משיעורי מרן: הלימוד עצמו מצווה

"דאמר רב יהודה אמר רב, מאי דכתיב ´מי האיש החכם ויבן את זאת´? דבר זה נשאל לחכמים ולנביאים ולא פירשוהו, עד שפירשו הקדוש ברוך הוא בעצמו, דכתיב ´ויאמר ה´ על עזבם את תורתי [אשר נתתי לפניהם ולא שמעו בקולי ולא הלכו בה. וילכו אחרי שרירות לבם ואחרי הבעלים אשר למדום אבותם´], היינו לא שמעו בקולי היינו לא הלכו בה? אמר רב יהודה אמר רב, שאין מברכין בתורה תחלה" (נדרים פא.).

ובאמת יש להבין מפני מה ישראל לא בירכו על התורה תחלה?

קיימא לן (מנחות מב:) "כל מצוה שאין עשייתה גמר מצוה אין מברכין עליה". יש דברים שהם הכשר מצוה ויש גמר מצוה, על ההכשר מצוה לא מברכין. כגון אדם שעוסק בהכנת התפילין תופרם ומסדרם ומכניס את הפרשיות, אינו מברך "לעשות תפילין", כיון שאין עשייתן גמר מצוותן. אם אדם עשה תפילין והניחם בארון ודאי שלא יצא ידי חובת מצות תפלין, ורק כשמניחם בראשו וזרועו שזה גמר מצותה מברך עליהם.

ומהאי טעמא בגמ´ מנחות מב (ע"א) מובא מעשה ברב נחמן שנכנס לביהמ"ד וראה את רב אדא בר אהבה מכין ציציות ובירך אשר קדשנו במצותיו וצונו לעשות ציצית, והוא היה עדיין בתחילת ביהמ"ד ושמע רק את ההד של הברכה, שאל "מאי ציצי דשמענא, הכי אמר רב ציצית אין צריכה ברכה", לא די בהכנת הציצית אלא צריך להתעטף בה, וכן בכל המצוות כולן אין מברכין אלא בשעת הגמירא, וכגון אם טורח בבניית סוכה בדפנותיה והנחת הסכך אינו מברך לישב בסוכה עד שיכנס וישב בה, וכן בכל המצוות.

ואנשי אותו הדור טעו במחשבתם, שהרי עיקר הלימוד הוא כדי לקיים, ´גדול תלמוד שמביא לידי מעשה´ (קידושין מ:), אם אדם רק לומד הלכות ציצית ותפילין מזוזה וקריאת שמע ואינו מקיימם, וכי לימודו שווה משהו? לכן הם סברו שכל הלימוד הוא כדי לדעת לעשות את המצוות ואינה גמר מצוה, וכשם שמברכים רק כשקובע את המזוזה, מניח את התפילין, ויושב בסוכה, כך הלימוד הוא רק כדי לדעת איך לקיים, שהרי ´אין בור ירא חטא ולא עם הארץ חסיד´ (אבות פ"ב מ"ה), כפי שאין מברכים על הכנת הסוכה כך אין צריך לברך על הלימוד.

אך באמת זהו טעות ושיבוש! עצם הלימוד הוא מצות עשה, ומה שלאחר מכן הולך ומקיים זו מצוה נוספת, וכי אדם אינו מקיים מצות תלמוד תורה בדברים שאינם הלכה למעשה? פשיטא שגם אם לומד מסכתות זבחים ומנחות מקיים מצות תלמוד תורה אף שאין לנו היום את בית המקדש וגם הוא אינו כהן, בכל זאת מקיים מצות תלמוד תורה, ´ותלמוד תורה כנגד כולם´(פאה פ"א מ"א), אין לך דבר גדול יותר מתלמוד תורה, ´יקרה היא מפנינים וכל חפצים לא ישוו בה´ - אפילו חפצי שמים! ואמנם פשוט שצריך לקיים את המצוות, ´לא המדרש עיקר אלא המעשה´ (אבות פ"א מי"ז), אך זוהי מצוה נוספת מלבד עצם הלימוד, ´ולמדתם אותם את בניכם´ (דברים יא, יט), ´ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם´ (דברים ה, א), וכפי שהרמב"ם(ספר המצוות מ"ע יא) מנאה כמצוה בפני עצמה, עצם הלימוד הוא חובה.

אפילו אדם הבקי בכל התורה כולה, ויודע את הלכות קריאת שמע כמאן דמנח בכיסיה, אם יחזור וילמדם אף שאינו מוסיף שום ידיעה מקיים בכך מצות תלמוד תורה, וכן בכל ההלכות.

הוי אומר שתלמוד תורה אינו הכשר מצוה אלא מצוה בפני עצמו, וזו היתה טעותם, הלימוד גופיה הוא גמר עשייתה של מצות תלמוד תורה. ולכן אנו מברכים ברכות התורה, היות ועצם הלימוד נחשב מצות עשה.

ועל כן רק הקב"ה ידע לבאר על מה אבדה הארץ ושאר החכמים לא ידעו לפרש, כיון שכולם ראו שהם למדו תורה, אלא שהקב"ה ידע שהם לא כיבדוה, ועל כן נענשו עונש כזה חמור.

השיעור נלקט מתוך הספר "מעדני מלך".

(צילום: פלאש 90)