פנטזיה בארמון הודי

אחרי שלושה חודשים מתישים של עבודה בבית יתומים בכלכותה, לפני שחזרתי הביתה, החלטתי לפנק את עצמי בחופשה בהרי ההימלאיה. יעדי היה סימלה, אחת מ"תחנות ההרים" ההודיות המפורסמות שלרגלי ההימלאיה, המקום שבו מוצאים עשירי הודו מפלט מהחום השורר במישוריה.

עם הגיענו לפסגתה של הגבעה האחרונה שלפני סימלה, קיבל את פנינו מראה מבהיל: המוני אנשים, במכוניות, באוטובוסים, בריקשות - נמלטו מהעיר. חקירתה האינטנסיבית של חברתי לנסיעה חשפה את הסיבה לכך: סופת שלג שלא-בעיתה פגעה בעיר וחיסלה את מערכת החשמל שלה. טמפרטורת קיפאון, ותנורי חשמל חסרי תועלת, הבריחו מהעיר את כל הנופשים.

ישבתי שם, המומה לגמרי. במשך כל השהות שלי בהודו, חלמתי על חדר עם נוף להימלאיה. תאריך החזרה שלי, בעוד חמישה ימים, לא הותיר כל אפשרות לדחיית החופשה. בעוד שהאוטובוס עושה את דרכו בין הרחובות מכוסי השלג, נפלה החלטתי: קור או לא קור - אני נשארת בסימלה.

הספר "הודו בעשרה דולר ליום" סייע לי למצוא מלון בסגנון הודי, נקי ובמחיר סביר. בעודו מעביר לידיי ערימה של ארבע שמיכות, התנצל המנהל על כך שתנור החשמל בחדר אינו עובד.

לא יכולתי לישון כל הלילה מרוב קור. זמן קצר לאחר שעלה השחר, החלטתי לצאת החוצה בתקווה להתחמם מקרניה הראשונות של שמש הבוקר. גבר נמוך, משופם, פנה אליי בנימוס. "אולי תרצי לשהות בארמונו של המהרגה?".

"ואיפה המהרגה?", גיחכתי ביובש.

"המהרגה ומשפחתו חיים בלונדון", ענה האיש בפשטות. "המהרגה הפך חלק מארמונו למלון המפואר ביותר בסימלה כולה. מכיוון שכל התיירים עזבו, אני אתן לך מחיר מבצע".

מחיר המבצע שלו היה פי שלוש מזה של המלון הקפוא שלי. נענעתי בראשי לשלילה.

הוא הושיט לי חוברת: "בוודוויל עשרה חדרי שינה מרוהטים בהידור, עם חדרי אמבטיה מודרניים צמודים, ובהם מים זורמים, חמים וקרים וחדר ביליארד מעולה... בהודעה מראש, ניתן לארגן סידורים מיוחדים למשרתים אישיים".

החזרתי לו את החוברת, וסירבתי: "זה לא בתקציב שלי".

ואז הוא חשף את הקלף המנצח: "בכל חדר יש אח".

החלטתי לקצר את שהותי מארבעה לילות לשניים, התמקחתי איתו והורדתי עוד את המחיר, לקחתי את המזוודה שלי, ותוך חמש דקות היינו בריקשה מחוברת לקטנוע, בדרך לארמון.

הכניסה למלון דמתה לכניסה לתוך חלום: רצפות הפרקט, השטיחים המזרחיים, הפסלים ההודיים שמתאימים למוזיאון, ציורי השמן במסגרות זהב של אבות המשפחה בטורבנים, הנברשות, הוילאות. משרת לבוש מדים לקח ממני את מזוודתי והוביל אותי, במעלה גרם מדרגות כביר, אל חדרי. שם הצית עבורי משרת אחר את האש באח. "חסר לך משהו, ממסהיב?" (גבירתי בהינדית).

יכולתי רק לנענע בראשי בתדהמה.

