"השובב", "המלוכלכת", "הנודניק" – על ילדים תוויות מיותרות

רינה שלי, בת שנה וחצי היא ילדת הקסם האולטימטיבית. עיניים יפות וגדולות, המון שערות קופצות והליכה מהירה של ברווז. היא עוד לא יודעת לדבר אבל מקשקשת בלי סוף ומשתתפת בכל שיחה. מצחיקה את כולם, תמיד עם חיוך ותמיד שמחה. אף פעם לא משועממת, תמיד מחפשת עם מה להתעסק ותמיד סקרנית.

עד כאן זה נשמע מצויין פלוס.

אבל רינה שלי המתוקה היא ש-ו-ב-ב-ה. מאד שובבה.

היא מוציאה בזריזות ספרים מהספרייה וקורעת דף אחר דף. עולה על השולחן באמצע האוכל, לוקחת בידה מלוא חופניים מהגבינה הלבנה, קצת אוכלת והרבה שופכת. אחר כך היא יורדת מהשולחן, שופכת בדרך כוס מים ומורחת את הגבינה על הארון. פותחת מגירה ושופכת את שקית השעועית... פותחת מגירה שניה ומוציאה ביסודיות תרבד, מצקות, מריות ושאר כלים. אין לה זמן, היא חייבת להספיק. רינה ממהרת אל האמבטיה שבמקרה נשארה פתוחה, ו... וזורקת לאסלה מכל הבא ליד. לאחר מכן היא פונה אל סל הכביסה המלוכלכת ומרוקנת בגד אחר בגד. בהזדמנות חגיגית זו, היא לא פוסחת על הפח שנמצא ליד ודואגת לשלוף ממנו קליפות מלפפון וביצים מארוחת הערב...

ואנחנו? כולנו - בעלי, אני והילדים, מנהלים מרדף אינסופי סביבה, ספק צוחקים, ספק ממש לא...

כל החדרים חייבים להינעל כל הזמן, המגירות קשורות זו לזו והצעצועים והספרים הורמו אחר כבוד אל המדפים העליונים. בקיצור - הבית בכוננות-על.

כשרינה יוצאת לרגע מחוץ לתחום הראייה שלי אני נדרכת כמו קפיץ: "איפה רינה?", ואז כל החבורה מתחילה לרוץ בבית ולחפש אותה. אנחנו מתחלקים לחוליות חיפוש ומסתערים על הבית - אחד באמבטיה, אחד בחצר, אחד בחדרים - עד שנמצאת האבידה.

בדרך כלל האבידה החמודה נתפסת "על חם" מרוחה בבוץ, אוכלת צבע פנדה, או שופכת תכולתה של מגירת משחקים...

בראש שלי כבר הדבקתי לה תווית: "הנזק".

זה אמנם עדיין חמוד ומצחיק, אבל מתיש לחלוטין. אני לא מעיזה לומר זאת בפה, לא רוצה להשמיע את זה לעצמי ולא רוצה שהילדים ישמעו, אבל תווית זו תווית (והיא הרוויחה אותה בכבוד), נדבקת בעוצמה וקשה מאוד להשתחרר ממנה.

לפני בערך כחודש ישבתי והתחלתי לחשוב עם עצמי. כבר קצת התייאשתי מרינה שלי המתוקה ומהמרדפים האינסופיים אחריה. כשניסיתי לעבוד על זה עם עצמי – לא מצאתי דרך. הייתי שבויה עמוק בתווית "הנזק" ולא הצלחתי להשתחרר ממנה. היות ו"אין החבוש מתיר את עצמו מבית האסורים", ניגשתי להתייעץ עם חברה, מנחת-הורים, יקרה וחכמה.

העלתי בפניה את הבעיה ונשאלתי מספר שאלות.

"איפה רינה?" את קופצת ומציירת לך בראש את הנזק הבא, אמרה לי חברתי, אז תגידי לעצמך "רינה משחקת", ותראי אותה בדמיונך עסוקה במשהו נחמד ובלתי מזיק.

"אבל", אמרתי, "היא זריזה מאוד ופשוט מגיעה לכל מקום לפני שאני מספיקה לחשוב... עד שאתרכז במחשבה הטובה היא כבר תקרע את כל הספרים ותחריב לי חצי בית...".

"אל תחשבי שאין לך ברירה אלא לרדוף אחריה, לכי מראש עם המחשבה הטובה עליה, תנסי", הציעה חברתי.

יצאתי מהשיחה עם החברה שלי עם משפט המחץ: "איפה רינה? - רינה משחקת".

