זמן שמחתנו. איך עושים את זה?

אין ספק שחג הסוכות מהווה סוג של הקלה. רצף המועדים שקדמו לו – ימי הסליחות, ראש השנה ויום הכיפורים – ימי הדין של כל אחד ואחד, מלווים לא פעם בלחץ ומתח לקראת השנה החדשה. והנה, מגיע חג סוכות. כבר לא שומעים על 'יום דין' או מושגים כמו חרטה ווידוי. כאן השפה היא אחרת. יום טוב, חול המועד, אושפיזין, 'זמן שמחתנו'.

אך האם הוא באמת זמן שמחתנו?

הרי אם נסקור לרגע את החגים השונים, האחרון שנוכל לומר עליו שיש בו שמחה הוא סוכות. פסח, ובמרכזו ליל הסדר הוא שמחה גדולה. כל המשפחה לדורותיה מסיבה לשולחן החג כבני חורין. אך על פסח לא נאמר 'זמן שמחתנו'. ואילו בחג הסוכות, בו ממירים את הבית הקבוע בסוכה רעועה, קוראים בספר קהלת המדבר על סוף כל האדם וחיי ההבל ורעות הרוח. האם חג זה הוא זמן שמחתנו?

על שאלה זו ענה רבי שמואל אהרון יודלביץ זצ"ל:

אדרבה, צריכים להסתכל על התמונה הפוך: כל השנה כולה שטוף האדם בחיי ההבל ורעות הרוח, רדוף ורודף, ואינו משיג מאומה, שכן יש לו מאה – רוצה מאתיים, משיג את המאתיים - וכבר חפץ הוא בארבע מאות. והנפש לא תמלא, ומחסורה הולך ורב, וכיצד ישמח ובמה ישמח.

מה עשה הקב"ה? נעץ קנה בים המערבולות ואמר: שבעה ימים צאו מדירת הקבע שתמיד אתם חסרים בה ומצרים בה. לכו לדירת ארעי, התנתקו מהמרוץ המתיש שאין לו סוף, וקראו במגילת קהלת שהכל הבל ורעות רוח, ומאומה לא תיקחו אתכם מלבד תורה ומצוות. ואז תוכלו לפנות דעתכם לתורה ולמצוות, שהם האושר והעושר הנצחיים, האמתיים והקיימים לעד.

והביאו משל לעניין זה: לפני כמאה שנה בפולין, חיה משפחה יהודית בבית שבקושי הכיל את יושביו. הדוחק היה גדול, עד שעקרת הבית הכריזה בפני בעלה כי היא אינה עומדת בכך. אך מצבם הכלכלי היה דחוק, כך שהרחבה של הבית, ובטח קניית בית חדש – כלל לא באה בחשבון. בעצה אחת החליטו ללכת ולשאול עצה מהרב של העיירה. צירפו מחשבה למעשה, ופנו עוד באותו הערב אל הרב.

הקשיב הרב לטענת האישה עד תומה, ולאחר מכן פנה אל הבעל ואמר: "אשתך אכן צודקת. ביתכם אינו ראוי לדירה". "אבל הרב, הרי אין בכיסי את הסכום הדרוש כדי לקנות דירה חדשה!", הטיח הבעל. "אמת", פסק הרב, "ובכל זאת עשה בדיוק כמו שאני מצווה אותך. מחר, עם אור ראשון – קנה תיש בוגר, והכניסהו לדירתך למשך שבוע, והיזהר להוציאו קודם הזמן! בעוד שבוע מהיום חזרו לכאן ונראה מה נוכל לעשות".

הבעל ואשתו יצאו בתדהמה מדלת בית הרב, ולא ירדו לסוף כוונתו. אך מה שהרב אומר, הוא מה שעושים. ואכן, למחרת בבוקר קנה הבעל תיש, והכניס אותו לביתו. מאותו הרגע אין לתאר את הסבל הנורא שהתרגש בביתם של המשפחה. הדחק הפך לבלתי נסבל, אף אלו שהצליחו להירדם התעוררו מגעיות התיש בלילות, ומעל הכל ריחפה עננה של צחנה שהתפשטה בכל חלל הבית.

לאחר שבוע הגיעו בני הזוג אל הרב, וסיפרו לו את אשר אירע במהלך אותם הימים. "כעת", ציווה הרב, "הוציאו את התיש מביתכם, וחזרו אלי בעוד שבוע". מה רבה הייתה ההקלה באותו הרגע שהתיש יצא אחר כבוד מבית המשפחה. השלווה חזרה לפינות הבית, אוויר נקי מילא את ארבע הקירות ופתאום הורגשה הרווחה משמעותית. כבר יש מקום לכולם...

במפגש הבא עם הרב, הודתה האישה לרב על הימים הקשים עם התיש. כעת הבינה כמה מצבה טוב, וכמה גרוע יכול להיות. שמחה במה שיש לה עכשיו, ולא ציפתה ליותר מכך.

בכל השנה, אנו רצים ורודפים להשיג עוד כסף, קידום, כבוד, השפעה. המרוץ בלתי נגמר, ותמיד התחושה היא של צורך בעוד ועוד... חג הסוכות גורם לנו לעצור, לחזור לנקודה הראשונה, לצאת מהדירה לסוכה קטנה, לזכור שכל ההצלחה שלנו היא מתנת שמים, ולשמוח במה שיש לנו כבר.

היציאה מהבית לסוכה בהחלט מהווה את 'זמן שמחתנו'. כשישנים במקום ארעי, שוהים במתחם ללא אמצעים קבועים – אז מבינים בעצם כמה טוב לנו ביומיום. אז גם אפשר להתחיל לעשות סדר בחיים, מה העיקר ומה הטפל, לזכור כי עיקר עבודתנו היא עבודת ה' ע"י קיום המצוות ועבודת המידות, ולא רדיפה אחר הבלי העולם הזה.

זאת ועוד. להבדיל ממצוות אחרות, כמו תפילין, שמירה ממאכלים לא כשרים או ציצית, הסוכה היא אחת המצוות היחידות בה כל הגוף משתתף בקיומה. האדם הנכנס לסוכה מקיים כל רגע ורגע מצווה בעצם השהייה שלו בתוכה. הסוכה, המסמלת את העולם הגשמי והחולף, מלמדת אותנו כי ניתן בכל רגע לקיים מצווה בכל האיברים גם יחד, ולא רק בעת קיום מצווה זו או אחרת. כאשר האדם אוכל, ישן או אפילו משחק – אך מתכוון בכך לאגור כוחות לעבודת ה' שלו, הרי שהפעולה הזאת נחשבת למצווה. כך יכול האדם לחיות חיים שלמים בלי לאבד מהם רגע אחד. מחשבה זו הופכת את האדם למאושר ושמח, כיוון שכל הזמן שלו מתקדש. זמן שמחתנו.