מהכלא ההודי לירושלים: ראיון עם ינון טייב

כשערכתי את הכתבה על ינון קצת הסתבכתי.

הוגבלתי למספר מילים מסויים, וכתבת הטיוטה הראשונית עברה את מספר המילים הרצוי באופן משמעותי. הייתי חייבת לערוך, לשכתב, ובעיקר... למחוק.

הייתי בבעיה. כל שלב בסיפור של ינון הוא פרק מדהים בפני עצמו. כל תובנה שלו, וכל השתלשלות החיים שלו, נדמית כספר בדיוני כמעט; מגורים בשבט נידח בחופי קניה, מאסר שנה וארבעה חודשים בכלא ההודי, ולמעלה משנתיים של חיים בטבע. על מה אוותר?...

השיא של הכתבה, מבחינתי, הוא דווקא סיפור שינון מספר כמעט בדרך אגב, כאילו זה פרט שולי ולא חשוב.

ינון, כמו כל אומן, מנסה להיחשף לכמה שיותר קהלים, שיכירו את היצירות שלו. במקרה הזה מדובר באלבום הבכורה שלו: "בינתיים".

לפני מספר חודשים הציעו לו להשתתף בתוכנית ריאליטי העוסקת במוסיקה, שעתידה לעלות לשידור בעוד כחודשיים. כל אומן היה קופץ על המציאה הזו, גם ינון. הוא השתתף בכל האודישנים של התוכנית, ורגע לפני שעלה למסך, החליט שהעסק לא כל כך מתאים למקום הרוחני שלו. בהתייעצות עם רב הוא פרש מהתוכנית.

המסוגלות הזו לוותר על פריצת דרך כל כך משמעותית, במטרה לשמר את הפן הרוחני, גדולה בעיני.

אתם מוזמנים להדק חגורות, ולהמריא איתי למסע המופלא של ינון.

שעמום ומרד בקיבוץ

ינון טייב נולד בקיבוץ "משאבי שדה" בנגב, אחוזה ירוקה ויפה באמצע המדבר. "סבא וסבתא שלי עלו מטוניס הגיעו לקיבוץ, ושם גדלתי עד גיל 20", הוא מספר.

קיבוץ אמיתי כמו בסיפורים? עם בית ילדים?

"כמו שצריך. אז זה היה לי טוב, כי בדיוק ההורים שלי נפרדו, ומכיוון שאף ילד לא חי בבית שלו, הייתי כמו כולם. זו היתה תקופה מאד יפה. מיד כשצוות הקיבוץ ראה שאני מוכשר בנגינה, מימנו לי קלרינט, לימודים והסעות, כמו אדם שחי בכפר שמריהו... מדובר בקיבוץ מאד עשיר".

קופה משותפת?

"עד היום הזה יש קופה משותפת חלקית. במדבר הכל הולך לאט".

מגיל צעיר אהבת מוזיקה?

"מגיל שש ניגנתי ב´חפלות´ של המשפחה עם אבא ודוד שלי. מאז שאני זוכר את עצמי אהבתי מוזיקה, אספתי תקליטים וכו´. זהו דבר שעובר אצלי כל החיים. לא דחפו אותי ללמוד, כל הילדים הלכו לשחק ואני הלכתי להתאמן...".

הכרת אז משהו מהיהדות?

"חוץ מהקידוש שסבא וסבתא עשו, לא הכרתי אף סממן יהודי. סבא הניח תפילין בקיבוץ והיה מסורתי. מעבר לזה, הקיבוצים שמו לעצמם כדגל ´לשפר´ את היהדות... כל היהדות היתה במימד חילוני: חקלאות וכו´, אבל זה כמובן היה מנותק מהמשמעות ומהשורש הרוחני. בשלב מסוים זה הציק לי. כל יום שישי היה לי חור בלב".

בתור ילד חילוני הרגשת רע בימי שישי?

"הרגשתי שיש ביום הזה משהו מיוחד שאני חייב למלא אותו... אז התחלנו למרוד".

מי זה התחלנו?

"חבורה של מאה צעירים מהקיבוץ. יזמנו מסיבות אל תוך הלילה, הכל מרוב שעמום. מאד הזדהינו עם סרט מסוים שראינו, וזה גרם לנו לפרוץ את המסגרת.