הגעתי הביתה והסתכלתי על רינה שלי היפה, עם העיניים הגדולות והחכמות.

מה פתאום אני חושבת עליה שהיא נזק, היא באמת ילדה נהדרת. זהו, מעכשיו אני חושבת עליה, שנכון - היא אמנם ילדה סקרנית, אבל תמיד משחקת יפה.

באותו שבוע חל מהפך גדול בילדתי הקטנה.

קצת קשה להאמין, זה נשמע כמו סיפורי ניסים, אבל, זו עובדה - הילדה נרגעה.

רינה עדיין הילדה הזריזה והפלפלית שלנו, אבל כמעט תמיד זה במידה הנכונה - לא מפריע ולא מזיק. עכשיו זה מקסים ומצחיק את כולנו.

מה היה שם?

תווית. כל תווית היא שגיאה.

הצמדת תווית לילד מנוגדת לגמרי לתורה הקדושה ולתפיסה היהודית.

הצמדת תווית אומרת: "זה מה שאתה, אין לך בחירה וגם אין לך דרך להשתנות".

ידוע שישנם ל"ו צדיקים בכל דור. מדוע לא גילו לנו מיהם? למה לא יכלו לתת לנו רשימה מדוייקת של הצדיקים בכל שנה? זה היה הרבה יותר נוח. היינו מכבדים אותם, לומדים מהם ומתחממים מאורם.

אבל לא כך הוא רצון ה. לא מגלים לנו מיהם, בין השאר, על מנת שנבין שכל אחד ואחד מישראל יכול להיות אחד מהם. אין לי מושג מי הוא מי. אין לי זכות להגדיר אף אחד בהגדרות שיפוטיות.

ומה מוטל עלינו? לראות כל יהודי כצדיק.

* * *

כאימהות, אנו נוטות פעמים רבות לשייך תוויות לילד שמתנהג בצורה לא ראויה:

זו "הילדה הקשה" - הכל אצלה קשה, ככה היא, זה מן טיפוס כזה.

זו "הילדה המלוכלכת" - היא לא אוהבת סדר ונקיון והכל אצלה מבולגן (אולי היא קיבלה את זה בירושה מהמשפחה של בעלי?!).

זה "הילד הפחות חכם" - הוא חברותי ויש לו לב רחב, אבל בלימודים... הוא לא מבריק, מה לעשות.

זה "הילד הדבק" - זה פשוט באופי שלו. הוא כל היום צריך להיות צמוד לי לחלוק...

זה "הנער החומרני" - יש לו משיכה טבעית לכסף ולעולם הזה. תלמיד חכם כבר לא יצא ממנו...

אז איך זה קרה?

הילד שלי נולד לתוך המשפחה. במשפחה כל אחד "תפס" כבר איזשהו תפקיד או מקום: יש את "הילדה החרוצה", יש את "הילד העצלן", יש את "הילדה הביישנית", יש את "הילד הפטפטן" ויש את "הילד המצחיקן".

ילד חדש שמצטרף למשפחה יתפוס, בהכרח, מקום שעוד לא היה.

כל אחד, כשהוא מגיע לקבוצה חדשה (כמו כיתה), מחפש את הדרך בה "יתרום" את חלקו לקבוצה. התרומה הזו נותנת לו תחושת שייכות. הוא "תפס" מקום בקבוצה ועכשיו הוא קיים, יש לו נוכחות. השייכות שלו יכולה להיות שהוא יחליט להיות התלמיד המצטיין, או, חלילה, להיפך. הוא יכול לבחור להיות "הילד העצלן" או "המפריע".

לעתים, ילד מוכן לשלם מחיר יקר תמורת השייכות הזאת. כמו לדוגמא, "הילד הקשה", שמקבל בלי סוף עונשים. למרבה הפלא הוא מוכן לשלם את מחיר העונשים, כי זהו ה"מקום" שלו, ככה הוא מרגיש חלק מהמשפחה.

כשאני, כאמא, נענית למקום השגוי הזה, אני למעשה "מאשרת" לו באופן בלתי מודע את המקום המוטעה הזה. אני מדביקה לו תווית גדולה ואומרת לו: "נכון, זה מה שאתה, ואין מה לעשות בעניין".

"טוב", אתם אומרים, "הבנתי שכל אחד תופס מקום אחר. מה זה נוגע אליי? את רוצה לומר שיש לי מה לעשות בעניין? חשבתי שזה אופי...?".

