...ואז התחלתי לבכות

כשהרב עובדיה יוסף התאשפז בבית החולים לפני כשבועיים, חשבתי שבגיל 93, אחרי שזכה לחיים טובים וארוכים - הגיעה שעתו להיפרד מהעולם, כמו כל בן תמותה אחר. זה חוק החיים. אבל הבוקר (ב´) עם היוודע דבר מצבו המידרדר, ההיגיון הסתלק והרגש גאה. כשדווח שהרב הלך לעולמו - התחלתי לבכות.

לכאורה, אני לא אמור להזיל דמעה על הרב. מדובר באדם שזכה לאריכות ימים, ושמו יהדהד עוד דורות רבים קדימה. מי יודע? אולי אפילו כמו הרמב"ם. אבל הנפש לא נותנת מנוחה. נדמה לי שחסרונו של הרב עובדיה, עתיד להשפיע על כולנו, ועוד אין לנו מושג עד כמה.

תזכורת למה שהיה ואיננו

אני בוכה - לא מכיוון שלמדתי במוסדות החינוך שלו, לא כי קראתי את כל פסקי ההלכה שלו ולא כי הצבעתי למפלגה שייסד, אלא מכיוון שעבורי היה הרב עובדיה יוסף תזכורת ממשית וחיה לעולם שהולך ונעלם.

הרב היה תמרור שהזכיר לנו שוב ושוב את הדת והמסורת, שכבר נשתכחו מרבים מאתנו. מאלה שבמשך השנים השילו את הכיפה, שכחו את הציצית, כבר לא הקפידו על השבת, ובמקרה הטוב קראו לעצמם מסורתיים. עבורנו היה הרב תזכורת ניצחת למה שהיה ולמה שכבר לא יהיה כאן. זיכרון של עבר מפואר שנשכח, וכעת כבר אין מי שיזכיר.

אני נזכר היום במפגשים שהיו לי עם הרב. הבולט שבהם היה לפני כ-14 שנה. הייתי חייל ונסעתי מהבסיס בצפת לבקר את סבתי, שהתגוררה בחודשים האחרונים לחייה בבית הדודה בשכונת הר נוף שבירושלים.

הגעתי לשם אחרי נסיעה ארוכה, ופתאום הרחובות התבלבלו לי ולא זכרתי היכן היא מתגוררת. מכוון שאז לא היה לי עדיין טלפון נייד, הסתובבתי ארוכות בשכונה החרדית, כשאני לבוש מדי צבא, ותר אחר הבית. לאחר דקות ארוכות של חיפושים, התייאשתי מלמצוא אותו בעצמי.

ידעתי שהאדם היחיד שיוכל לעזור לי הוא הרב עובדיה, מכיוון שכלתו, הרבנית יהודית יוסף, המתגוררת עמו, היא בתה של הדודה שאת ביתה חיפשתי. עוברים ושבים הובילו אותי לבית הרב ושם קיבלה אותי בת דודתי, יהודית.

לפני שיצאנו מבית הרב, היא הוליכה אותי במסדרונות הבית הענק, שספרים מכסים את קירותיו, הכניסה אותי לחדרו של הרב, הציגה אותי לפניו וביקשה שיברך אותי. בהתרגשות אמיתית ניגשתי לרב, שישב בחולצה לבנה, מכנסיים שחורים ושלייקס, נישקתי את ידו והוא החל לברך אותי.

הוא התפלל שאסיים את השירות הצבאי בשלום ואיתי שאר חיילי צה"ל, הוא ביקש בריאות למשפחתי ולבסוף הטיח את ידו בחוזקה על לחיי וסטר לי שוב ושוב.

כשיצאתי מחדרו המום, נרגש וקצת כואב, אמרה לי יהודית: "זכית, אם הוא נתן לך כל כך הרבה סטירות זה אומר שהוא אוהב אותך. ורק שתדע, לכל החיילים הוא סוטר כמה פעמים. הוא כל היום מתפלל רק עליהם".

במהלך השנים שחלפו, ראיתי את הרב עוד כמה פעמים בנסיבות שונות, אבל פתאום, כשנודע דבר פטירתו, צף בי זיכרון מאותו מפגש נשכח, ואני מתענג על זיכרון אותן סטירות מחדש, ומצטער שבמהלך השנים לא ניצלתי את ההזדמנות וביקשתי שיסטור לי עוד כמה פעמים.

בשעות אלו, כל מה שנותר לנו, זה רק לבכות ולבקש מהרב שיבקש רחמים עלינו שם למעלה, 

שימשיך להתפלל על עם ישראל ולהאמין שזכינו שחיינו בדור שרב כזה חי יחד עמנו. יהי זכרו ברוך.