מה מיוחד ביום שמחת תורה?

ודאי נתתם דעתכם על ה"הקפות" הנערכות בשמחת תורה, כאשר קוראים את הפרשה החותמת את חמשת חומשי התורה. אולם, האם ברור לכם היטב מה פשר שמחה זו, המקיפה את כולם? שמחה עד כלות, כאשר זקנים וצעירים חוברים יחד לחבוק את ספר התורה ורוקדים עמו ללא הפוגה במשך שעות ארוכות?

ודאי, ידוע לנו היטב כי זהו ספר התורה, התשתית לחוקת האומה, המעצב הטמיר של נפש העם, אותו "משהו" עלום שהעניק לעם זה את טעם קיומו המוזר והמופלא. ובכל זאת, דומה כי הקשר הנפשי הזה, האינטימי כל כך, הסוחף ומלבב בו זמנית – מוגזם הוא ביסודו ועובר את גבולות ההיגיון המקובל.

נסו נא להיזכר בתעודה או בספר אחר בתולדות התרבות שזכה לגורל דומה. האם שמעתם או ראיתם פעם ריקודים דומים לאלה, להבדיל, עם "הברית החדשה" ביד? גם לא ברומא הקתולית, גם לא בשעת תהלוכות הדת, המשופעות בצלמי "קדושים" ובתמונות "טהורים". האם זכור לכם מראה המון מוסלמי משולהב החובק את הקוראן, בעת מצעדיו הדתיים באחת מבירות הקודש? וודאי לא תמצאו שמחת המונים, למשל ב- 4 ביולי בארצות הברית, עם מגילת העצמאות של ג´ורג´ וושינגטון, למרות שזו העניקה להם את החירות, הדמוקרטיה והעושר שבמדינות תבל.

ואילו אצלנו, בכל קהילה יהודית בעולם, תהא זו בתל-אביב או בניו-יורק, במוסקבה או ביוהנסבורג, בבואנוס-איירס, במרקש או בטיפליס שבגרוזיה, תפגוש ביום זה את ההמונים המאוחדים מסביב לשמחת ספר התורה. רוקדים, מעגלים מעגלים, והוא – בתווך. רוקדים בבתי כנסיות, ואם צר המקום מהכיל את המתכנסים, אזי רוקדים בחצרות בתי התפילה ולעתים זורמת ושוטפת השמחה גם את חוצות רשות הרבים.

כך לשמוח עם גווילי קלף?!

גם בעבר ימינו כך היה. גם בעבר האפל, בשעות המצוקה הקשות ביותר, תחת יד נוגשים וסבל לא ייאמן. גם בתקופת גשם האסונות שניתך על עמנו בדור זה. גם אז רקדו ושמחו עם ספר התורה. קראו בספרי הזיכרונות מן השואה, כיצד חגגו היהודים חג זה בגטאות, ביערות ובמחבואים, ואפילו במחנות ההשמדה.

האין זה מוזר, מוגזם וחסר פשר?!

והמפליא מכל, שחג שמחת תורה כלל אינו מצווה. אין הוא כתוב בתורה, לא נדרש על ידי הנביאים, ואף לא חודש על ידי חכמי התלמוד. חג זה הומצא על יד ההמונים היהודים עצמם, שהחליטו לשמוח ולעלוז ביום "גמרה של תורה" - ביום בו מסיימים את קריאת פרשיות התורה במחזור הקריאה השנתי, ומתחילים במחזור קריאה מחודש מ"בראשית". זהו, אפוא, חג הספונטאניות היהודית, פרץ של מעיין רגש נעלם, המפכה אי שם במעמקי נשמת העם.