הקיבוץ הוא בועה מנותקת מהמציאות. הכל עומד מלכת, חדגוני וחוזר על עצמו. כולם באותה תלבושת. אדם שיש לו נפש של אומן לא מסוגל לשאת את זה. היינו נוסעים כל יום שישי לפאבים בתל אביב".

לומר תודה במיידאנק

"נקודת היהדות הראשונה שהתעוררה אצלי, הייתה במסע למחנות השמדה שארגנו לבני נוער מהארץ. היינו אולי המסע הראשון. זה היה מרתק. ניגנתי בקלרינט את "אלי אלי" בטקס יום השואה בוורשה, טקס ששודר בארץ. כולנו לבשנו חולצות כחול לבן עם דגל ישראל מתנופף מעלינו...

הגענו למחנה מיידאנק, בין הבודדים שלא הופצץ על ידי הגרמנים, ונשאר בשלמותו. יש שם מוזיאון חי. אתה נכנס לתאי הגזים והמדריך אומר לך: פה היו נכנסים חיים ויוצאים מתים... אתה פשוט חווה את זה על עצמך, כמו ניצול שואה. היינו בהלם גדול. אני חושב שזו הפעם הראשונה בחיים שפרצתי בבכי (בקיבוץ לא בוכים..). יחד איתי כולם בכו.

היה שם מעין אגם. התבוננתי בו ופתאום עלתה לי לראש התובנה - "תודה".

מה תודה? למי תודה? לא ידעתי אז, רק הבנתי שהחיים הם מתנה. היו פה מיליונים שהלכו, ואנחנו זכינו לחיות... תודה שאני חי. יהודי בכל יום אומר ´מודה אני´, לי זה היה חדש.

מה היתה התחנה הבאה?

"חזרנו לשגרה והכול נשכח. התחנה הבאה היתה: צבא. התגייסתי לחיל הים, שם מיקמו אותי ביחידה של נחתות באשדוד שלא ממש עובדת. חזרתי כל יום הביתה כמו ג´ובניק. זה הרגיז אותי. לא יכולתי לסבול את הבטלה. הגשתי בקשה שיעבירו אותי והוזמנתי לפגישה עם מפקד האגף. אמרתי לו שאני רוצה לעבור למקום אחר. הוא אמר לי: "תלך הביתה, תלבש אזרחי, ותיסע לחיפה. אתה הולך לעבור את השרות הכי מעניין בצה"ל, יחידה סודית של חיל הים". זה היה שרות מאד מיוחד. עבדתי בכל המבצעים הכי סודיים עם הסיירת מטכ"ל, הקומנדו הימי והתעשייה האווירית. פעלנו בכל המזרח התיכון, נכנסנו כמובן למדינות אויב, ואף אחד מהמשפחה שלי לא ידע איפה אני. כששאלו אותי הייתי אומר "בים". אפילו אנחנו לא ידענו איפה אנחנו עד שהגענו ליעד.

באחד המבצעים הראשונים שלי הגענו לחוף עוין. עמדתי על הסיפון, וכדי להעביר את המתח גלגלתי שיחה עם אחד האנשים שם.

"איך קוראים לך?".

"טלמור", עניתי. זה היה שם המשפחה הקודם שלי.

"מה השם המקורי?".

"טייב".

"אתה יודע מי זה טייב?", שאל בהתלהבות. ידעתי שיש רב גדול בשורשי המשפחה.

"רבי חי טייב היה אחד הצדיקים הטוניסאים", אמר. "להגיד ´הרב טייב´, זה בערך כמו להגיד ´הבבא סאלי´ למרוקאים...".

כך התוודעתי לראשונה לייחוס שלי, לזכות אבות.

ברוך ה´ השרות עבר בשלום. היה עוד מבצע קשה שבו נהרג חבר שלי וכמה נפצעו. גם אני עצמי ראיתי את המוות מול העיניים, וכך התחלתי לחשוב על משמעות החיים".

חשבת לנסות לחפש אותה ביהדות?

"מה פתאום? (צוחק), רציתי לברוח מזה. שנאנו את החרדים. מלמדים אותך כל החיים שהחרדים שחורים ופנאטים. גדלתי בתוך שיא השמאלניות: מפא"י, מפ"ם, מערך... סיימתי את הצבא והחלטתי לטוס עם חבר לטיול בחו"ל.

