נולדנו מחדש: סיפורים מרגשים לשנה החדשה

 

 

"נולדתי בסקנדינביה הרחוקה לאבא יהודי ולאימא לא יהודיה. גרתי שם במשך כמה שנים ועליתי לארץ. הגעתי לקיבוץ ושם חייתי במסלול הרגיל, כמו כל אחד - בית ספר, צבא וכו. ילדה יפה כזו, שמשיגה כל מה שהיא רוצה. אחרי הצבא ירדתי לאילת, שם לא היה לי יום ולא לילה. עבדתי, ביליתי, היה לי הכול. כסף, דירה, חברים, חברות. היה לי החופש לעשות ככל העולה על רוחי, אבל משום מה בפנים תמיד הייתה מן ריקנות מטורפת, לא משנה מה עשיתי. כל בוקר קמתי עם אותה הרגשה, בלי קשר בכלל לכל מה שהיה לי. ליהדות לא היה לי קשר. זכרתי שכשהייתי קטנה עשינו מדי פעם קידוש בשבת, בגלל אבא, אבל שם זה נשאר.

 

"בהמשך ניסיתי את ת"א. עבדתי בעבודה נחשבת, התגוררתי לבד. דבר לא עשה אותי מאושרת. אחרי כמה זמן יושבת אצלי חברה, הציעה שנצא לנופש ביחד. חשבנו על נאפה ועל טורקיה, ובסוף, בדרך לא דרך, התגלגלתי לסמינר יהדות בצפון. היה נחמד, זרמתי. שמעתי המון הרצאות, הרגשתי שהמילים שלהם נורא יפות, אבל כל הזמן אמרתי לעצמי: זה יפה, אבל מה לי ולזה?. ואז הגיעה איזה 'דוסית', אספה כמה בנות וסיפרה את הסיפור האישי שלה. הסתבר שבתוך הדוסית המבוגרת הזאת חיה פעם בחורה שובבה בת 20, שכמוני בדיוק, חיה בתל אביב ועשתה ככל העולה על רוחה - אבל הרגישה ריקנות. הסתכלתי עליה ולא יכולתי להאמין. אמרתי לעצמי: לא, רק לא מה שאני מרגישה עכשיו.... יצאתי מההרצאה והתחלתי לבכות. התקשרתי לאבא שלי, ואמרתי לו שאני מפחדת. אמרתי שהדברים פה כל כך מדברים אליי. אבא שלי, הצדיק הזה, אמר לי קצת תורה זה דבר טוב, למה את בוכה?. כל כך הייתי מבולבלת, לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. בהמשך זכיתי להיות בהרצאה ולפגוש שם גיורת, ואחרי השיחה הזאת כבר ידעתי לחלוטין מה הכיוון שלי.

 

"התחלתי מחולצות ארוכות עם מכנסיים, נכנסתי למדרשה ועברתי גיור לחומרא, אחרי שגיליתי שהגיור של אמא שלי לא בדיוק תפס פה, ושהיא לא בדיוק יהודיה. אמנם עזבתי חיים שלמים מאחור, אהבה גדולה, חברים ועוד. התרחקתי מכל מה שדומה לחיים הקודמים שלי, ואפילו שיניתי את השם. אבל הקב"ה יתברך נתן לי מתנה כ"כ גדולה, שכל המילים קטנות לידה. אני כבר בת שנתיים וחצי, נולדתי מחדש!"

 

 

 

"בעלי ואני התחתנו לפני כמעט 27 שנים. זוג צעיר ומאושר. אני במקצועי גננת, וכל כך אוהבת ילדים, כך שרק חיכיתי לילד משלי. לצערי אנחנו ארבע אחיות במשפחה, וארבעתנו לא זכינו לילדים. הזמן עבר, שנים שלמות, למי לא הלכתי? לא בחלתי בשום אמצעי - כל רב שהציעו לי, כל רופא. לשם כך הייתי זקוקה לכספים רבים, וגם כשלא היה לי אותם המשכתי לנסות. עם השנים, התקווה והאמונה שיום אחד יהיה לי ילד התחילו להיסדק. ואז, לפני שמונה שנים, נשברתי לחלוטין. איבדתי לחלוטין את האמונה שעוד אלד בעתיד. הפסקתי להאמין לחלוטין שעוד אזכה להתעורר באמצע הלילה לקול בכיו של ילד, וללכת לעבודה עם עיניים עייפות; שעוד אזכה לשיר לגוזל קטן משלי שיר ערש ושאזכה לרהט במיטת תינוק ומלא צעצועים את החדר הריק שרק חיכה לו בבית.

