לפעמים חייבים להיפרד

בכל מסעותיו, נלווה אל אברהם לוט בן אחיו שהחליט לקשור עמו את גורלו. עודם בדרך לארץ כנען, פורצת מריבה בין רועי אברהם לרועי לוט. רועי אברהם מגלים כי רועיו של לוט מרעים את בהמותיהם בשדות אחרים, ומוכיחים אותם על הגזל שבדבר. תגובתם של רועי לוט היתה: הארץ ניתנה לאברהם, וכיון שאין לו יורש - הרי לוט יורשו, ואין זה גזל. אך הכתוב אומר: "והכנעני והפריזי אז בארץ", שעדין לא זכה בה אברהם.

ממריבה זו, יצא חילול שם שמים עצום. הבריות ריננו כי אברהם הידוע כמכניס אנשים תחת כנפי השכינה, פורש חסותו על בן אחיו הגנב, וכי מעשיו של לוט הם כנראה על דעת אברהם, כי אם לא – איך הוא ממשיך ללכת אתו.

אברהם, מקדש השם הגדול, לא יכול היה להרשות לעצמו להיות שותף לחילול ה, גם בעקיפין. זה הרי סותר את כל מטרתו בעולם. ולכן מחליט הוא כי אין מנוס אלא להיפרד מבן אחיו.

וכך, בניגוד גמור לאופיו המקרב והמכיל של אברהם, איש הקירוב הגדול, הוא משנה טבעו ועושה מעשה שוודאי היה קשה עליו – להרחיק את שאר בשרו. אין ברירה, הוא מבין שבמקום שהדבר מגיע לפסים של חילול ה, מוכרחים לחתוך. בחילול שם שמים, אין עצה ואין תבונה, אין חולקין כבוד לאף אחד, ואפילו לא לרב (ברכות י"ט ע"ב).

אם כי, כאשר מוכרחים להרחיק, יש לעשות זאת במלוא הרגישות והנעימות, תוך הקפדה על מינימום של פגיעה. ולכן אברהם מרחיק את לוט בעדינות וברגישות רבה. "הפרד נא מעלי" מבקש אברהם, ואנו שומעים את הקושי נמסך בקולו, ובנוסף הוא מעניק לו את זכות הבכורה לבחירת מקום מגוריו.

ובל נשכח. אברהם שריחק את בן אחיו, זהו אותו אברהם אוהב הבריות אשר הכניס אורחים שנדמו לו כערביים, שהתחנן לה שירחם על אנשי סדום שלא ייענשו על חטאיהם, אולם כנגד חילול שם שמים אין עצה ואין תבונה.

ואכן, לוט נפרד מאברהם ובוחר לו את אזור סדום, שבאותם ימים טובל היה בירק ומשופע במים, אך מיושב ברשעים ומושחתים. אברהם לעומתו היה מוכן ללכת ליישב את אדמת התרשים בבאר שבע, העיקר שלא יתחלל שם שמים על ידו.

הקב"ה העריך את מעשהו של אברהם, ונגלה אליו: "וה אָמַר אֶל-אַבְרָם אַחֲרֵי הִפָּרֶד-לוֹט מֵעִמּוֹ שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה מִן-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר-אַתָּה שָׁם צָפֹנָה וָנֶגְבָּה וָקֵדְמָה וָיָמָּה. כִּי אֶת-כָּל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר-אַתָּה רֹאֶה לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֲךָ עַד-עוֹלָם" וגו (בראשית יג, יד-טו). אומר לו ה: אתה ויתרת על סדום, אל דאגה, בסופו של דבר כל ארץ ישראל תהיה שלך.

למרות ההרחקה של לוט ועל אף שבחר בדרך חטאים, לא נמנע אברהם מלהיחלץ במסירות לעזרתו כאשר נשבה במלחמת המלכים. גם כאן סיבת חילול שם ה עמדה בראש מעייניו. ידע אברהם כי אם לא ילך להצילו, יהיו שיטענו כיצד אינו חש לעזרת אחיינו, וייגרם חילול שם שמים, ולכן חגר מותניו להצילו, למרות שהיה מגיע ללוט להיכשל במלחמה.

גם אם צריך להרחיק - יש דרך...