הרמב"ם, בספרו "משנה תורה", הלכות תשובה, הלכה ב, פוסק:

"אל יעבור במחשבתך דבר זה שאומרים טפשי אומות העולם ורוב גולמי בני ישראל, שהקב"ה גוזר על האדם מתחילת ברייתו להיות צדיק או רשע - אין הדבר כן. אלא כל אדם ראוי לו להיות צדיק כמשה רבינו או רשע כירבעם, או חכם או סכל, או רחמן או אכזרי, או כילי או שוע, וכן שאר כל הדעות. ואין לו מי שיכפהו ולא גוזר עליו ולא מי שמושכו לאחד משני הדרכים, אלא הוא מעצמו ומדעתו נוטה לאיזו דרך שירצה...".

לילד שלי יש בחירה, ככה ברא אותו ה. כל רגע נתון הוא יכול להתנהג על-פי בחירתו החופשית. לכן חז"ל לא השתמשו במילה "אופי" אלא "מידות". מהי מידה? משהו שאפשר לשנות את כמותו ועוצמתו. את ה"מקום השגוי" הזה, אם כן, יש לילד שלי אפשרות לשנות.

כשאני מגיבה למקום המוטעה והמפריע שהילד בחר לעצמו – אני למעשה מנציחה ומקבעת אותו. אני משתפת איתו פעולה וכך משאירה אותו במקום הזה.

כשרצתי אחרי רינה וציפיתי שוב ושוב לראות נזקים – רינה אכן "נשארה" שם. היא הלוא "תפסה" מקום חדש במשפחה וקיבלה המון תשומת לב על כל נזק ונזק, אז למה לה לשנות? הלוא ככה היא מרגישה שייכת.

אבל יש לי אפשרות אחרת, אני יכולה לתת לילד שלי הזדמנות לתפוס מקום אחר, מקום חדש, מקום של שיתוף פעולה עם המשפחה ולא של התנהגות שמפריעה לאחרים.

כשאני מסירה את התווית מעל הילד שלי ורואה אותו מראש, באור חיובי, כמשתף פעולה במשפחה – הוא יכול לבחור לזנוח את מקומו השגוי ולשנות, בע"ה, למקום טוב ונכון, מקום שבאמת תורם ומועיל לכלל, במקום להפריע.

באחד החוגים, העלתה אמא בעיה: ילדתה בת ה- 5 לקחה את תפקיד ה"נסיכה המפונקת" וה"לא יכולה" של הבית. כולם כל הזמן עושים בשבילה ומאמינים שהיא באמת לא יכולה.

באותו שבוע החליטה האם לחשוב עליה כ"חרוצה ועוזרת". הדבר היחיד שהיא שינתה הייתה נק המבט שלה וכל זה רק במחשבה. בשבוע לאחר מכן, סיפרה האמא, בשמחה, כלא-מאמינה, שהילדה עזרה לה בעבודות הבית באופן חריג במיוחד ואפילו שאלה: "אמא, מה עוד יש לעשות?"...

מה לגבי "תוויות" חיוביות?

יחד עם כל האמור, יש לזכור שכאשר אני מצמידה לילד תווית, אפילו חיובית, אני קצת "חוסמת" אותו.

לדוגמא: בראש שלי החלטתי שיוסף שלי הוא "החכם", אפרת "החברותית" ומויישי "הוותרן".

מה עשיתי? "חסמתי" במובן מסויים את האפשרות של שאר הילדים להיות חכמים, חברותיים ווותרנים...

כאימהות, כדאי מאוד לזכור, שבכל אדם ובכל ילד, יש נשמה קדושה, חלק אלוקה ממעל, ויש בה תכונות ויכולות רבות שאינני יודעת כיצד תתפתחנה ובאיזה אופן תבואנה לידי ביטוי. אולי הילד שלי הוא אחד מל"ו צדיקים של הדור? למה אתן מחייכות? אולי זה באמת ככה?

זה נכון שכרגע, אצל הילד, חלק מהיכולות הן בהעלם ולא בגלוי, אבל דווקא בגלל זה, אין לי צל של מושג מה מסתתר שם. לעתים רבות מה שהילד מראה לי זה קצה קצהו של הקרחון, ובפנים יש עוד אין סוף יופי, טוהר, כישורים ויכולות...

מצד האמת – כדאי לחשוב על כל הילדים שהם טובים, צדיקים, חברותיים, אחראיים ומקסימים, וכך לאפשר להם את כל האופציות.

הילד שלי יכול להיות גם חכם, גם חברותי וגם וותרן. לא?!