כלות, חמיות: כך תשמחו בחג

עם התקרב החגים עלינו לטובה אני נכנסת ללחץ בגלל היחסים עם הורי בעלי, שהוא צעיר הבנים. מובן להם שנתארח אצלם בראש השנה, סוכות וגם לפעמים בשבתות. אנו גרים אמנם באותה עיר, אך בשכונות רחוקות, ונאלצים להישאר ללון שם. השהות בבית חמותי אינה נוחה לי. יש לנו 4 ילדים שיחיו, וזה לא קל לארוז את כל הכבודה בלי לשכוח שום פרט. החל בביגוד וכלה במוצצים, תרופות וכו'. גם השהות בביתם אינה נוחה. אנו נאלצים להצטופף בדירה של 3 חדרים קטנים, כשלפעמים יחד איתנו נמצאת משפחה נוספת. טענתי בפני בעלי שהגיע הזמן לחגוג את החגים בביתנו, אך הוא אינו מוכן לשמוע על כך, ואומר שלהוריו זה מאוד חשוב. גם מבחינה רגשית לא נעים לי להתארח שם, משום שחמי וחמותי הם אנשים מבוגרים, וכבר אין להם סבלנות לרעש ולבלגן. כל ניד עפעף והשמעת קול של הילדים מעצבנים אותם, והם מעירים גם להם וגם לי. אני מצויה במתח תמידי על מנת לשמור על הילדים שיהיו בשקט, שלא ילכלכו או ישפכו, והדבר מכביד עלי. אחרי כל חג שכזה אני מוצאת את עצמי כעוסה ועצבנית. אני שואלת, בשביל מה כל המאמץ וההקרבה הזאת מצידי?!

מחכה לעצתך, יהודית

ומהצד השני: בהתקרב החגים נופל עלי עול כבד. כל ילדי (7 בלי עין הרע), מתגוררים מחוץ לעיר. כולם כבר, ברוך ה', בעלי משפחות, וכולם מחכים לחגים להגיע לבית ההורים. אני שמחה מאוד להיות איתם, אך זה הולך ונעשה בלתי אפשרי. כשהיו 3 או 4 נשואים עדיין הסתדרתי, אבל עכשיו מתחילים לתמרן כבר חודשים רבים לפני החגים - מי בראש השנה, מי בחג ראשון של סוכות ומי בשמחת תורה. הדברים יוצרים חיכוכים ואפילו טינה. תמיד ישנם כאלה שמרגישים עצמם מקופחים. אני יוצאת מתקופת החגים מותשת, וזקוקה למספר שבועות רק כדי להתאושש. גם לבעלי זה קשה, אנחנו כבר לא צעירים. עם זאת, גם קשה לנו לוותר על זה, ואפילו לרמוז לילדים שזה קשה.

אשמח לקבל את דעתך בנושא, ריבה

* * *

אלו רק שתיים מן הפניות הרבות שקבלתי סביב נושא האירוח בבית ההורים בחגים, וסביב מערכת היחסים שבין הורים וילדים נשואים העולה על פני השטח בהזדמנות זו.

בדרך כלל בכל משפחה מוצאים פתרונות שונים לסוגיה של האירוח בבית ההורים בחגים, והאירוח הופך לחוויה משפחתית מלכדת, אך ישנן פעמים שהדבר לא כל כך פשוט.

* * *

למשפחה יש עוצמה. הקרבה המשפחתית אמורה להזין אותנו ולתת לנו כוח גם בתקופות בהן אנו כבר לא כל כך ביחד. אנו זקוקים לקשר משפחתי, ובהעדרו אנו אכן מרגישים חלל גדול.

בעבר חיו יותר ביחד. שכונות ירושלים העתיקות נבנו כחצר מרכזית, וסביבותיה בתי מגורים. סבתות, אמהות וילדים היו מבלים ביחד בחצר המרכזית. הילדים גרו בצמוד להורים, וביקרו אותם לפחות פעם ביום. אמהות עזרו לבנותיהן לגדל את פעוטותיהן, בישלו, אפו ותפרו ביחד. משהזקינו האמהות, השיבו להם הילדים שגרו בסמוך אליהם, וסעדו אותם יום יום.

היום, אנו חיים אחרת. אנשים פחות קשורים. ישנם קשישים וגלמודים שאינם רואים נפש חיה במשך ימים ארוכים. התרחבנו, התרחקנו, הסתגרנו, וכל אחד חי את חייו. גם הקשר המשפחתי כבר לא מה שהיה בעבר. כשגרים במרחק נסיעה של שעה, שעתיים ושלוש, לפעמים אכן לא מתראים אלא בחגים ובאירועים מיוחדים. אבל, זו בהחלט לא רק שאלה של כמות, אלא של איכות.

אז איך נהנים הורים וילדים ביחד, עם מינימום חריקות?

התשובה היא שיש למצוא את שביל הזהב, כך שמחד כל צד ייהנה מהקשר ומלהיות ביחד, כי אנו זקוקים ל"ביחד" הזה, ומצד שני נוכל לשמור על הצורך באינדיבידואליות ובפרטיות. במלים אחרות: נשמור על האיזון בין הצרכים האישיים והפרטיים, לבין הצרכים של המשפחה.