היעד הראשון: אפריקה".

למצוא את הנשמה בהלוויה עם תופים

אפריקה? למה לא משהו יותר מסודר, שמתאים לתיירים?

"אנחנו אנשי מדבר, לא התפעלנו מתיירות. בקיבוץ התרגלנו לחיות כמו בדואים. צריך סוס לדהור ופינגא´ן על האש... אוהבים שקט... רצינו לשבת במקום אחד ולחוות אותו.

נחתנו בקניה והסתובבנו בעיר הבירה, שם צדה את עיני בסטה של תופים אפריקאיים. שאלתי את המוכר איפה אפשר ללמוד לנגן בתופים הללו, והוא נתן לי כתובת. נסענו, והגענו למופע מדהים של להקות אפריקאיות.

אחרי ההופעה ראיתי מישהו מתעסק עם תוף גדול מעור. נגשתי אליו וגלגלתי איתו שיחה. התברר שהוא מלמד באוניברסיטה של קניה והוא מסכים ללמד אותי. הבטחנו לו 100 דולר עבור חודש לימודים.

הוא לקח אותנו לבית שלו. נסענו 10 שעות והגענו לקו החוף של קניה, שם גר אחד משבעת שבטי המג´יקנדה שחיים בחופי קניה. ירדנו מהאוטובוס והלכנו שעה ברגל. בכל המרחב ראינו בקתות עץ ובוץ, עצי קשיו וקוקוס.

בבקתה ראינו אישה וילדים, כולם יושבים ואוכלים קמח תירס עם קצת רוטב. זה בערך מה שאכלנו כל היום... חיים בעוני ובצמצום גדול. הכסף שהבאנו הספיק להם למחיה למשך חודש... כאילו נחתנו בפלנטה של אלפי שנים אחורה".

ואיך הלכו לימודי התופים?

"לא הצלחתי להבין כלום, זו שפה אחרת. המוזיקה היא מעין ריקוד שעשוי מרבע שעה של מקצבים משתנים ששרים בפה, לא הבנתי כלום... אפילו שניגנתי קונצרטים של באך ובטהובן בעל פה.

יום אחד, תוך כדי שיעור, שמענו תיפופים מבחוץ. המורה שלי הודיע שהולכים להלוויה. הלכנו חצי יום ברגל, והגענו למקום לקראת השקיעה. היה שם פסטיבל שלם, מורכב ממשפחות, שכולם עטופים בבגדים צבעוניים בליווי המון מוזיקה.

המיטה של המת הייתה עם אפריון, ומסביבה להקת מתופפים הכי מדהימה בעולם. המנצח צועד בראש וכולם צועדים מאחוריו סביב הגופה, שרים ומתופפים. מקוננות בוכות מאחור.

אנשים נדהמו לראות אותנו, האנשים הלבנים הראשונים שפגשו. היינו בהלם. היו לנו המון שאלות למורה שלנו: "אצלנו הלוויה זה עצוב!", הסברנו לו, "ולא מלווים את המת בשירה ונגינה". "זה המנהג שלנו", אמר. "אנחנו מאמינים שלנפטר יש נשמה ואנחנו מעלים אותה על ידי התיפוף". פעם ראשונה בחיים התוודעתי למושג ´נשמה´. מה זה נשמה? אני עצמי נשמה? גוף? מי אני? התעוררו לי המון שאלות.

התפעלתי כל הזמן משמחת החיים שלהם, לידם אתה כל הזמן נראה עצוב... לאט לאט התקלפתי מהרבה קליפות.

התחלתי לחשוב על החיים: מה אני עושה פה? מהי משמעות החיים?

בוקר אחד פתאום הצלחתי לקלוט את התיפוף המשונה. הסיבה לכך היתה שקלטתי מהו ה"אחד". יש מושג בקצב שנקרא "one", פעימה. ברגע שאתה יודע את האחד, את הפעימה, אתה יודע איך יחזור על עצמו הקטע. ברגע שזיהיתי את ה"אחד", הבנתי את המקצב כולו. הקצב הפנימי לא משתנה.

הבנתי מזה דבר גדול: הבנתי שיש ישות אחת שמהווה את הכל, יש אחד! יש מישהו שמחזיק את כל היקום!...

