אבא, המורה נטפל אלי

הסתבכתי לגמרי עם בית הספר של הבן שלי", פנתה אלי אביטל (שמות בדויים וסיפור אמיתי) בפנים מודאגות. לבן שלה, אביתר, בן ה- 12, יש בבית הספר רב שאחראי על הילדים בזמן התפילה. הוא מאוד קפדן ויוצר אווירה לא נינוחה.

"אתמול חזר הבן שלי נסער מהתפילה, וטען שהרב העניש אותו שלא באשמתו. ריחמתי עליו נורא. איזו דוגמא של תפילה הוא מקבל מהרב הזה? איפה "דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום"? החלטתי לצלצל ולשתף את המנהל ברגשותיי. המנהל שמע אותי בקשב רב והבטיח לבדוק את הנושא.

למחרת קיבלתי טלפון מהרב. הוא נשמע פגוע ושאל מדוע לא פניתי אליו ישירות.

מיד הבנתי שטעיתי ושיניתי כיוון. קודם כל התנצלתי והסברתי שפעלתי מתוך חוסר שיקול דעת ובהחלט היה עליי לפנות אליו בראשונה. לאחר מכן, ניסיתי לשאול אותו מדוע הוא מעניש את הילדים בזמן התפילה, והסברתי לו שכואב לי לשמוע שהתפילה נתפסת אצל הילדים כזמן של איומים ועונשים.

הרב הפתיע אותי ו"החזיר לי את הכדור". "אולי תשוחחי עם הבן שלך? ייתכן שתשמעי משהו אחר שייתן לך תמונה נרחבת יותר של הסיפור. אולי יתברר לך שהבן שלך שהתלונן, הוא למעשה אחד ה"חוגגים הראשיים" בזמן התפילה".

סגרתי את הטלפון ופניתי לבני. פתאום תפסתי ששכחתי לשאול אותו מה הוא עשה בזמן התפילה שבגללו נענש... איפה היה החלק שלו כאן בסיפור? הבן שלי ניסה להתחמק, אבל בסופו של דבר סיפר שהוא באמת מפריע לפעמים בזמן התפילה, ואף מצרף אחרים ל"חגיגה"... בסופו של עניין, ביקשתי ממנו לכתוב מכתב התנצלות לרב.

אז מה את אומרת על כל זה?", שאלה אביטל.

* * *

בית ספר, הורים וילד

בואו ננסה להבין - מהו תפקידי, כהורה, במערכת, אם בכלל? עד כמה להיות מעורבת וכיצד לעשות זאת הכי נכון? מהם המסרים שעוברים אל הילד כאשר אני מתערבת במה שקורה בבית הספר? והאם המעורבות אכן משפרת את יכולת הלמידה וההשתלבות שלו?

רוצים תוצאה מיידית או חינוך?

לפני שאנו ניגשים לבצע כל פעולה, קטנה או גדולה, ראשית עלינו לשאול את עצמינו - מהי המטרה של אותה פעולה. ללא הגדרה ברורה של המטרה סביר להניח שנפספס את הדרך הנכונה ללכת בה.

גם בנושא של "מעורבות הורים בבית הספר", הכל כך אופנתי היום, עלינו לעצור ולברר לעצמינו - מה התכלית?

במידה והתכלית של אביטל היא ליצור אווירה נעימה בתפילה – ההתערבות אכן יכולה לקדם אותה. ייתכן שאם היא תדאג שיוכיחו את הרב, או אפילו יחליפו אותו, האווירה בזמן התפילה באמת תשתנה (וכמובן, ייתכן שלא).

אבל, אם המטרה של אביטל היא לחנך את הילד שלה, סביר שדרך הפעולה שלה הייתה תהיה שונה.

מה זה אומר לחנך?

לחנך בא מהמילה "לחנוך", כמו "חנוכת בית": להכשיר את הילד שלי לחייו הבוגרים. במילים אחרות: להכין אותו לחיים. הילד הזה הופקד בידי ע"י בורא עולם, על מנת שאקנה לו מיומנות חיים, כך שכאשר יתחיל את חייו העצמאיים – יחיה אותם בדרך הטובה ביותר.

