יותר לימודי חול, פחות גדולי תורה

לאחרונה נשמעים קולות המנסים בכל כוחם להתערב בחינוך הטהור ולערב מלכתחילה לימודי חול בישיבות הקדושות – תיבות הנח של דורנו.

ובאמת, יש התוהים: מה פשר ההתנגדות הכל-כך נחרצת של גדולי התורה לצעד זה, מה בכך שלצד לימודי הקודש ישתלמו הבחורים קצת במקצועות חול. ובכן, ויכוח זה לא נולד היום. מאז ומתמיד, ניסו רבים להשחיל בכל דרך לימודי חול לישיבות, וגדולי התורה נלחמו על כך בכל עוז. כידוע וכמפורסם.

אך במקום להאריך הרבה בצדקת דרכם של רבותינו, פשוט תבוא המציאות ותעיד לפנינו כאלף עדים כמה עיניהם הטהורות ראו נכוחה. ההיסטוריה הארוכה של עמנו, מלמדת אותנו באופן ברור כי במקומות אשר הואילו לערב לימודי חול עם לימודי קודש, יצאו מהם יהודים טובים במקרה הטוב, אך לא גדולי תורה. על מנת לקנות את התורה שקשה לאבדה ככלי זכוכית, דרושה סטריליות ללא שום עירוב חיצוני.

אכן, גם בציבור החרדי קיימות מסגרות מיוחדות המערבות לימודי מקצוע לבחורים שהלימוד קשה עליהם, וכן בתלמודי התורה לומדים לימודי חול הנצרכים לידע הבסיסי, אך תמיד נזהרו שלא לערב לכתחילה לימודי חול בישיבות הרגילות שמטרתם להעמיד את דור ההמשך של מרביצי התורה. אם יש צורך בלימודי חול לצורך פרנסה, לומדים אותם בגיל מאוחר יותר, ולא בשנות הילדות והבחרות, שאז מוחו של הצעיר רך וקשה לו לקלוט בד בבד גם את עיון הגמרא וגם את לימודי החול.

וכאמור, גם בדורנו וגם בדורות שלפנינו, מוסדות בהם לימדו לימודי קודש וחול בערבוביה, לא צמחו מתוכם גדולי תורה ממש. אפשר לעבור על שמות גדולי דורנו אחד לאחד, ולהיווכח כי כולם למדו בצעירותם בשיטה הישנה ובמתכון המנצח של תורה בטהרתה.

ניקח לדוגמא את גרמניה שלפני השואה. באותה תקופה, כל מי שהתכונן לרבנות, בצד לימודו בסמינר לרבנים, היה עוסק גם בהשכלה גבוהה, והתוצאה היתה שיהדות גרמניה שילמה מחיר גבוה: גאוני תורה לא גדלו בתחומה באותו הזמן. בדוגמא זו משתמש הגאון רבי שלמה וולבה זצ"ל בחלופת מכתבים עם ידיד נעורים, בניסיון להסביר לו את הגישה של הישיבות הקדושות שלא לערב בלימוד התורה שום עיסוק צדדי כמו לימודי חול או שירות צבאי, ולו לזמן קצר. לטענת אותו ידיד כי בצבא ובכיבוש יש מצוה, עונה הרב בשנינות: "במהרה ייבנה המקדש. וגם אז יילחמו ראשי הישיבות בחירוף נפש נגד השתתפות בני הישיבות בבניין, כי ´אין מבטלין תינוקות של בית רבן אפילו לבניין בית המקדש´".

ומגרמניה, נעבור לדוגמא מצדה השני של המפה. הגאון רבי רפאל כדיר צבאן זצ"ל רבה של נתיבות מספר בספרו "נפש חיה" ח"ב על עיר מולדתו ג´רבא (בתוניסיה) ששמרה על חינוכו ולימודיו של הילד שיהיו אך ורק על טהרת הקודש ללא כל תערובת של לימודים חיצוניים. יהודי המקום נאבקו קשות נגד ניסיון הקמת בית-ספר כזה בתוך תחום יישובם, למרות הלחץ הכבד שהופעל מצד רשת אליאנס. ועל כן דוקא ג´רבא שביצרה במסירות את חומותיה מפני השינויים, שמרה על גחלתה, והאירה לדורות הבאים בהעמדת תלמידי חכמים מופלגים. מנגד, עיר הבירה תונס, אף שהיתה מלפנים מרכז התורה, מאז שהסכימו להכניס לימודי צרפתית, חלה התדרדרות רוחנית חדה, עד שלדאבון לב רבים מיהודי תונס התבוללו וסטו מן הדרך. עד שהוצרכו להביא רבנים מג´רבא שיכהנו בעירם.

ובזה מסביר רבי כדיר צבאן את הפסוק בפרשתנו: "ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו כי ביום אכלך ממנו מות תמות" (בראשית ב, יז). "עץ הדעת" זו התורה הקדושה, "טוב ורע", אם היא מעורבת בטוב ורע, היינו לימודי קודש עם לימודי חול - "לא תאכל ממנו" אל תלמד מתורה כזו ("אכילה" מלשון לימוד, עיין יחזקאל ג, א). ומדוע? "כי ביום אכלך ממנו מות תמות", נפשך מבחינה רוחנית.