לא קראתי לזה "בורא עולם", אבל פתאום הבנתי שיש אחדות, והיה לי ברור שהאחדות הזו היא חיובית. מאז הייתי קצת בריחוף...

חצי שנה טיילתי מקניה עד דרום אפריקה, ולאחר מכן חזרתי לארץ במטרה לחסוך ולנסוע שוב. שנה וחצי הייתי בארץ, וניגנתי עם חברים. מהנגינה איתם, למעשה, התחיל החיבור שלי למוזיקה האתנית. היינו נפגשים ומנגנים בצורה ספונטנית. למדתי כלי הקשה דרום אמריקאיים וחזרתי לנגן לקלרינט.

לאחר תקופה עליתי שוב על מטוס. היעד: הודו".

ממסיבה לבידוד בכלא

"אז לא ידעתי מה זה גואה, שכרתי בקתה קטנה בחוף, והיינו חבורה של ישראלים. היה לי חבר מהקיבוץ שהתגורר בפונה (עיר בהודו) מספר שנים. הוא למד ריפוי טיבטי במרכז רוחני של גורו גדול, והלכתי לבקר אותו. יש ישראלים שיושבים שם שנים, ניסתי ללמוד ולא התחברתי".

שורפים את החיים...

"ממש עבודה זרה. מקבצים את כל העבודות זרות שבעולם לקורת גג אחת. חזרתי לגואה הייתי שם עוד תקופה וחזרתי שוב לפונה. מכיוון שהוויזה שלי עמדה להיגמר ולא היו לי תוכניות מה לעשות הלאה, החלטתי להישאר ולברר עם עצמי ועם חברים מה המשך המסלול שלי, ידעתי שאני לא חוזר לארץ כל כך מהר, היינו בהוויה של מטיילים".

אין שום רצון לעצור, להתיישב?

"לא. אתה איש העולם הגדול, זה מעין חופש גדול...".

ואז הגיעה התפנית...

"כן, אז הגיע הלילה הקריטי... נפגשנו כמה חברים בבית, ופתאום, כשנכנסתי לחדר שלי, שמעתי צעקות "פוליס, פוליס".

מה הם רצו לחפש?

"סמים. מישהו פרסם תמונה מאחת המסיבות תחת הכותרת: ´מסיבות סמים בפונה והמשטרה לא עושה כלום?´. המשטרה מאד נעלבה, ושלחה 50 שוטרים, שעברו מבית לבית וניסו לתפוס קורבן. מסתבר שהיינו חלק מקורבנות אותו הלילה... חבר שלנו התגורר בבית הזה בקומה השנייה. השוטרים נכנסו לחדר שלו, ומצאו בתוך התיק שלו 150 גרם חשיש הודי...".

עד כמה זה חמור?

"החוק ההודי אומר שיותר מ-5 גרם זה עשר שנים בכלא....

השוטרים ירדו למטה, שמחים לאיד, אזקו אותנו באזיקים והכניסו אותנו לג´יפ. מרוב שהיו בטוחים בעצמם, השאירו את הג´יפ פתוח והורידו לנו את האזיקים. השעה הייתה 11 בלילה. הם הלכו לחפש עוד חברים. החלטתי לנסות לברוח. לחבר שלי היה נקע ברגל, אז רצתי לבד. יצאתי לרחוב הראשי, כשאני נועל כפכפים. לא יכולתי לרוץ טוב, מה גם, שהרחוב מלא בחנויות, ואין מקום להסתתר. הם פשוט הגיעו עם הווספה שלהם והתחילו להרביץ ולבעוט בי. תפסו אותי באכזריות ושמו אותי במשאית בדרך לבית המעצר. היינו שלושה ימים במקום זוועתי, בגודל 3-4 מטר, בלי מים, בלי אוויר, ריח מצחין - סיוט עלי אדמות. בלילה השני הכניסו עוד 10 הודים שנראו זוועה. זה היה גיהינום נוראי.

אחרי יומיים-שלושה הובלנו ל"בית המשפט". זה היה בפסח. כל החברים שלנו היו שם וצעקו לנו "אל תדאגו, ארגנו כסף ועורך דין טוב". הם נסכו בנו הרגשה שהכל בסדר.