 

"באותה השנה, באחת ההשתלמויות שעברתי, הייתה לי מורה שהייתה הצאצאית של הרב עטיה מישיבת פורת יוסף, שהייתה גם מקורבת לרב מרדכי אליהו זצ"ל, והיא אמרה לי: חכי, אל תתייאשי עד שאני לפחות אשאל בשבילך את הרב. הרב, להפתעתי הגמורה, הורה לא להתייאש, ואמר שבע"ה אני עוד אזכה לילד. קצת אחרי זה נקלטתי להריון, אבל עברתי הפלה בחודש מתקדם, שאמנם ממש שברה את ליבי, אבל לא התייאשתי. המילים של הרב נתנו לי כוחות בלתי מעורערים. הן היו ממש מים קרים לנפש עייפה, ולמעשה החזירו אותי לאמונה שלמה ונתנו לי את כל הכוח להמשיך להתפלל ולהחזיק עוד ארבע שנים שלמות בטיפולים, שבמהלכם טסנו אפילו לחו"ל. ואז, אחרי 24 שנים, נפקדתי... קצת פחדתי לשמוח מוקדם מדי, אבל ההיריון באמת המשיך להתקדם כמו שצריך ב"ה. לא יצאתי מהבית לאורך ההריון. הייתי בשמירת הריון אדוקה מאוד, לא סיפרנו כמעט לאף אחד. אפילו לחמתי סיפרנו רק בחודש השלישי.

 

"ואז זה קרה. בגיל 50, אחרי תשעה חודשים פלוס 24 שנים של ציפייה, ברחמי שמיים אדירים, נולדה לי בת בריאה ומקסימה ב"ה בניתוח קיסרי. אין לי שום דרך בעולם לתאר את האושר הזה. היום היא כבר בת שנתיים, מפונקת, שובבה כמו שלושה ילדים. אין לי רגע מנוחה, אבל אני והיא בנות אותו גיל היום. ביום שהיא נולדה, אני קיבלתי לא רק אותה במתנה, אלא גם את שמחת החיים שלי בחזרה, זו שאיבדתי כל כך מזמן, איפשהו לפני 27 שנים...".

 

 

 

 "זה היה לפני 9 שנים. הייתי בן 18 בערך כשהתקבלתי לסיירת גולני. הייתי מורעל צבא, ורציתי לתת את כל כולי בזמן השירות הצבאי שלי. אחרי עשרה חודשים בצה"ל הגיע היום שעתיד לשנות את חיי לנצח. באחד הימים היה למחלקה שלי אימון נשק בבסיס ברמת הגולן. סמל המחלקה שהעביר את השיעור התכוון ללמד אותנו איך לתפעל פצצת אר.פי.גי - פצצה קטלנית שמשמשת לשריפת טנק מבפנים. השיעור התנהל בכיתת לימוד. ישבנו סביבו והיינו ממש עייפים מהמאמץ של הימים האחרונים. ובמהלך ההדגמה נרדמנו אני ועוד כמה חיילים. מיד כשהסמל קלט אותנו, הוא פקד עלינו להמשיך לעמוד למשך כל זמן הלימוד. פתאום, באמצע האימון ובהפתעה גמורה, הרשף השתחרר בתוך המבנה ופגע בחיילים שהיו מאחורי המטול. גם הפצצה התפוצצה בתוך המבנה והמטען החלול, שאמור לשרוף טנק מבפנים, התפוצץ בתוכו.

 

"התוצאות היו הרסניות: אני ועוד 23 חברים נפצענו מעוצמת הפיצוץ. אני נפצעתי קשה מאוד, וחבר טוב שלי נפצע אנוש. למעשה, נפצענו הכי קשה מכולם. כדי להבין כמה האר.פי.גי מסוכן אפשר רק לציין שכאשר יורים אותו באימונים, אסור לעמוד מאחורי היורה במרחק של כ-90 מטרים, וגם לא בצידי היורה ברדיוס של 60 מטר. מסתבר שהסמל לא נהג בכללי הזהירות שהוא חייב בהם, אחרת זה לא היה קורה. "ברגעים האלה, בעודי פצוע ונאבק על חיי, נאבקתי כדי להישאר בהכרה, על אף הכאב האדיר. ידעתי שאם חס ושלום אאבד את ההכרה, אף אחד לא מבטיח לי שהיא תשוב אליי. וכל כך רציתי לחיות... רק כשהגעתי לבית החולים הרדימו אותי.