אם מטרת החינוך לטווח הרחוק הייתה עומדת לנגד עיניה של אביטל, ייתכן והייתה שואלת את עצמה: האם כשבני יהיה גדול ועצמאי, כל האנשים בבית הכנסת ישרו סביבו תמיד אווירה נעימה? אולי כדאי שאקנה לילד שלי מיומנויות ללמוד להסתדר גם עם אנשים לא נעימים ורגועים?

סיפר לי בעלי, שכשהיה רווק נהג להתפלל בבית כנסת בשכונה וותיקה שבו היו רוב של זקנים מסורתיים. פעמים רבות הם נהגו בחוסר סבלנות ובכל פעם שהבעל-קורא היה מתעכב שנייה מעבר לזמן הנקוב, הם היו מתחילים ללחשש "נו, נו" ורצו "לבולעו חיים"... באותו בית כנסת התפלל גם רב ידוע, צדיק וקשיש, שנהג לעלות כשליח ציבור. בעלי היה מספר שוב ושוב בהתפעלות על סבלנותו עד אין קץ מול עדת הקשישים הנרגנים. הוא היה "סופג" מהם ללא הרף, ומעולם לא התרעם או העיר לאיש, אפילו לא במבט או ברמז! תמיד במאור פנים, בעדינות ובנועם.

עד היום, מספר בעלי בערגה, לא שמע ניגון משתפך ומלא באהבת ה´ כמו תפילת ה"הלל" של אותו רב בתוך אותו קהל "אוהד".

* * *

בואו נניח לרגע שאביטל הייתה מצליחה לשכנע את המנהל להביא רב אחר לזמן התפילה, או במקרה היותר טוב – הייתה מצליחה להסביר לו את עמדתה, והוא אכן היה משנה את הרגלו ונוהג ביתר רכות עם הילדים. תמונה אידיאלית, לא?!

בואו נבדוק מהן השלכותיה של "תמונה אידיאלית" זו... מה הילד, שאותו אנו מבקשים לחנך היה לומד?

ראשית הוא היה לומד שאימא שלו (ובעיקר הוא) זה ה"מילה האחרונה" בבית הספר - ולא הרב. הילד מרגיש היטב כאשר אנחנו לא מגבים את המורה (גם אם זה ב"חדרי חדרים"!), ואז הוא לומד לזלזל בסמכות שמעליו. אם המורה נקרא בפי התלמידים "רב", הוא גם לומד לזלזל ברבנים או בתלמידי חכמים, ומכאן – בתורה בכלל, חלילה (למה אנחנו אח"כ מתפלאים שהדור שלנו חסר בביטול לדעת תורה וכל אחד עושה מה שבא לו?...).

חשוב לא פחות - הוא לומד שכדי שיהיה לו נעים - מישהו אחר צריך להשתנות, לא הוא.

המסר שלנו הוא: "אם יש לך קושי – סימן שמישהו אחר טועה/ לא מספיק מבין אותך/ לא מספיק צדיק/ לא מספיק מתחשב בך...".

האם לא הייתי מעדיפה שהבן שלי ילמד להסתדר בכל מצב ועם כל אדם? האם לא הייתי רוצה שהבן שלי ירגיש טוב, לא רק אם הסביבה/ החברים/ אשתו/ הבוס, מתגמשים אליו ומשתנים בשבילו???

ואם אני אכן מבינה שכדאי לו ללמוד שיעור בוותרנות, סובלנות ולימוד זכות, מתי בדיוק אני חושבת שהוא "יתאמן" על זה אם לא עכשיו?