משם לקחו אותנו ל´קבר´ שלנו, למשך השנה וארבעת החודשים הבאים...".

אפשרו לכם לראות עורך דין?

"הוא ראה אותנו זמן קצר ולקח פרטים. ההורים שלנו הגיעו אחרי שבוע, ודאגו לחבר שיטפל בכל מה שקשור לתיק שלנו. היה שם זוג מדהים מקיבוץ יודפת בשליחות הסוכנות, שעזרו לנו מאד. כך התחיל המסע.... החודש הראשון היה קשה מאד, כל אחד היה בבידוד. לאחר מכן התנאים היו די טובים. בעזרת שוחד מבחוץ שמו אותנו במקום טוב בכלא, בו היה כלוא המהטמה גנדי. היה הרבה מקום פנוי, אז שמו אותנו בנפרד, להבדיל מהכלא הרגיל, בו היינו רק יום אחד - שיש בו 150 איש בחדר עם שירותים אחד...".

איך היה בבידוד?

"קשה מאד. 24 שעות של אור מול העיניים, אין מזרונים, רק שמיכה דקה. אתה ישן על רצפת בטון, מעליך יתושים בלי הפסקה, ואוכל זוועתי, שנועד רק כדי לשרוד. תוך ארבעה חודשים הגענו לסף רעב...

לאט לאט עיכלנו את המצב - מחופש מוחלט הגענו לבידוד בכלא נוראי... קיצוניות אדירה. המהפך היה מאד קשה. בתוך החודש, באחד מהימים הכניסו לנו, בעזרת חברים מבחוץ, את התיק שלי. מיששתי אותו ונתקלתי בספרון קטן שהיה כתוב עליו: "סידור". נזכרתי שיום לפני שטסתי פגשתי חבר שחזר בתשובה. סיפרתי לו שאני עומד לטוס והוא נתן לי את הסידור. מרוב שעמום וייאוש התחלתי לקרוא בו וזה נסך בי קצת תקווה. פשוט ביצעתי את ה´הוראות´. "ברכת המזון" הבנתי שאומרים לפני או אחרי האוכל. תפילת שחרית – בבוקר. זה נתן לי כוחות ועזר לי להעביר את הזמן. לא התפללתי, פשוט קראתי... הרגשתי משהו, אבל לא ידעתי כל כך מה. אף אחד לא הסביר לי. אחרי חודש שמו אותנו באותו חדר עם כושי ניגרי, וזנחתי את הסידור. היתה לי תעסוקה...

אחרי ארבעה חודשי רעב, למדנו את המקום. חבר שלי ידע הינדית שוטף, ואני תקשרתי עם האפריקאים. הבריחו לנו כספים לכלא וניהלנו מערכת שוחד מסועפת, שבלעדיה לא היינו שורדים...".

שיחדתם את הסוהרים?

"הגענו עד למפקד הכלא... לפי הדרגות ידענו כמה רופי לתת לכל אחד. ביום שני המפקד היה מסתובב ועובר ליד כל התאים במהירות. לידינו הוא נעצר: "מה נשמע, מה חסר לכם?"... אחד מהאסירים נהיה למשרת שלנו... ניקה את החדר, שטף וכיבס. הכל עבד בכסף. מישהו מבחוץ הכניס לנו אוכל טרי יום יום...".

כמה עלה התענוג?

"בסיכום כולל: 40,000 דולר של שוחד...".

והנפש?

"היה קשה מאד. הכי קשה היה להתמודד עם הידיעה שאתה יכול להירקב שם עוד 10 שנים... ניסינו המון דרכים, גם לברוח, אבל עורך הדין שלנו הוריד אותנו מהרעיון. כל המערכת שם מסואבת ומושחתת. היו 4 פעמים בחירות וכל פעם החליפו שופט. הזמן עמד מלכת.... ההמתנה הייתה קשה. כל שבועיים הוציאו אותנו להארכת מעצר, שיחדנו את הסוהרים, ישבנו על הדשא וחברים באו לבקר אותנו".

לשרוד בינתיים ולגלות את ה´

מה עשיתם כל היום?

