צבי יחזקאלי: "בשיא הקריירה, הרגשתי בודד וממוצה"

סיפורו של צבי יחזקאלי, 42, נשוי ואב לשניים, הוא על פניו סיפור הצלחה ישראלי מובהק: הוא שירת ביחידה מובחרת, לאחר מכן גם בשב"כ, שימש כמרצה מבוקש בהמשך, אבל גולת הכותרת היא היותו ה-פרשן לענייני ערבים בערוץ 10.

בעבר הוא הגדיר את עצמו כחילוני אדוק - היום הוא נטוע חזק ביהדות, ולפי הדיבור שלו - ממש עם כל הלב והנשמה. איך המעבר הזה קרה? תכף נגלה.

שלום צבי. "חילוני אדוק" - הגדרה מעניינת, אני חייב לציין.

(צוחק) "חילוני חרדי. כן, גדלתי לסביבה שבה החילוניות היא הכותרת. חופש, אין גבולות. כל התחנות של הישראליות, כמו שציינת. רק דבר אחד שכחו בסוף: שכחו לעשות לי היכרות עם היהדות. אז אחרי הסיבוב שלי באיסלאם ובהודו - אתה בטח מכיר את זה, ´מסלולו של בעל תשובה בעולם´ - התחלתי את הרומן שלי בדרך המתוקה שלי, שחיכתה לי כנראה 37-38 שנים".

ועוד לפני הדרך הזאת היתה לך אפילו אג´נדה, שלא להביא ילדים לעולם.

"בטח, גם לא להתחתן. לא מזכירים לבעל תשובה את חטאיו, אבל חשבתי שזה בעצם נוגד את הדגם של האדם המוצלח, האדם המתקדם, שרואה בקריירה ובמיצוי העצמי את הכל. למה ילדים? זה מפריע. למה לתת לאחרים כשאני יכול לתת לעצמי? ברגע שאדם חושב רק על עצמו, אז הוא מגיע למסקנה שאם הולכים על זה באופן קיצוני - למה להקים משפחה? זה מה שחשבתי אז. כמובן שבסופו של דבר עשיתי תשובה להכל, והפכתי לאבא בגיל מאוחר מאוד. התחתנתי בגיל 38. היום, ארבע שנים בתוך משפחה עם ילדים, אני יכול לומר לך שברוך השם שזכיתי עוד בגלגול הזה לעשות את זה".

אז בעצם תמיד היה לך חיפוש רוחני. מה מצאת באשראמים?

"בעיקר מצאתי דברים שתואמים לשלב שחיפשתי. כל הרוחניות ארוזה תמיד כמעין גלולת מרץ למה שאתה מבקש. אם אתה רוצה להיות מנהל טוב, שיפור בעסקים - תלך לאיזו סדנת יוגה. תמיד זה שירת את ´מטרת העל´, שזה לאן אני הולך. אף פעם לא התבטלתי לדברים הללו, אלא תמיד לקחתי אותם ככאלה שצריכים לעזור לי בדרך. חשבתי שיהיה לי איזון אם אחיה במזרח ואחיה חיים מערביים, משהו כזה. חוץ מזה, גם יצר הסקרנות וגם הרצון שלי לטייל בעולם - 60 מדינות, אופנועים, אקסטרים".

איך כל אלה השפיעו עליך?

"זה הפך אותי לבודד ומתוסכל. אני לא אומר את זה כדי למצוא חן בעיני התכנים של היהדות. בתוך תוכו אדם מנהל דו-שיח עם עצמו, ושואל מה רשימת המלאי והמצאי של חיינו. גיליתי שבשיא הקריירה ושיא הפרסום והכסף והאהבה שקיבלתי מהקהל כרווק, בסופו של דבר הרגשתי בתוכי בודד וממוצה. מיצוי יתר של החיים בשלב מוקדם מדי, גרם לי להבין בסופו של דבר שאלה שטויות".

במהלך השנים היה לך מגע עם מוסלמים שאמרו לך "אם אתה לא מאמין - אתה שווה פחות".

"היתה לי שיחה כזו עם מבוקש, וזו היתה שיחה שטלטלה אותי. הטלטלות שבתוכי לא קרו מהר. ספגתי לאט לאט. באותו דיבור הוא אמר לי ´מה אתה? תגדיר את עצמך´. אמרתי לו ´אני ישראלי, ואחרי זה עברי, ואחרי זה אדם´. הוא שאל ´ואחרי אדם?´. אמרתי לו ´אני גם ערבי, כי שפתי ערבית´. הוא אמר ´איפה יהודי בסולם?´. אמרתי לו ´לא יודע´. הוא ענה ´אז אתה יכול לשים במקום הראשון - טיפש, כיוון שאם אני הורג אותך עכשיו, אני לא עושה את זה בגלל שאתה ישראלי או עברי, אלא בגלל שאתה יהודי. אז אתה טיפש, כי אתה תמות עבור משהו שאתה לא´".

זו היתה טלטלה עבורך, או ששמעת והמשכת הלאה?