ראוי לציין, שבודאי שהיינו מייחלים לרב/ מורה צדיק, סבלני ובעל עין טובה. על כל אלה כדאי להתפלל. אבל, אם "נעלה קצת למעלה" ונחשוב יותר רחוק, נבין שאם ה´ זימן לבן שלי את הרב הזה, כמו שהוא, עם כל החסרונות שלו - כנראה שזה הכי טוב לו... בחינוך ילדים כדאי לזכור שלא כל מה שנעים לילד כרגע הוא טוב לו לטווח הרחוק!

* * *

יצאתי פעם מאסיפת הורים כללית בתלמוד תורה, בתחילת השנה, בה מכירים את הרב ומתוודעים לכללי הכיתה. אחרי יצאה אימא נוספת. "אומרים שזה מורה כעסן...", פלטה בדאגה אימהית. "אז שילמדו איך לא להכעיס אותו...", עניתי.

האם המורה אמור להסתדר ולהתגמש עם כל ילד בנפרד, או אולי הילדים הם אלו שצריכים לדעת להתנהג נכון מול המורה? הם אלו שאמורים להתאים את עצמם אל המורה ואל הכללים וההנהגות שלו, ולא להיפך! הלא כולנו יודעים שילד שמתנהג למופת בכיתה לא מקבל הערות או נזיפות מהמורה...

גם אם קורה שמורה טעה ואכן נזף בילד באופן לא הוגן, אז מה?

האם כל מה שקורה לנו בחיים הוא תמיד "פייר", הוגן וצודק? כיצד נוכל לחנך את הילדים ליראת שמיים, בה מקבלים בהכנעה כל מה שקורה לנו, אם כל העת אנו "בודקים בציציות" את המורה ודואגים למידת הצדק בכיתה?...

בהתערבות המאסיבית שמתרחשת היום בבתי הספר (בודאי שמתוך כוונה טובה), לקחנו למורה את הסמכות מתחת לידיים! בכל תגובה שלו, הוא חושב מי מההורים יתקשר ולמי יהיה מה להגיד... היום כמעט לכל הורה יש מה "לתקן" באישיותו, הנהגותיו והחלטותיו של המורה... ואז בהכרח הכיתה תהיה פחות ממושמעת וההישגים ירדו! אנו רוצים "להיות בכיתה" ולהחליט החלטות יחד עם המורה, ובה בעת, מצפים ממנו להיות סמכותי ומוביל...

כבוד, כבוד, כבוד

כשאנו, כהורים, עומדים מול המורה, עלינו קודם כל לכבד אותו!

ראשית, משום שאנו מצווים לכבד כל אדם באשר הוא. אם אנו מעוניינים לחנך את הילד – אז הנה ההזדמנות ב"live"...  כך הילד יקלוט מסר של התחשבות, כבוד והכרת הטוב, הרבה יותר מכל נאום או לימוד תיאורטי אחר.

שנית, משום שהוא אכן הרב שלו בכל מובן המילה! הוא מלמד אותו תורה. "וּמַה דָּוִד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל שֶׁלֹּא לָמַד מֵאֲחִיתוֹפֶל אֶלָּא שְׁנֵי דְבָרִים בִּלְבָד קְרָאוֹ רַבּוֹ אַלּוּפוֹ וּמְיֻדָּעוֹ, הַלּוֹמֵד מֵחֲבֵרוֹ פֶּרֶק אֶחָד אוֹ הֲלָכָה אֶחָת אוֹ פָּסוּק אֶחָד אוֹ דִבּוּר אֶחָד אוֹ אֲפִילוּ אוֹת אֶחָת עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה שֶׁצָּרִיךְ לִנְהָג בּוֹ כָּבוֹד " (פרקי אבות, ג´)

מלבד זה, האם אנו מודעים לקושי הגדול והעבודה המאמצת הנדרשת מהרב/ המורה? הן מבחינה רגשית והן מבחינה פיזית: הכנת השיעור לפני, עמידה שעות ארוכות מול כיתה, בדרך כלל עמוסה ולא תמיד ממושמעת. בנוסף, עמידה בדרישות המנהל, עבודה מול צוות המורים, ואחרון חביב, התעסקות עם פניות ההורים.