"השתעממנו... הצלחנו להחדיר לכלא רשת, כדור עף וקלפים. שיפרתי את האנגלית שלי, קראתי ספרים ארוכי טווח באנגלית, הכל כדי לאוורר את המוח שימשיך לפעול. באיזשהו שלב הגעתי לתובנה ששינתה אותי לגמרי: מה שיעזור לי לשרוד זה להתמקד בהווה. ברגע שחשבתי על העבר או העתיד נכנסתי לדיכאון, אז השתדלתי לא לחשוב על שום דבר אחר. זה עזר לי לצאת בלי הרבה בעיות נפשיות. לשרוד "בינתיים".

כמו שם האלבום שלך...

"כן. אני רואה את זה כמסר לחיים בכלל, לא רק לכלא... זוהי הבנה גדולה לחיים, דרך התמודדות בכל צרה. למעשה, שום מציאות לא קיימת, עבר ועתיד זה דמיון. מה שקיים זה רק הרגע הזה".

והמשפט?

"אחרי שנה וארבעה חודשים התייצב השופט על מקומו, יום הדין הגיע: חופש או מאסר 10 שנים... אחד העדים, שהיה אמור להיות לרעתנו, שוחד. הכל היה מפוברק. עורך הדין ´הוכיח´ שלא היה ולא נברא כלום...

 אחרי 4 שעות, בהן לא הבנתי כלום, השופט אמר: "משוחררים"...

עמדתי באותו רגע והרגשתי אנרגיה שהגיעה אלי מהרגליים, צמרמורת. פתאום הבשילה בי ההבנה שיש בורא לעולם. זו היתה ידיעה ברורה – לא אמונה! איך שרדתי, איך יצאתי... בורא עולם, הבנתי שיש מלך לבירה, וזה שיר נוסף בדיסק...".

ומאז התחלת להתקרב?

"לא... החיים יותר חזקים מהחוויה. השתחררנו ועשו לנו מסיבה גדולה. שלושה חודשים עיכבו לנו את היציאה, אז שיחדנו את משרד הפנים, וחזרנו לארץ אחרי שנתיים וחצי בהודו.

הייתי בקיבוץ מספר חודשים כדי להירגע, עבדתי בטבע, וחזרתי לעצמי ולאדמה. היה לי ברור שהעתיד שלי במוזיקה. בשלב הזה רציתי ללמוד בבית ספר ´רימון´ למוזיקה.

כדי להרוויח כסף טסתי לגרמניה לעבוד במכירות, אבל זה לא כל כך התאים לי. אחרי חודש פרשתי. התקשרתי לחבר שהיה באותו זמן בשוויץ. נסעתי אליו וחייתי שם בלוזן. חיפשתי פרנסה ואז ראיתי גיטריסט מנגן ברחוב וזורקים לו כסף. הוא אמר לי שאפשר להרוויח יפה. התחלתי גם אני לנגן ברחוב. אמרתי לעצמי, שמפה אני מתחיל את הדרך שלי כמוזיקאי והשמיים הם הגבול... הייתה לי אמונה חזקה".

מה ניגנת?

"ניגנתי שירים שגדלתי עליהם כמו: בוב מרלי עוד, הלחנתי שירים שכתבתי בכלא, כחלק מהריפוי בעיסוק שלי, וניסיתי אותם על הקהל. צברתי כסף, לא מספיק למימון לימודים, אבל כחלק מהתובנות שלי ידעתי שאני צריך לדאוג רק ל´בינתיים´. אחרי מספר חודשים חזרנו לארץ, ולא היה לי הרבה כסף. שכרתי דירה בתל אביב והתחלתי ללמוד. מהר מאד הבנתי שאין לי יכולת להמשיך: שכר לימוד, שכר דירה, ולימודים אינטנסיביים בלי אפשרות לעבוד תוך כדי. נשארתי לבד, חבר שלי נסע ללימודים שלו בסקוטלנד, והכל התנפץ...".

רייקי, מדיטציות ולכה דודי

"החלטתי לעזוב. הצטרפתי לחבורה שנקראת "ריינבו", זו קבוצה עולמית שיש לה סניפים בכל העולם. האידיאל שלהם הוא חיים בטבע. יזמנו כנסים וארגנו פסטיבלים גדולים. אחרי זה הקמנו את להקת "אדרבא", וניגנו מוזיקה אתנית ומוזיקת עולם ישראלית מקורית. הופענו ברדיו ובטלוויזיה, והתחלתי לייצב את מעמדי כנגן סקסופון סופרן, חליל ניי וקלרינט. היו לי הרבה הופעות".