הוסיפו לפליאה ולמוזרות גם את תוכן הספר איתו רוקדים הרוקדים – והשאלה תגדל. חשבו לרגע על תרי"ג המצוות הכלולות בו, התובעות את האדם היהודי כולו עם כל הקושי שבדבר. זכרו כי ספר זה הוא הגורם הישיר לאנטישמיות לכל צורותיה, באשר כפה על העם היהודי ייחודיות שהשניאה אותו על כל עמי תבל. כן, גם קללות תמצאו בספר זה, תוכחות איומות, המודיעות על סבל, צרות וייסורים אם יפר עם ישראל את הברית עם אלוקיו. ואם תזכרו את כל אלה, כלום לא תגדל השאלה? כלום ראיתם מימיכם אדם המפזז ומרקד עם קובץ תקנות של מס הכנסה, למשל? וזו ממש דוגמא חיוורת!

התשובה טמונה במילה אחת:

אהבה

כך מצאנו בתלמוד:

"מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה" (שיר השירים ח´) – "אהבה זו תורה" (מסכת סוטה כ"א).

אמרה זו קולעת אל לב לבו של הנושא, ומעניקה לו את המשמעות הנכונה. המחפש פשר לשמחת התורה של היהודי יוכל לתת לה ביטוי ולהסבירה רק בשפת האהבה, בהגיונה ובמושגיה. שפת האהבה היא שפה מיוחדת במינה בין שפות העולם. מקורה של האהבה אינו בחשבון קר, בניתוח ריאליסטי או בהסקת מסקנות הגיוניות. האהבה הינה הידיעה האינטואיטיבית הברורה הלוחשת בלב האדם את מילת הקסם: "זהו זה".

כמו שקרה לאדם הראשון.

האלוקים, כמסופר בפרק ב´ בספר "בראשית", ערך לאדם תצוגה של בהמות וחיות העולם. בכל אלה לא מצא בת זוג שתפיג את מועקת בדידותו. אולם, כשהתייצבה לפניו חווה, אמר בהתרגשות:"זאת הפעם – עצם מעצמי" (בראשית ב´).

ב"זאת הפעם" גלומה גם אהבת היהודי לתורה. ב"זאת הפעם עצם מעצמי" אנו שומעים את המילים הבאות: "בלעדיה אני חסר שלימות, בודד, בלא מנוחה, בלא כיוון ודרך, אני – לא אני. עתה, "זאת הפעם" מצאתי את עצמי. אני מושלם יותר וממילא שמח יותר, שליו ואיתן ברוחי".

התורה היא, אפוא, היהודי עצמו. בלשון הנביאים, חז"ל ובשפת כל הבאים אחריהם, הושוותה התורה בוואריאציות שונות ל"כלה" שהובאה אל ה"חתן" – האדם. היא המרווה את צימאונו הרוחני. היא השלמתו ההכרחית. עובדה זו אושרה ומתאשרת עד ימינו אלה, על ידי כל לומד התורה, אם במעט אם בהרבה. היא מקבלת אישור לכך בראותנו את חוסר רצונם להתנתק ממנה גם לאחר שעות ארוכות של לימוד, או במסירות אליה גם בשעות מצוקה קשות.

לומדי תורה אלו יודעים, חשים ומרגישים שתורה זו היא עבורם הרבה יותר מאשר ספר מעצב, פרקים בעבר העם או אסופת חוקים ומצוות. הם יודעים כי היא החיים עצמם, חיים כפשוטם ולא מליצה נאה. בלעדיה, אין להם חיות, ועל כן, הם יודעים את האהבה המולידה את השמחה, השמחה הקבועה, הקיימת תמיד בלבותיהם, הפורצת ומתגלה ביום זה, בו סיימו את המחזור השנתי של הקריאה בתורה.

רגש אהבה ושמחה זה מאחד את כל לומדי התורה בכל הדורות. באותן מילים עצמן הביעו את תחושתם זו חכמינו לפני אלפי שנה, ובאותן מילים יאמרו זאת אף צעירי התלמידים כיום. תהפוכות הזמן והדורות, המחיצות בין התרבויות או המרחקים בין המדינות, לא פגמו ולא שינו רגש בסיסי זה, אותו יצרה התורה. על כן – אמת היא. בכל מקום, בכל מצב ובכל דור, מה שמוביל אותם הוא רגש אחד: אהבה – של "זאת הפעם".

נערך ע"פ aish.com