נותן את הנשמה ואת הלב: ראיון עם בועז שרעבי

לפני 17 שנים, אחרי תקופה לא קלה בקריירה שלו, החל בועז שרעבי להצליח שוב. הוא ראה רווחה כלכלית, נישא על גלי ההצלחה, ודווקא אז החליט להנחית בשורה לא צפויה על אמרגניו דאז. "זה החל מהרהורים שלי על ההבטחה פתחו לי פתח כחודה של מחט ואני אפתח לכם פתח כפתחו של אולם", מספר שרעבי. "כשראיתי שנפתחו לי השמיים ותפילותיי נענו, הודעתי למנהלים שלי דאז שאני מפסיק להופיע בשבתות. הםממש השתוללו, הסבירו לי שבשבתות עושים את הכסף הכי גדול, אבל סירבתי בתוקף ואמרתי שהופעות בשבתות לא קיימות יותר עבורי בלקסיקון. בשבת אני נח באמת. ואז, אחרי שהפסקתי להופיע בשבתות - הפרנסה דווקא הלכה וגדלה. ראיתי את זה בפועל, בעיניי ממש. גם לפני כן כשהופעתי בשבתות, לא אהבתי את זה. עשיתי את זה עם הרבה תירוצים ושכנועים פנימיים. אבל, כשנזכרתי בפסוק פתחו לי פתח כחודו של מחט - הסלידה מהופעות בשבת הפכה להיות מעשית, והשפיעה על חיי במובנים רבים" .

בהאזנה לחלק משירי אלבומו החדש של בועז שרעבי (64), ניכר בבירור שמשהו עובר על הזמר הישראלי המצליח והוותיק, שזכה להצלחה כבר מגיל צעיר עם להיטיו "לתת", "מי ידע שכך יהיה", "הלוואי", "היה חזק" ועוד. בין השירים שפנו לקהל הכללי הוא תמיד שילב גם שירים מהמקורות, דוגמת "שיר השירים", "ש-די אל מה נורא" (כחלק מהרכב "השרעבים"), "ספַּרי" וכו, אבל הפעם, באלבומו החדש, "מגע הקסם", הוא מגדיל ומדבר ישירות על חזרה בתשובה, כמו ברצועה השמינית "אם אתה באמת מאמין", בה הוא מסלסל את המשפטים "וגם כשטעית ולא ידעת זאת, אלוקים אוהב ומוחל \ אהוב את הזולת, לא רק את עצמך, והנה לציון בא גואל \ אם אתה באמת מאמין - זו הדרך, כי זאת הדרך, ממנה אל תחרוג. זו הדרך, כי זאת הדרך, ואל לבך ייפול".

* * *

בועז שרעבי גדל במשפחה בת 12 נפשות בכרם התימנים. "אבא ואמא עליהם השלום היו יראי שמים באמת ובתמים, שלא לדבר על הידע הגדול של אבא בהלכה, בגמרא ובזוהר", הוא מספר. "אני זוכר גם התכתבויות הלכתיות שלו עם רבנים כמו הרב יוסף קאפח ע"ה. הוא היה אדם עם אופי חזק מאוד. גדלנו בבית דתי, ואמונתי בקב"ה שזורה אצלי משחר ילדותי. לאמי אני קורא הצדקת. היא היתה יראת שמים ופקחית מאד. חיינו ממשכורת אחת סך הכל, ולמרות כל הקשיים הכלכליים שחוו כולם באותה תקופה - לא ידענו מחסור. היה בבית הכל. אמנם לא היה בשפע, אבל גם לא היה חסר. אמא החדירה בנו את האמונה בקב"ה, לא פחות מאבא. תמיד שם שמים היה שגור בפיה, ותמיד היתה שמה את מבטחה בקב"ה".

בבית אכן היה הכל טוב ויפה, אבל בלימודים הצליח שרעבי מעט פחות. "הייתי ילד היפראקטיבי. פעם היו קוראים לזה מופרע", הוא צוחק. "הייתי ילד מוכשר אבל מרדן. שאפתי לעשות דברים אחרים. רציתי לשחק, לשיר ולצייר. כשהייתי בגן, הגננת אמרה שאהיה צייר גדול בישראל, אבל הנטייה שלי למוזיקה היתה יותר חזקה. במהלך השנים עברתי כמה בתי ספר. בית הספר הראשון היה תלמוד תורה בכרם התימנים, ולאחר מכן עברתי לכפר חב"ד. התחברתי מאוד ליהדות, אבל היה לי קשה להיכנס למסגרת, ולכן מרדתי וברחתי משם פעמיים. אבא שלי החזיר אותי, עד שהתייאש. לאחר מכן עברתי למוסדות בקיבוצים, וגם שם לא האירו לי פנים. אחר כך עברתי לכפר הנוער מאיר שפיה, ושם כבר יותר התמתנתי. באותן שנים היתה עליית הנוער של עולי מרוקו, ומאוד התחברתי לילדים שהגיעו משם.

שם למעשה התנתקתי מהעולם הדתי. לא רציתי להתנתק, אבל הסביבה היתה כזו. מצד שני, הבית היה מאוד דתי. אני זוכר שאבא שלי היה מביא הביתה תקליטים של מוזיקה יהודית - תקליטי חזנות של משפחת מלבסקי, למשל, וגם מוזיקה של זמרים יהודים ממוצא תימני. כשהתחלתי להצליח והופעתי באמריקה, הייתי שר שירים של הרב קרליבך, שירי מסורת של הרב שלום שבזי וכו. הדת תמיד נגעה בי והיתה חלק ממני".

מה יש במוזיקה היהודית שאין בשירי חול רגילים?