 

"כשהתעוררתי, ניגשה אליי אישה שלא הכרתי וביקשה לדבר איתי על המצב שלי. 'אני כבר יודע', אמרתי לה. ידעתי שאיבדתי את שתי הרגליים מהאזור שמתחת לברך. אתם בטח שואלים את עצמכם, מה מרגיש בחור בן 19 שאיבד זוג רגליים לפני כמה שעות. אני אגיד לכם: כל עצם מעצמותיי צעקה תודה לקב"ה. כל כולי הודיתי לו על שהוא השאיר אותי בחיים, על שהוא ריחם עליי. מלבד זאת, הייתי המום מגודל הנס. תמיד הייתי דתי. גדלתי בבית דתי שבו שמרו שבת וכשרות, והקפידו על מסורת. אבל אצלי זה תמיד היה הרבה יותר עמוק. אפשר להגיד שתמיד הרגשתי את הקב"ה. תמיד הנוכחות שלו זרמה לי בעורקים.

 

מתוקף היותי דתי, כשנכנסתי לצבא המשכתי להקפיד להתפלל, להניח תפילין וללבוש ציצית. בצבא הדת היא קטע קצת רגיש. אם זה לא בנפשך, אין לך הרבה סיכוי נגד הלחץ החברתי מסביב. לפעמים אתה מרגיש שאתה חייב ממש לדרוש ולהילחם על הזכויות שלך כדי שיתנו לך להתפלל, כי אם לא - זה לא קורה. במיוחד הציקו לי החבר'ה על הציצית שלבשתי בקביעות. 'מה זה השטויות האלה?! עזוב אותך, זה סתם מיותר, הכל שטויות', אמרו לי. אבל אני נותרתי בשלי, וכשהתעוררתי אחרי הפציעה גיליתי שבמקום שבו הייתה עליי הציצית - לא הייתה עליי שריטה אחת קטנה. אפילו רסיס אחד לא חדר את הציצית, עד האזור שבו היא נגמרה, עד המקום בו נגמרו החוטים שלה. נפצעתי רק במקום שבו היא נגמרה, בניגוד גמור לכל החברים שלי. היא עצמה נשארה לבנה ונקייה, אפילו בלי כתם אחד קטן של דם שיסגיר את מה שקרה, והיא נמצאת איתי עד היום. ממשיכה להגן. מעין השכפ"ץ האישי שלי. בנוסף, לימים התברר, שאם הייתי ממשיך לשבת במהלך האימון, והמפקד שלי לא היה מעניש אותי ומבקש ממני לעמוד - הייתי נהרג. בגלל שעמדתי, איבדתי חלק משתי הרגליים, אך ניצלתי בנס. ולא רק אני, אלא כל החיילים שנרדמו.

 

"מאותו הרגע התחלתי תהליך של שיקום. האמנתי כל הזמן שעוד אחזור ללכת. האמת היא שזה היה החלק הקל יחסית: תוך חצי שנה כבר הרכיבו לי פרוטזות ויכולתי ללכת בכוחות עצמי, ב"ה. באיזשהו שלב אפילו פגשתי את הסמל ההוא. וכעסתי. כעסתי על כולם בצבא. אבל למדתי שיעור חשוב, ומאז זה תמיד הולך איתי: אם הקב"ה סולח לנו על כל מה שאנחנו עושים, למרות הצער שאנחנו גורמים לו כל השנה - מי אנחנו שלא נסלח לאחרים? עצוב שדווקא הוא היה השליח של כל זה, אבל היום אני יודע יותר מתמיד כמה הכל מַכְּתוב. הכל בהשגחה פרטית.

 

"מאז עברו תשע שנים, והיום אני חי חיים רגילים לחלוטין, עצמאי לגמרי. אני הבנאדם הכי שמח בעולם. כל יום מבחינתי הוא מתנה, וכל בוקר שאני פוקח את עיני - זה מרגיש לי כמו אותו היום כשהתעוררתי בביה"ח וגיליתי שלמרות הכל אני עדיין בחיים, ושקיבלתי את חיי במתנה. בכל התקופה הארוכה הזאת שעברה מאז הרגשתי שהקב"ה נושא אותי בכפיו הרחומות. אני לא בנאדם שהאמונה סתם עזרה לו. אני יודע בוודאות גמורה שאם לא היתה לי אמונה חזקה שהכל ממנו - לא הייתי מחזיק מעמד. האמונה שלי היא זו שבזכותה אני בכלל קיים. אם לא הייתה לי אמונה, אני יודע בוודאות גמורה שהיום לא הייתי הולך על רגליי. לא הייתי יודע מה זאת שמחה, לא הייתי יכול לחלום אור בעודי צועד בשיא החושך.