לאן נעלמה, אם כן, הכרת הטוב שלנו?

גיבוי מלא

אם כן, כדאי בהחלט לגבות את המורה עד כמה שאפשר, אפילו במחשבה! כשאני מגבה אותו, אני, למעשה, מאפשרת לו להוביל את הכיתה בדרך סמכותית ושקטה, ומשדרת אמון ביכולתו ובכוונתו הטובה. אמון מן ההורים מתבטא, בדרך-כלל, בסופו של דבר, באמון של המורה בתלמיד ובשיתוף פעולה של הילד בכיתה. מגיבוי המורה - הילד שלי הוא המרוויח הישיר!

של מי האחריות?

בדורנו רב הבלבול, קורה פעמים רבות שהמורה וההורה משחקים "מחניים" ב"כדור האחריות". הם מפנים אצבע מאשימה באשר להתנהגותו או להישגיו של הילד, וזורקים את הכדור אחד אל השני. המורה אומר "אתה אחראי" וההורה אומר "אתה אחראי". והילד? מה איתו? איפה הוא??? הוא עסוק בלהתחמק באלגנטיות מהכדור...

* * *

שירה ביתי, בכיתה ג´, ישבה להכין שיעורים. הצצתי וראיתי דף חזרה למבחן שקיבלה, עליו היה מהודק פתק גדול "אימא יקרה, מבחן בחשבון ביום ג´, החומר למבחן הוא... בעמודים ... בהצלחה!".

"שאלתי את המורה", אמרה לי שירה בתמימות, "למה היא כתבה אימא יקרה ולא תלמידה יקרה...".

צחקתי. אצלנו האחריות על השיעורים ועל ההישגים היא של הילדים בלבד. אם ילדה פונה אליי (ולא להיפך) ומבקשת עזרה בשיעורים או בחזרה למבחן – אשמח לעזור, אבל האחריות היא שלה.

לכל אחריות יש רק מנהל אחד, ובמידה ואני מודאגת/ לחוצה/ כעוסה בנושא הלימודים, סימן שהאחריות עדיין שלי. אם אני רוצה שהילד ייקח את האחריות - אני חייבת להעביר לו אותה!

המסר שעובר, ללא מילים, אל הילד, כאשר אני לוקחת אחריות על הלימודים שלו או על יחסיו עם המורה - הוא שהילד חייב "גיבוי" כי הוא לא מסוגל... או במילים אחרות - חוסר אמון. נטלנו ממנו את המיומנויות החשובות ביותר לחיים: ההכרה והאמון בכוחותיו והיכולת לממש אותן!

אז מה כן מוטל עלינו לעשות?

להעביר לילד את האחריות! כגודל האמון שלנו בו – כך גודל האחריות שנעביר אליו. ככל שנאמין בו יותר, באופן טבעי נעביר לרשותו עוד ועוד משימות. ילד כזה יהיה, בדרך כלל, גאה ושמח במידת של האמון הגדושה שקיבל.

אם האחריות על ההישגים של הילד, על הלמידה שלו ועל ההתנהגות שלו – תהיה באמת שלו, היא כבר תראה אחרת לגמרי... הוא יוכיח לנו שהוא שמח ללמוד, יודע להסתדר עם חבריו לכיתה, ומסתגל לכל מורה או חוק בבית הספר.

הוא יוכיח לנו שהוא כבר ימצא את הדרך להסתדר בכוחות עצמו.

אז מתי ואיך כן להתערב?

לעתים קורה, שכאשר אנו מבקשים להעביר את האחריות לילד, מתפתח סביב העניין מאבק. אנו מתעקשים להעביר לו את האחריות, והוא פשוט מסרב לקחת אותה.

מה עושים במצב כזה? לוקחים את האחריות אלינו חזרה. לא נאבקים, אלא ממתינים לעת רצון טובה יותר להעברת האחריות.