"כמו כתב קשוח במזרח, אמרתי ´בסדר´. אבל כל אדם מגיע בסופו של דבר הביתה, לפנים שלו, באיזשהו רגע של אמת, ועושה את החשבון בינו לבין עצמו, מתחת לשמיכה בלילה, בשקט, כשאף אחד לא רואה. מתגלה לו אדם אחר ממה שהוא כביכול רוצה שיראו בחוץ. שם הוא עושה את החשבונות. וזה טלטל אותי, כן. דנתי עם עצמי הרבה בעניין הזה, ושאלתי - מה אני? בסופו של דבר החלטתי שאני רוצה לדעת מה זו יהדות. כשטעמתי והבנתי - קיבלתי החלטה חד משמעית להתחיל את המסע הזה".

יחזקאלי רואה היום בסכסוך הערבי מהות דתית באופן חד משמעית, ולא רק לאומית. באופן מסוים הוא חושב שגם הפתרון טמון באפיק הדתי. "הפסקת אש הוא מצב שלו, אבל כל ההגדרות של הודנא, סולחה, שלום - הם סולמות של שקט. השלמה של זה עם זה, לדעתי האיסלאם לא יכול להשלים עם מי שאינו מוסלמי, בין אם זה באירופה ובין אם זה בישראל. האיסלאם רואה את עצמו כאחרון ההתגלויות, ולכן רוצה שכולם יישרו קו איתו. האיסלאם לא מוכן שאחרים יהיו נפרדים ממנו, ולכן זה יהיה תמיד הקרב. לאסלאם יש שאיפה התפשטותית. שלום במובן האירופאי - לא יהיה. וגם המובן האירופאי מתעדכן. אז זה עניין של לעדכן את הדיסק-און-קי במוח, מאשר במציאות".

עד לפני כמה שנים, היהדות היתה בשבילו משהו שקשור לפולקלור, לאתניות ששמרה את העם היהודי עד עכשיו, והיא איננה עוד נחוצה. "סבתי כיסתה את הראש וצמה, והיא שמרה שבת כל החיים. כשסיפרתי לה שאני שומר שבת, היא אמרה ´או, סוף סוף עשית משהו´. רק אז הבנתי שבעיניה אלה הערכים. לי לא שידרו את זה ככה. לי שידרו שישראליות - הצלחה, צבא, אוניברסיטה, אקדמיה והתפתחות - לא יכולים לדור בכפיפה אחת עם הסממנים הפולקלוריסטים של פעם. אתה צריך לטוס קדימה. אבל כנראה שהשם חושב אחרת".

בנוגע לסוגיית הכיפה, אותה הוריד עד לא מזמן לפני העלייה לשידור, מספר יחזקאלי שהיום הוא הולך בערוץ עם כיפה או כובע. "זו לא החלטה לתמיד, ויש כבר שידורים שאני מופיע בהם עם כיפה. יכול להיות שחלק מזה נובע מפחד שלי, אבל יש גם חלק שקשור מאוד לתפקיד שלי. אני לא רוצה שיגידו ´אה, עכשיו כשהוא דתי - הוא יותר שונא אותם´. לדעתי זו סוגיה קצת רגישה, ולו בגלל שהתחלתי את המסע הזה בלי כיפה".

בהמשך מספר יחזקאלי שגם עמיתיו למקצוע ולערוץ מרגישים את השינוי. "אנשים שעובדים איתי כבר 15 שנה, וזוכרים אותי מכל הקריזות שלי בתור בן אדם, אומרים לי ´צבי, היום אתה אדם יותר אוהב, יותר רגוע, יותר מקבל. אם את זה הם אומרים - הכיפה כבר הגיעה אליהם".

וכתב טלוויזיה בלי טלוויזיה בבית - איך זה עובד?

(צוחק) "זה עוד מתקופתי כחילוני. עשיתי טקס הוצאת הטלוויזיה מהבית".

מה, שברת אותה?

"לא, הייתי יותר מתוחכם. הבערתי מסביבה מדורה, ואז היא התפוצצה".

צילמת את זה? יש ביוטיוב לפחות?

"לא, זה היה בשנת 2,000".

כלומר, זה אפילו לא קשור לדת.

"הייתי סטודנט, וזה הפריע לי ללמוד. אדם שרוצה להיות אינטלקטואל, גם בחוגים האלה טלוויזיה היא לא. כל פעם שצפיתי, המשכתי להסתכל ופחות לחשוב, או פחות להתבונן בתוכי. כנ"ל גם היום. אשתי לא רואה את כל מעללי בטלוויזיה, וזה נפלא. הילדים יודעים שאני בטלוויזיה, אני לוקח אותם לפעמים לאולפן, אבל טלוויזיה כטלוויזיה, שמוצבת בסלון? פעם חשבתי שאי אפשר לעבור שבת בלי סרט ערבי. אז לא, זה לא קיים. יכול להיות שזה סוג של פרדוקס, אבל אני רואה בזה בהחלט סוג של הרמוניה".

איך מתייחסים אליך בתוך הערוץ עצמו, למשל לונדון וקירשנבאום?

"התכנית הכי טובה היא בחדר ההלבשה, תאמין לי. הם תמיד מתייחסים אליי כילד שנשבה, ואיך זה קרה לו, ואיך הוא נפל".

ניסית להיכנס איתם לשיחה רצינית?

"בוודאי, הרבה פעמים. אפילו מהצד שלהם".

הראיון המלא - בתכנית "בכיוון אחר"