איפה נכנס השינוי הרוחני?

"כל החיבור לטבע מאד קירב אותי לרוחניות. הרמב"ם אומר בפתיחה לספר המדע, שאם אדם רוצה להגיע לדבקות ב-ה´ שיצא לטבע ויתבונן בו "צאו וראו מי ברא אלה". חייתי למעלה משנתיים בטבע - בחורף בדרום, ובקיץ בצפון. הקדושה של ארץ ישראל השפיעה עלי...

מלבד זה, שני חברה מהלהקה חזרו בתשובה ומאד השפיעו עלי. כל הזמן "נשרו" חברים לעולם התשובה... עשינו קבלת שבת ביחד, בהתחלה עם גיטרות... ערבוביה של רוחניות הודית ויהדות... ואז התחלתי להניח תפילין. אפילו בפסטיבלים של "ריינבו" היה "בית תפילה" פעיל, כולל ספר תורה... אמנם בסגנון רבנים "קרליבכיים", אבל לאט לאט החברה התחזקו".

למה להתחזק? נשמע שהיה לכם טוב עם איך שחייתם

"הכל היה מאהבה לא מיראה. מצאנו את האור ב´סבבה´... בכיף. ישבנו בשיא ההתעוררות שעות, וניגנו בגיטרה שירי דבקות מתוך התעלות.

פתחתי בתל אביב את "בית האור" - קומונה שפתוחה 24 שעות. אנשים היו באים, אוכלים והולכים. כל הזמן היו סדנאות, תפילות, הופעות... עוד לא ממש יהדות, אבל הייתה התעוררות באוויר".

אז מתי נהיית ´דוס´?

"יום שישי אחד סיימתי חזרה בתל אביב ורציתי לחזור הביתה. המפיק שלי הציע לי להשאר אצלו לשבת. הסכמתי. השבת הייתה טירונות לדת... הקימו אותי בארבע בבוקר, טבלנו במקווה, ומשם לבית הכנסת לתפילה. העלו אותי לתורה, ובפעם הראשונה בחיי ראיתי ספר תורה. כיוונתי שזה הבר מצווה שלי... שאלתי שאלות, פתחו לי ספרים, וענו תשובות. הייתה שבת מאד אינטנסיבית.

אחרי מספר חודשים פגשתי את אשתי. בפגישה השנייה החלטנו להתחתן, אחרי ארבעה חודשים הייתי נשוי ובעל תשובה טרי".

רגע... איך נהיית בעל תשובה כל כך מהר? מה דחף אותך לעשות את זה?

"הרבה שואלים אותי. אני חושב שהשאלה הזו מורה על טעות בתפיסה של בעלי תשובה. חזרה בתשובה לא נהיית ב´זבנג´, היא רק סוף של תהליך מסוים. בדרך כלל, אחרי התבוננות שיכולה להימשך שנים. המון תובנות בחיים הובילו אותי לשלב הסופי של התקרבות לה´. להפוך מבן אדם שהכיר את כל העבודות זרות, מהמקום הנמוך שבו הייתי, לבעל תשובה - זה לא קורה ברגע. זה מסע רוחני עד שהבן אדם מגיע לנשמה שלו.

התהליך גם לא נגמר. עכשיו אנחנו בחודש הרחמים והסליחות, למה? כי כולנו; החוזרים בתשובה ואלו שנולדו שומרי תורה ומצוות, צריכים לחזור בתשובה... רבי נחמן בתורה ו´ אומר, שאדם, בכל דרגה שלו, צריך לחזור בתשובה על החזרה בתשובה הקודמת שלו... הוא מגלה שהדרגה הקודמת שלו הייתה שום דבר. כולנו צריכים לחזור בתשובה כל החיים".

ובכל זאת, אלו מאורעות הובילו אותך ליעד הסופי?

"הגעתי לירושלים למרכז "שורשים" ונקלעתי להרצאה של הרב סטבסקי. מאד התחברתי. הרגשתי שהוא מדבר לנשמה שלי. מאוחר יותר הוא הפך לרב שלי.