אז אם בימי החול אנו לומדים ועובדים, ונמצאים באיזושהי מסגרת קבועה ויציבה, הרי שבשבתות וחגים נוצר חלל, וההתלכדות המשפחתית היא זו שיכולה למלא אותו. אנשים חסרי משפחה יסבלו מאוד מתחושת בדידות דווקא בשבתות ובחגים. אז לבד זה לא טוב, וביחד זה לפעמים קשה, אבל זו ההזדמנות להשקיע ולעבוד על הקשר, ולא לחשוב שדברים יסתדרו מאליהם. דרך ההתמודדות הזו עם הקונפליקט של "ביחד ולחוד" אנו צומחים ומתפתחים בתחום הזוגיות והמשפחה. זהו חיפוש מתמיד של שיווי המשקל העדין בין להיות עצמי, ער לצרכי, לנטיותיי ולמשאלותיי, ובמקביל להיות חלק ממשפחה, לתרום, להתאים את עצמי, לוותר ולהסתגל.

* * *

ללא ספק, אין תשובה אחת ויחידה לשאלה "איך כדאי וצריך לנהוג", משום שבכל משפחה מתמודדים באופן שונה עם השאלה הזו, וכל משפחה מוצאת לעצמה את התשובה שלה. מה שכן, נוכל להביא מספר דוגמאות לעניין, וכל אחת תיקח מה שמתאים לה:

שושנה היא אם לשישה. כולם נשואים וגרים מחוץ לעיר. "אנו מחכים להיפגש כולנו", היא אומרת, "אז אנו עושים זאת בחול המועד בארוחה אחת חגיגית ובפורים, שאז זה לא מחייב לארח את כולם עם לינה וכו', כי זה באמת כבר בלתי אפשרי".

שרה היא אם לשמונה, מהם שישה כבר נשואים ברוך ה'. "עד לפני נישואי שני הילדים האחרונים, זה עוד היה אפשרי", היא אומרת. "לבתי הבכורה היו חמישה ילדים, אז היא שכרה או החליפה דירה, והגיעה רק לארוחה אחת או שתיים. לאחד הבנים חמות בעיר, אז גם הוא היה מגיע רק לחלק מהארוחות. אבל היום זה כבר קשה מדי לבעלי ולי, וגם לשתי הבנות שעדיין בבית. בסופו של דבר, דיברתי על כך בעדינות עם בתי הבכורה והיא הבינה. ילדים לא תמיד תופסים זאת בעצמם... אינני יודעת מדוע. אולי הם חושבים שזה חשוב להורים בכל מחיר.

לאחר השיחה עם הבכורה, הילדים תכננו לעצמם את האירוח בתורנות: אחת מגיעה לראש השנה, השני לחג הראשון של סוכות, השלישי לשמחת תורה והאחרים בחול המועד. אני חושבת שכך לכולנו יותר נוח ונעים. צריך לדבר על הדברים. תמיד האמנתי בדיבורים ישירים. כך אני חושבת שהדברים מסתדרים בלי להתעצבן ובלי לשמור טינה. עם זאת, חשוב להיזהר מהעדפות, ולתת לכולם הזדמנויות שוות. גם ילדים מבוגרים מקנאים ומרגישים לעתים מקופחים.

אינני מסכימה שדברים צריכים להמשיך בכוח ההרגל בלבד, או בגלל שככה נוהגים כולם. כשהאירוח מדי עמוס ומכביד, הרי ממילא לא נהנים, וזורקים מילה פה מילה שם. זה נפגע וההוא כועס, אז בשביל מה?".

שרה היא אשה אסרטיבית. היא יכולה לזהות את הכוחות והצרכים שלה ולומר: "עד כאן! אני מאוד אוהבת את ילדיי, כפי שאהבתים עד כה, אבל כשזה כבר קשה מדי, צריך לעשות שינוי". אכן, כשישנה רוח טובה והבנה, ואין עוינות וכעסים חבויים, ניתן להגיע לפתרון שיהיה נוח לכולם.

גם לשאלת חלוקת התפקידים ישנם פתרונות שונים: "אצלי כולן מתחלקות בעבודות", אומרת צילה, "אחת שוטפת, אחת מסדרת ואני מבשלת. אינני רוצה להרגיש שקשה לי לארח את בנותיי וכלותיי, אז מה רע בכך שגם הן נושאות בעול? כך יהיה לי קל יותר וארצה שתבואנה שוב".

לעומתה, שכנתה רחל נוהגת אחרת: "כשבנותיי באות אלי, הן משוחררות מכל עול ותפקיד. התחום היחיד שאני משאירה באחריותן הוא הטיפול בילדים. הן עובדות מספיק קשה בבית. לא איכפת לי גם שיהיה קצת בלגן ואי הסדר, זה ה'כיף' שלי. כשהן חוזרות הביתה, תוך יום יומיים אני מארגנת הכל, שוטפת את הדירה והכל בא על מקומו בשלום. זאת ההנאה שלי. אולי בעוד 10 שנים אנהג אחרת".