לפני שיצא, הושיט לי המשרת פעמון. הפעמון החשמלי לא עובד, לפיכך יהיה עליי לצלצל בפעמון ידני כשארצה משהו. הסתבר לי שאני האורחת היחידה במלון. לכל ששת המשרתים לא היה דבר לעשות מלבד לעמוד לשירותי.

לאחר שינה מענגת במיטת העמודים, החלטתי לרחוץ באמבטיה. המשרתים הביאו לי דליים של מים, שחוממו, ללא ספק, על תנור הנפט במטבח, ואז הוגשה ארוחת הצהריים בחדר האוכל האימפריאלי. ארוחת גורמה צמחונית - עם פילאף אורז, דאל, פורי, צפאטי ממולאים, צאטני מסוגים שונים ומגוון של ירקות בקארי - הוגשה על צלחות כסף.

ואז החליטה הוד מעלתה, כלומר אני, לקרוא ספר. ברגע שהחלטתי באיזו ספריה להתיישב, הצית עבורי משרת את האש הלוחשת באח. שעתיים לאחר מכן החלטתי לצאת להליכה. האזורים המכוסים שלג לא משכו אותי; במקום זאת, נדדתי לי בין החדרים. הארמון היה שלי.

בארוחת הערב של אותו יום, הואר השולחן בפמוטי כסף, והובא אליי מצעד של מנות אקזוטיות, העשויות מפודינג אורז בטעם הל. בדרך למעלה, אל חדרי, אחזתי בידי הימנית פמוט זקוף, ובידי השמאלית הרמתי את חצאיתי הטיבטית הארוכה. כשהגעתי לקומה הראשונה, הפכתי לנסיכה מתוך סרט של דיסני.

למחרת בבוקר הביאה לי משרתת את ארוחת הבוקר במגש לחדרי. עשיתי מדיטציה, התאמבטתי, בחרתי לי סלון לשבת בו ולקרוא, אכלתי, ישנתי, שוב עשיתי מדיטציה, וקראתי שוב. עד שהסתיימה ארוחת הערב של אותו יום, כבר נמאס לי מכל זה.

במקום לרדת במורד גרם המדרגות הרחב, דחפתי את הדלת שדרכה הופיעו המשרתים ומצאתי את עצמי במטבח הודי פשוט. במרכז החדר הגדול והכמעט-ריק, ישבו ששת המשרתים על ירכיהם, צפופים מסביב לתנור נפט, מקור החום היחיד בחדר. ברגע שאחד מהם הבחין בי, הוא קם על רגליו, אבל סימנתי לו לשבת.

לא הייתי מיומנת מספיק באומנות הישיבה על הירכיים, ולכן התיישבתי בישיבה מזרחית על הרצפה, והתחלתי לשוחח איתם באנגלית משולבת בהינדי. שאלתי על המשפחות שלהם, שחיו כולן בכפרים מרוחקים, על העונות השונות בסימלה, על המבקרים התכופים במלון-ארמון, על המהרגה ומשפחתו. המשרתים היו חבורה עליזה, מלאת הומור וחכמה. אותה שעה שהעברתי על הרצפה החשופה, היתה המאושרת ביותר בכל שהותי בארמון.

הסוכה

הסוכה היא היפוכו של הארמון. פשוטה, קטנה בדרך כלל ואפילו צפופה. הסוכה, מעצם הגדרתה, היא מבנה זמני, נתון לחסדי מזג האוויר. היא אינה מספקת הגנה ראויה לשמה מפני פגעיו, וחדירה לקור ולחום. הגשם יורד על יושבי הסוכה, רוחות חזקות יכולות להעיף אותה, ויהודים באירופה ובארה"ב סועדים בסוכה תכופות, כשהם רועדים מקור במעילים כבדים. רוב היהודים אמנם מקשטים את סוכותיהם בפירות, קישוטי נייר ויצירות של ילדים, אבל אפילו הסוכות המקושטות ביותר אינן יכולות להיחשב מותרות או יצירות פאר. רוב הסוכות אינן יכולות אפילו להיחשב נוחות. ועל אף כל זאת, באופן מסתורי ביותר, סוכות הוא החג השמח ביותר בלוח השנה היהודי.