גם החתונה קרבה אותי. הגיעו אליה אנשים מכל הארץ והעולם, והיה אור גדול ושמחה פורצת גבולות. השתמשתי באור הזה כמקפצה רוחנית. לאחר החתונה נכנסתי לכולל, והתחלתי להכנס לחיי תורה ומצוות. כמה חודשים אחרי החתונה התחלנו לשמור שבת, אבל היו קצת מניעות. לדוגמא, לפני השבת הראשונה, התקשרה אמא שלי להודיע על מפגש משפחתי בתל אביב, היינו חייבים לבוא. מה עשינו? חזרתי מהתפילה, קידשנו ונסענו.... לקח הרבה זמן עד שנכנסנו לחיים יהודיים אמיתיים...".

איך הגיבו ההורים?

"לקחו את זה קשה, אבל חשבו שזה עוד ג´וק שיעבור... היום הבנות הקטנטנות שלנו מגשרות על כל הפערים...".

מסע שלא נגמר....

מסע החיים שלך התייצב. אתה מרגיש שנעמדת במקום?

"אנחנו 11 שנים חוזרים בתשובה, ו-7 וחצי שנים חיכינו עד שנולדו התאומות. התקופה ההיא הייתה לא קלה. הסתובבתי אצל גדולי ישראל, התפללנו בקברי צדיקים, גרנו אז בבית מאיר והתבודדתי שעות בהרים. שם, בתוך החיפוש והקושי, היו גם חבלי הלידה של האלבום.

החיים הם מסע. נגמר מסע אחד ומתחיל מסע שני. החיפוש לא נגמר אף פעם, עד שאתה מגיע לקבר... יהודי זה נשמה שמחפשת את ה´, אתה כל הזמן עולה הלאה. זה מה שיפה במסע של החיים.

החיפוש של היהודי זה למצוא את הנקודה האישית שלו. אנחנו אומרים ´אלוקי אברהם, אלוקי יצחק ואלוקי יעקב´. למה לא אומרים ´אלוקי אבותינו´? כי כל אחד מצא את הדרך שלו בנפרד, למרות שכולם גדלו בבית חרדי...

הדרך של 11 השנים האחרונות הייתה דרך של התיישבות, טיפוח קן משפחתי וביסוס פרנסתי, לכן גם הקמנו את העסק של הבר-מצווה".

העסק של הבר-מצווה?

"משרד הפקות לימי בר-מצווה בירושלים. נפגשים בטבע עם אוכל, אני מנגן בגיטרה, ואחר כך נותן הדרכה באוטובוס על ירושלים. בדרך כלל הציבור חילוני לחלוטין, ואני נותן קצת הסתכלות רוחנית ואידישקייט. מלבד זאת, אני מנגן בחתונות, בהרכב שקיים כבר שש שנים בשם: "אזמר בשבחין", מורה למוזיקה, ומעביר הופעות של סיפור החיים שלי בליווי מוזיקאלי".

אבל העסק הרציני שלך הוא ללא ספק האלבום שהוצאת, לא?

"האלבום הנוכחי הוא תינוק נוסף שלי... יש בו סיכום של המסע הרוחני והמוזיקלי שלי, עבדתי עליו 10 שנים. הוא כולל מוזיקת רוק ומוזיקת עולם. אני נוהג לקרוא לזה: "פאנק יהודי, עם ניחוחות של מוזיקת עולם". מנגנים בו טובי הנגנים. מסע היצירה שלו היה לא קל, אבל אני שמח במה שיצא, למרות שגם עכשיו הדרך לא קלה. הזמינו אותי להשתתף בתוכנית הריאליטי "אקס-פקטור", עברתי את האודישנים, ובסוף החלטתי עם הרב שלי לרדת מזה. הרגשנו שזה לא כל כך מתאים. יש הרבה דילמות לאמן כמוני. מצד אחד, אני לא מופיע מעורב. אם הציבור בחתונה מתחיל לרקוד מעורב אנחנו מורידים את הכליםמהבמה. מצד שני, אצל הדתיים לא כל כך מבינים אותנו, כי רגילים למוסיקה חסידית ומזרחית. לא כל כך מקבלים את הז´אנר של המוזיקה הזו.

בכל מצב, אנחנו משתדלים לחיות עם בורא עולם בביטול ובהכנעה. ה´ הוא המלך ואנחנו עבדים שלו".