באותה פרשה, אנו קוראים גם על מעשה שרה והגר. 

אברהם ושרה נשואים שנים רבות אך עדיין חשוכי ילדים. בגיל שבעים וחמש, מקץ עשר שנים לשבתם בארץ ישראל, מציעה שרה לאברהם לקחת את הגר שפחתה, אולי אם תלד היא, יביא הדבר לברכה בבית ויזכה גם אותה בילד. ואכן הגר הרה לאברהם, אך אז מקלה ראשה בגברתה חשוכת הבנים, ומרגישה בעלת הבית. שרי מתלוננת באוזני אברם, והוא עונה לה: "הנה שפחתך בידך, עשי לה הטוב בעיניך". התוצאה היא: "ותענה שרי, ותברח מפניה".

מן הסתם, מאיר את הדברים הגאון רבי משה לוי זצוק"ל (שהשבוע חל יום פטירתו), כאשר העלתה שרה את ההצעה להכניס שפחתה לביתה, היא הביאה את התנהגות הגר בחשבון, ואולי אפילו רצתה בכך, שעל ידי צער זה יראה ה בעוניה ויפקדה בבן. אבל לשרה כאב על דבר אחר. כאב לה על חילול שם שמים.

חז"ל בבראשית רבה (מ"ה ד) מסבירים כי הגר הרימה ראש, ונהגה לומר לכולם בקול יהיר "דעו לכם, כי שרה רק נראית צדקת, אך אין תוכה כברה, הנה אני בת פרעה מצרית, אין לי שום יחוס טוב, אין לי שום מצוות, ובכל זאת זכיתי מיד להיפקד מאברהם...". הדבר כמובן פגע ביכולתה של שרה להשיב בתשובה את הנשים שהיתה מגיירת, ויצא מכך חילול שם שמים גדול. מכך הצטערה שרה.

מה הפתרון של שרה? - התרחקות. היא גורמת לכך שהגר תעזוב את האזור "ותענה שרי ותברח מפניה". התנהלות זו של שרה גורר ביקורת בדברי חז"ל. הרמב"ן כותב: "חטאה אמנו בעינוי הזה, וגם אברהם בהניחו לעשות כן. ושמע ה אל עניה, ונתן לה שיהא פרא אדם, לענות זרע אברהם ושרה בכל מיני עינויים".

ומדוע? הלא שרה פעלה בדיוק כפי שפעל אברהם עם לוט כאשר עמד על הפרק חילול ה, ואברהם קיבל אישור על כך מה?

אלא אומרים רבותינו, שאף שהמטרה היתה מניעת חילול שם ה, מכל מקום היה על שרה לעשות זאת בצורה אחרת, שכן מעצם צורת ההרחקה נוצר חילול ה, ואם כן, חילול ה נותר בעינו. אצל אברהם, ברור היה שההרחקה אינה באה על רקע אישי, כי לא רק שלא הרוויח מההרחקה שום רווח גשמי, אלא אדרבה הפסיד מכך, שנתן לו לבחור את המקום הטוב ביותר, והוא הלך למקום פשוט. ואילו אצל שרה מצורת ההרחקה של "ותענה שרה", המניע יכול להתפרש כפעולה אישית של נקמה וקנאה. שרה ודאי התכוונה לשם שמים באופן מוחלט, אבל הבריות הרואות לעיניים ולא ללבב, כנראה ראו זאת כפעולה שלילית.

ואכן, בתקרית הבאה, כאשר שוב נאלצו אברהם ושרה להרחיק את הגר ואת בנה, שרה משנה את גישתה, ונזהרת לבל תצא תקלה ולזות שפתים כתוצאה מההרחקה. שוב, להרחיק במקרה כזה חייבים – אך בדרך אחרת, ולכן מצייד אברהם את הגר בצידה לדרך.

ואנו על פי דרכינו למדנו, שבמקום שנוצר חילול ה, יש לפעול בצורה נחרצת, ומאידך, בצורה שתשיג את המטרה, ולא תגרום לחילול ה נוסף. כי גם כאשר המטרה חיובית, לא כל האמצעים להשגתה כשרים.

למדור פרשת השבוע באתר הידברות

פרשת לך לך – כל הסרטים ב-VOD הידברות