מה גורם ליהודי לשמוח בסוכתו יותר משהמהרגה שמח בארמונו?

מצוות הישיבה בסוכה במשך שבעה ימים היא לזכר הסוכות שבהן ישבו ישראל במדבר. ברובד עמוק יותר, הסוכה מסמלת את עמוד הענן שאפף את בני ישראל הנודדים במדבר במשך ארבעים שנה. עמוד הענן הגן עליהם משמש המדבר, מנחשים ועקרבים, ומעינם הבולשת של עמים-אויבים. עמוד הענן הוא מילה נרדפת לשכינה, נוכחותו של ה. לפיכך, בחג הסוכות, יהודי שיושב בסוכתו מוקף בשכינה עצמה.

עיתויו של החג משמעותי ביותר. יהודי ששקוע בתהליך של חזרה בתשובה בין ראש השנה ליום כיפור, חווה היטהרות רוחנית ביום כיפור. העבירות דומות למחסום-בטון, שבולם את הקליטה של התדר האלוקי. כפרת העוונות שלנו ביום הכיפורים הורסת את המחסום, וכך אנו יכולים לחוות קליטה בלתי משובשת של הנוכחות האלוקית. גג הסוכה, שחייב להיות מרווח דיו כדי שנוכל לראות את כוכבי השמיים, מבטיח קליטה מוחלטת של השכינה.

קשר מאוזן וקשר מאונך

חג הסוכות הוא חגיגה של הקשר שלנו, הן עם אלוקים והן עם יהודים אחרים. מצווֹת חג הסוכות כוללות את הישיבה בסוכה ואת "ארבעת המינים": לולב, אתרוג, הדס וערבה. כל אחד מענפים אלו מסמל סוג אחר של יהודי. כדי לקיים את המצווה - כל הארבעה צריכים לגעת זה בזה, ולהיות מאוחדים באגודה אחת. סוכות הוא חג של איחוד יהודי.

ראש השנה ויום כיפור הם חגים שבהם עומד כל יהודי בנפרד אל מול האלוקים. פסח הוא חג משפחתי, שבו מצווים ההורים לספר לילדיהם על יציאת מצרים, ואילו סוכות הוא חג קהילתי. אנשים עוברים מסוכה לסוכה, מבקרים זה בסוכתו של זה ברוח חגיגית של אחווה, ובכל ערב מתאספים יהודים לשמחת בית השואבה, רוקדים וחוגגים בצוותא.

ערך הקהילתיות הוא מהותי ביותר ביהדות. הרמב"ם כתב, שיהודי שמתבדל מקהילה יהודית, או מן "הציבור" או "הכלל", גם אם הוא מקיים את כל המצוות, נחשב לכופר. קהילתיות אינה רק יתרון חברתי ביהדות; היא קשורה למציאות מיסטית. השכינה, הנוכחות האלוקית -קשורהל"כנסת ישראל", זהותו הקולקטיבית של עם ישראל.

כך מתמזגות להן החברוּת האנושית והחברות האלוקית זו בזו בסוכה. זהו סוד השמחה האדירה של חג זה.

המודרניזיה והפרסום מנסים לשכנע אותנו שאושר קשור לחפצים שאנו רוכשים, אך היהדות מלמדת אותנו, שאושר קשור לרוחניות. בסוכות אנו עוזבים את בתינו מלאי הרכוש, מתעלמים מנוחות וממותרות, ונכנסים לעולם הפשוט והרוחני לחלוטין של הסוכה. הסוכה אמנם נעדרת נוחות חומרית, אך עתירת קשר רוחני, ומתקיים בה אושר אמיתי.

אז לא פלא, שסוכתנו הצנועה מפיקה יותר אושר מארמון המהרגה.