* * *

לדעתי, כל הפתרונות שהועלו טובים. מה שחשוב הוא, לבדוק עם עצמך - מה את יכולה ורוצה לתרום בשביל הקשר והאווירה? נהגי בהתאם לתשובה שלך, תרגישי נוח עם עצמך, ותני תחושה טובה גם לבני המשפחה.

אביגיל השיאה לא מכבר את בנה הבכור. היא אמא מאוד חמה ולבבית, וציפתה לראות את בנה וכלתה לפחות אחת לשבועיים, אך הם מגיעים רק פעם בחודש. "אני אוהבת אותם'', אומרת אביגיל, "מאוד מתגעגעת, אבל זה בסדר בשבילי. אני מבינה אותם. אז מה, העיקר שהם מאושרים".

אביגיל מבינה שהרצון שלה לראות את ילדיה הוא הצורך שלה, וכנראה, כרגע, פחות הצורך שלהם. חשוב שנזהה את הצרכים שלנו ונעשה הפרדה בינם לבין הצרכים של ילדינו. מובן שהם אינם פטורים ממצוות כיבוד הורים, אך גם לנו יש כאן תפקיד. כהורים לילדים בוגרים ונשואים, תפקידנו משתנה. הם כבר אינם זקוקים לנו לסיפוק הצרכים הפיסיים והחומריים. בהתמודדותם עם החיים העצמאיים, הם זקוקים בעיקר למשהו אחר בקשר שלהם איתנו: אוזן קשבת, ייעוץ ותמיכה רגשית. זה מה שהם צריכים, וזאת ניתן לספק גם כשמתראים לעיתים יותר רחוקות ודרך שיחת טלפון. מה שחשוב הוא, שלילדים תהיה התחושה שיש להם הורים המבינים אותם ותומכים בהם, ושיהיו איתם כשיצטרכו אותם בזמנים מיוחדים, כמו לאחר לידה וכדומה.

* * *

אלייך יהודית יקרה, אם השהות בבית הורי בעלך אינה נעימה לך, אולי ניתן לדבר עם ההורים בעדינות. אם לך אין אומץ, אולי בעלך יוכל לעשות זאת. ייתכן וכבר אין להם סבלנות וכוח לארח משפחה שלמה, ואינם מסוגלים לומר זאת ישירות, ואת רק תעזרי להם בזה שתפתחי את הנושא. צריך לעשות זאת בעדינות רבה, אולי ניתן לדלל את הביקורים. אך, אם ההורים כן רוצים, נסי לקבל זאת ברוח טובה. כיבוד הורים באמת דורש מאמץ! נסי להתעלם מהביקורת והשתדלי להבליג. בנוסף, הנמיכי ציפיות ונסי לקבל את המצב עד כמה שניתן.

במידה וכבר קשה לך, ואת מרגישה שאינך מסוגלת להמשיך במתכונת הנוכחית, אני מציעה לך לשתף רבנית או איש מקצוע שייעץ לך כיצד לשים את הגבול שלך מבלי לפגוע בבעלך ובהוריו. העניין אכן עדין ומורכב, וחשוב לנהוג בו בחכמה ובכובד ראש.

בנוסף, חשוב לי לציין, שהשמירה על יחסים טובים עם הורי בעלך היא גם למען ילדייך. חבל לקלקל את הקשר שלהם עם סבא וסבתא. אם תראי בקרבה משימה חשובה, יהיה לך רצון להשקיע בה, למענך ולמען בני משפחתך. אני מכירה מישהי שאינה מבקרת בבית הורי בעלה כבר שנתיים, לאחר שנפגעה מהם. ייתכן והייתה זו פגיעה קשה, אך המחיר לניתוק מצידה הוא גבוה. בעלה אינו מוכן לוותר והוא מתארח אצל הוריו לעתים בשבת עם הבן, והאשה נשארת בבית עם הבת. כואב, לא?!

לדעתי, אשה זו פוגעת לא רק בהורי בעלה, אלא גם בעצמה. הבעל ודאי נקרע בין אשתו לבין הוריו, שלא לדבר על איך שהילדים קולטים זאת... חבל! הפתרון הזה אינו בונה. כמובן שאיני מקילה ראש בפגיעה של האשה, אך פעמים רבות יש פתרונות לעניין, מבלי שיהיה צורך בניתוק הקשר.

ולריבה, אני מקווה שתקבלי את האומץ לדבר על הנושא גלויות. אולי הגיע הזמן שגם אתם תתארחו בחגים אצל אחד מילדיכם? הורים רבים מאמצים היום פתרון זה.

הקשר המשפחתי יכול להיות נעים ומרחיב את הדעת, מזין ומעניק כוח, אבל הוא גם עלול להיות גם פוגע ומכאיב. כדי שנקבל ממנו את מה שהוא יכול לתת, אנו צריכים להשקיע גם כהורים וגם כבנים.

שיהיה חג שמח, ושהות נעימה לכולם! 

הניה לוברבום היא עו"ס קלינית, תרפיסטית מנהלת מגן​