 

 

 

"הייתי חילונית מבית הכי חילוני שיכול להיות. לא ידעתי אפילו לברך, בקושי ידעתי מה זה תהילים. היה לי חבר במשך ארבע שנים, והחלטנו להתחתן. היינו נשואים שנה שלמה, ואפילו כבר הייתי בהריון, אבל אז התחלנו לריב המון, ובעלי משום מה לא רצה את הילד, וביקש ממני להפיל. אני כמובן סרבתי בכל תוקף, אבל בסוף מאת ה עברתי הפלה טבעית שלאחריה התגרשנו. אחרי הגירושין הייתי מאוד מבולבלת. אחרי זמן קצר הכרתי דרך האינטרנט בחור שהציג את עצמו כבחור חרדי, הוא גם נראה כזה בחזות החיצונית שלו, והיינו מדברים המון. בסוף גם נפגשנו, אבל משהו אצלי בפנים הרגיש לי לא נכון, וישר אחרי זה חתכתי הכל. אחרי ארבעה חודשים הייתי במסיבה, בבית של חברה, עם עוד חברים משותפים, והבעל של החברה שלי לא הפסיק להסתכל עליי ולהחמיא לי 'איך רזית, איזו יפה...', ואחרי כל מילה שלו ראיתי איך כל הגברים שהיו בחדר בחנו אותי מכף רגל ועד ראש והתלהבו.

 

"באותו רגע היתה לי איזו הארה רוחנית משמיים. הרגשתי שאני נחנקת. נגעלתי מעצמי. כבר לא היה נראה לי נכון שגברים יסתכלו עליי ככה. הרגשתי שבמבטים שלהם הם מבטלים לי את הנשמה, את הפנימיות. כאילו אני רק גוף. זאת היתה הפעם הראשונה שהרגשתי שהנשמה שלי מתביישת. הרגשתי ממש איך מסתכלים עליי משמיים. רציתי שיכסו אותי. יצאתי משם בסערת נפש ונסעתי הביתה, ולמרות שזה היה ה-12 לאוגוסט לבשתי בגדי חורף - חולצה וחצאית ארוכים. ארזתי תיק ונסעתי בדמעות לבחור החרדי שהכרתי כמה חודשים קודם. סיפרתי לו הכל, ושהחלטתי שזהו, אני חוזרת בתשובה ועוזבת את כל השטויות מאחור, ושאני רוצה שנתחתן.

 

"הוא היה המום, לא הבין מאיפה באתי לו פתאום. לקח לו המון זמן להאמין שזה אמיתי, אבל בסוף באמת התחתנו. ראוי לציין שאמא שלי וכל הסביבה שלי התנגדו מאוד לחתונה, אמרו שהוא משדר המון רוע. אבל אני ראיתי רק מה שרציתי לראות. הרגשתי שאני חייבת לו את החיים, שהוא הציל אותי. רבנו כבר בערב החתונה ועברתי איתו סדרת השפלות לא פשוטות. הבנאדם השתנה לי מול העיניים, כאילו הוריד מסיכה. לא היה אכפת לו ממני. הוא התנהג כלפיי באכזריות, ובכיתי ללא הפסקה. זה לא פשוט לפרק נישואים שניים. במיוחד כשאמא אומרת לא להתחתן, ואת חושבת שאת יודעת יותר טוב מכולם. אבל ב"ה תוך כמה חודשים התגרשנו, והוא לקח את כל הצקים מהחתונה והשאיר אותי עם חובות ענק.

 

"כמה ימים לפני הגירושין, התקבלתי למקום עבודה מצוין בעיר מגוריה של אמי, לשם חזרתי אחרי כל הגיהנום. התחלתי להתקרב לרב ורבנית מדהימים, ולקהילה של חוזרים בתשובה שחיבקו אותי חזק בכל התהליך שעברתי. היו הרבה ירידות, כי גם הבית של אמא חילוני וזה היה מאוד קשה, אבל הקב"ה לא עזב אותי לרגע. כל הזמן הזה, בשבתות במיוחד, כשעשיתי קידוש לעצמי וכולם ראו טלויזיה, לא הפסקתי לחלום על הבעל שישיר לי אשת חיל בשבת, ואמרתי לקב"ה שאת כל זה אני עוברת רק בעבור השכינה הקדושה. "בחסדי שמיים, לפני שבוע זכיתי לבנות את ביתי מחדש דרך שידוך עם בחור מדהים וירא שמיים. הקב"ה החזיר לי כפל כפליים ממה שנתתי. אפילו קיבלתי דירה מרוהטת עם כל מה שצריך בלי להוציא אגורה -  הקב"ה החזיר לי את כל הכסף ששילמתי על החתונה הקודמת. המסקנה שלי היא שהוא לא שוכח אף אחת, וכשהוא סוגר דלת הוא תמיד פותח אחת חדשה...".