במקביל, כדאי לבדוק את מידת האמון שלנו בילד ולחזק אותה. האם אנו באמת מאמינים שהוא רוצה ללמוד? יכול לעמוד במטלות וכו´? העברת אחריות ללא אמון היא כמו "גוף בלי נשמה"...

ובקשר להתערבות בבית-הספר?

התערבות כלשהי שלנו בין בבית הספר בעניין הילד – צריכה להישקל בכובד ראש. אם שקלנו והחלטנו שכדאי לדבר עם המורה ולהעיר את תשומת ליבו, חשוב מאד שנדע איך לעשות את זה הכי נכון.

כדי שאדם יקשיב להערה שלנו, עלינו לזכור שהוא מעולם לא פנה אלינו ושאל לדעתנו, לכן יש לעשות זאת במירב הכבוד והרגישות. כדאי תמיד להתחיל ולסיים בשבח והכרת הטוב, ולציין את ההערכה שיש לנו על העבודה וההשקעה (רק דברים אמיתיים, כמובן!), ורק לאחר מכן להעיר את ההערה שלנו בדרך של התייעצות, כשבסופה סימן שאלה: "האם נראה לך ש...?", "מה דעתך על...?", "האם תוכל לנסות בדרך כזו וכזו...?", בגובה העיניים ולא מ"למעלה"!

באופן טבעי, יש לנו נטייה להביע את דעתנו בסימני קריאה, כי נדמה לנו שאנו צודקים, אחרת לא היינו טורחים לפנות... בגישה כזו האדם מולנו מרגיש מותקף ונוטה לאטום את האוזניים... אבל אם נסיים בסימני שאלה, זה כבר יוכל להישמע וגם להתקבל.

* * *

סיפרה פעם אימא בחוג, שהמנהל זימן אותה לשיחה נוקבת עקב התנהגותו הבעייתית של הילד שלה. היא תכננה להתנפל עליו ולומר לו סוף סוף את דעתה על גישת חוסר האמון והפרגון שיש בבית הספר...

הרגעתי את הרוחות ויעצתי לה להגיע לשיחה עם המנהל קודם, כל על מנת להקשיב לו באמת, אח"כ "להצטייד" בדברי שבח והודיה (כמובן רק דברים אמיתיים – וכאלו לא חסר בשום בית ספר!), ורק לאחר מכן לנסות להסביר את עמדתה בדרך של התייעצות, יותר לשאול ופחות להגיד.

האימא הזו החליטה לשנות גישה ולהגיע אל השיחה בענווה יתרה, ואכן הייתה זו, באופן מפתיע, שיחה נעימה, והיא יצאה עם תחושה שהמנהל מקשיב לדבריה (בפעם הראשונה מזה שנים!), ומוכן לנסות משהו חדש.

לאחר מספר שבועות סיפרה האימא בהתלהבות, שהילד שהיה "כוכב" בלהפריע, התנדב לארגן את אחד המבצעים בבית הספר, והפך לכוכב הסדר והמשמעת שסוחף אחריו ילדים נוספים...

* * *

ממש כשסיימתי לכתוב את המאמר הזה, יצאתי לקניות ופגשתי באקראי באותה אימא. והנה, מבלי להזכיר לה דבר או לספר שכתבתי על המקרה שלה, היא החלה לספר לי בהנאה יתרה שבסוף השנה קיבלה חופניים מחמאות מהמורה: "הילד שלך זה הנחת שלי בכיתה...".

ללמדנו, שאמון שלנו במורה = אמון של המורה בילד שלנו!

שנזכה להתחיל את שנת הלימודים החדשה ברגל ימין ובפנים מוארות.

דקלה יוספסברג היא מנחת הורים ויועצת בגישת שפר.

דקלה יוספסברג בסדנה "פשוט להיות אמא" תעזור לך לעשות שינוי בקשר עם הילדים, והכי חשוב - תחזיר לך את השמחה והכיף של להיות אמא. כרגע בהצעה מיוחדת! לפרטים הקליקי כאן.