"תפתח את הדיוואן ותראה איזו עברית מדהימה היתה לרב שבזי. הוא כתב דברים מדהימים. גם אצלי זה ניכר: כשאני שר שירים מהמקורות או עם תוכן יהודי - דווקא שם אתה שומע את הזעקה הפנימית שלי, את האמונה שלי. כמובן שיש בהם יותר עומק".

בשיר "אם אתה באמת מאמין", מהאלבום החדש, אתה אומר באופן כמעט מפורש שאם אדם מאמין - הדרך היחידה היא לחזור בתשובה, ללא פשרות. אתה עצמך מתחזק?

"כל הזמן אני מתקרב. ברור לי שזה הדבר הנכון לעשות. המרחק אמנם אינסופי, אבל גם 5 ס"מ הם התקרבות. האמונה שלי אמנם לא מלווה בקיום תורה ומצוות באופן מוחלט בשלב זה של החיים, לצערי הרב, אבל האמונה היא ללא ערעור. אני מאוד מקווה שגם ברמה האישית אתחזק יותר בעתיד. כשאני קורא תהלים, אני יכול לדמוע בקלות תוך כדי. יש משהו בקדושה של התהלים שאני לא מספיק מבין את העומק שלו. כבר אחרי שורה או שתיים אני יכול למצוא את עצמי מוריד דמעות. אני מאוד מחובר לספר הזה. מעבר לכך, כל יום אני פונה לקב"ה בדיבור. קצת קשה לי ללמוד, כי קשה לי לשבת, אז אני פונה אליו ישירות כלפי מעלה. יום-יום".

* * *

זיכרון ילדות עתיק מלווה את שרעבי משחר ילדותו, וכעת הוא חושף אותו. היה זה בגיל 10, כשמשפחתו עברה מכרם התימנים לגור לצפון תל אביב. כילד, הוא הלך ברגל מהבית לבית הספר, על מנת לחסוך להוריו את דמי הנסיעה. לעתים, עבר בדרכו על פני קבצן מבוגר, והעניק לו את הכריך שהכינו לו הוריו להפסקת עשר. כך קרה במשך תקופה, עד שכעבור שבועיים-שלושה הגיע מחנך הכיתה לבית משפחת שרעבי, על מנת לברר מדוע ההורים לא שולחים את בנם עם ארוחת בוקר מסודרת. בירור קצר בין המבוגרים הוביל לאמת, בועז הודה בה במהירות, ואביו הורה לו שמעתה ייתן לקבצן מעות, ובמקביל ישמור על הכריך".

אל מול הנהגה זו שספג בגיל צעיר, שרעבי לא מצא מקבילות בדור הנוכחי. "היום אנו חווים התבוללות רוחנית", הוא גורס. "המודרניזציה יצרה עצלות, ובין הדור הקודם לבין הדור של היום ישנו שינוי דראסטי. כשהאחיות שלי היו קטנות הן היו חוזרות מחברות בשעות הערב. היום הבנות יוצאות רק ב- 11-12 בלילה. להורים אין מילה. ולא רק זה, אלא שיש היום גם חוסר מודעות לכך שהחינוך לא טוב. ההורים גם נכנעים מהר מדי, כי אין להם כישרון לדעת מה לעשות עם הילדים.

"בנוסף, חלק גדול מהאנשים לאט לאט מאבדים את המסורת, והמסורת היא היסוד העיקרי של עם ישראל. יש היום יהודים חסרי אמונה בה - לא מתוך רוע לב, אלא מכורח המציאות שנכנסו אליה. יסוד האמונה הוא חלק בלתי נפרד מהצורך לקיום העם הזה, כי בלי מסורת נתפרק לחתיכות. אנחנו עם קשה עורף. אם לא נתקן את עצמנו פה מבפנים, יהיה קל מאוד לאכול אותנו מבחוץ.

"ויש הרבה מה לתקן מבפנים. ילדים היום לא יודעים מה זה שמע ישראל. אפילו בבית ספר יסודי כללי לא נותנים את המינימום. אני זוכר את עצמי כילד - הייתי עומד במסדר בכיתה א, ילד אחד היה עולה ואומר היום יום שני בשבוע, שבו היו אומרים הלוויים וכו. קצת מושגים. שלא לדבר על כיבוד הורים, ואהבת לרעך כמוך וכו. היום שולט בעיקר עגל הזהב. אנשים רצים רק אחרי כסף, גם אם יש להם, וזה דבר הרסני ביותר לדעתי.

"בלי אמונה - מה אנחנו שווים? זה לא שאני מאמין בגלל שאני צריך להאמין, כדי שיהיה לי טוב. זה פשוט הדבר הכי אמיתי שיש. זה יסוד העולם, יסוד החיים. מי אנחנו בסך הכל? בשר ודם. באים לטייל כאן בעולם עד שיוצאים, אז התורה מלמדת אותנו את המשמעות לחיים, כי בלי משמעות - באמת שאין טעם לכלום".

אני מניח שגם גילך, 64, גרם לך לצבור את התובנות הללו.

"בהחלט. וגם האבהות. בגלל גילי המתקדם, הייתי רוצה שבני היחיד, עדי, יספוג ממני משהו. כיום המהות של חיי היא הילד שלי, הדאגה לעתידו ולגורלו, לאחר שיבוא היום ואצטרך להחזיר את נשמתי לקב"ה. עדי יהיה עדיין צעיר. אכפת לי ואני חרד לגורלו, כי אני לא יודע איך יהיו החיים שלו בלכתי, אבל אני מקווה, מתפלל ומאמין שיהיה טוב. וכמובן, מנסה להתחזק ככל האפשר".