חגיגת יום הולדת בלתי נשכחת

לשירה שלנו מלאו 7 שנים בשבוע שעבר.

לפני כמה שנים טובות, יום ההולדת שלה היה נראה כמו חצי מסיבת בת-מצווה, במקרה הטוב, וכמו חצי חתונה במקרה הפחות טוב.

סבים וסבתות, שקיות והפתעות, המון מתנות מכולם. איזו בובה יוקרתית ומאובזרת, עוגה קצפתית בצורת לב עם סוכריות, נרות, בלונים ושמלת יומולדת חגיגית....

ממש המלכה הבלתי מעורערת ליום אחד.

* * *

חברה טובה סיפרה לי פעם שאבא שלה מעולם לא הסכים שיחגגו את יום הולדתו. הוא אף פעם לא הסביר מדוע, והם כיבדו את רצונו.

בגיל 70 נתרצה והסכים.

לשאלת הילדים והנכדים מדוע השנה הוא מסכים לחגוג את יום-הולדתו, הסביר האבא מה היתה משמעות היום הזה בשבילו כילד: אמא שלו היתה אופה בו ביום ככרות לחם כמניין שנותיו, ושולחת אותו לחלק את ככרות הלחם הטריות לנזקקים שבשכונה... בכל שנה זכה לחלק עוד חלה ולהרוויח מצווה יקרה...

* * *

כשהייתי רווקה, התארחתי באחת מן השבתות במדרשה.

באותה שבת התארח רב אחד עם בני משפחתו. לילדתו בת ה- 6 הייתה יומולדת.

מה כללה תוכנית היומולדת?

עם תום הסעודה עמדה הילדה, לבושה בגדי שבת, ובירכה את כולנו בשלל ברכות חמודות ומשמחות, ואנחנו בירכנו אותהחזרה, כל אחד בתורו.

לאחר מכן הסבירה האם שאצלם, ביום ההולדת, ילד היומולדת מספר באיזו מצווה בחר להתחזק לשנה הבאה.

הילדונת החמודה הזו קמה ואמרה בקול פעמונים: "שנה הבאה אני רוצה להתחזק במצוות כיבוד הורים"... כמעט התעלפתי. לא האמנתי שכך מסתיימת לה בקול דממה דקה חגיגת יום-הולדת.

יש אופציה אחרת.

לא היו שם תזמורות, מתנות וזיקוקים, הילדה לא טבעה בהר מתנות פלסטיק, ועדיין נראתה לי אחת הילדות הכי שמחות, יפות ורגועות שהכרתי בימי חיי.

המפגש האנושי המרתק הזה היה בשבילי זכרון מתוק ועוצמתי מאוד, שהמשיך להדהד בי עד שהגעתי לעסוק בנושא המקודש של חינוך ילדים...

* * *

אז איך אני חוגגת היום לשירה שלי את יום ההולדת?

היום אני שואלת את עצמי: דקלה, את באמת רוצה יומולדת כזו? זו את? איפה הערכים שמעניינים אותך? אז-מה אם ככה חגגו לילדה של בת דודה שלך? ולשכנה ממול? האם שירה באמת זקוקה לשפע הזה??? אולי הוא רק מבלבל אותה ומקלקל את מידותיה? מה המסר שעובר ביומולדת כזה? אולי נכון הרבה יותר לבוא בגישה של אחריות והסתפקות? אולי יום הולדת זה לאו דווקא זמן של "לקבל", אולי זו דווקא הזדמנות נהדרת להיות בצד ה"נותן"?

כשאני מסכימה להתבונן רגע בכנות בשאלות, צצות להן התשובות ועולות.

אז איך באמת נראה, בשבוע שעבר, יום-ההולדת של שירה?

אפינו, שירה ואני, עוגת יומולדת (כושית, בחושה, רגילה ואהובה). לשירה היה כתר יומולדת צבעוני (כזה שהיא הכינה לעצמה, בזמן שנמתי את שנת היופי שלי בצהריים, מניירות, דבק, צבעים ומספריים), ישבנו סביב השולחן, לאחר ארוחת הערב, והדלקנו נרות יומולדת (פשוטים, שנשארו מחנוכה). כל אחד בתורו בירך את ילדת היומולדת והתברך ממנה בשלל ברכות תמימות ומתוקות מדבש.

השנה קניתי לשירה מתנה שהיתה הצלחה מסחררת: בלוק ציור, טושים וצבעים (סה"כ 25 ש"ח). היא היתה פשוט בעננים. כל שאר הזאטוטים הנלהבים שקיפצו סביבה חזרו והתחננו שביומולדת שלהם הם רוצים בדיוק את אותה מתנה...

והשיא?

שירה לקחה את בלוק הציור בגאווה ובשמחה, ופנתה מיד לצייר ציור ראשון בבלוק.

מה היה הציור?

זה היה ציור צבעוני של פרחים, בית ודשא, ומעליו היה כתוב בכתב מתוק במיוחד: תודה רבה לאבא ואמא...

איזו נחת!...

אז מה היה שם?

כל דבר בבית נושא בחובו מסר.

לא משנה מה נגיד בקול רם, מה נבקש ומה נעשה – המסר הסמוי הוא השיעור לחיים, והוא הדבר היחיד שעובר אל הילדים.

לכל פעולה שנעשה בעולם אפשר לגשת באחת משתי הדרכים: אני יכולה להיות בצד המקבל או בצד הנותן.

באיזה צד כדאי להיות?

בתור יהודים התשובה ברורה לנו מאליה. אנחנו פה כדי לתת. לתת לקב"ה, לתת לבעל, לחמות, לילדים, לשכנה שילדה, ליתומים, לאלמנות, ולמי לא?

גם בליל הסדר, לפני שאנחנו יושבים להתענג על סעודת הגורמה שהכנו לעצמינו, אנחנו קודם כל אומרים: "כל דכפין יתיי וייכול"...

כל פעולה יהודית מטרתה נתינה.

* * *

הרב יהודה לייב אשלג זצ"ל מתמצת את כל עבודת היהודי במשפט אחד בודד: "הפיכת הרצון מרצון לקבל לרצון להשפיע". הרצון "לקבל" תמיד קיים בנו, והעבודה המוטלת עלינו היא הפיכתו לנתינה, למצווה: אם אתה טיפוס שיודע לדבר – תן שיעורי תורה לרבים, אם אתה לומד תורה – למד מתוך מחשבה של השפעה לעולם, אם את אוהבת לאפות – תאפי לכבוד שבת או כדי לשמח את בני ביתך, אם את רוצה להתחיל להתעמל – תכווני שההתעמלות הזו תתן לך כח לעשות את רצון השם וכן הלאה. לא בשבילי - אלא בשבילו. כל פעולה יכולה להיות עבודת השם נעלית, או היפוכה, חלילה.   

* * *

פעם שמעתי רבנית צדיקה שסיפרה ששמירת השבת הפכה אצלה לרוטינית וחסרת חיות. "איפה השמחה שהשבת הייתה צריכה לתת לי?", הייתה שואלת את עצמה, "איפה האורות של שבת מלכתא?".

...עד שיום אחד, אולי כשבישלה לשבת ואמרה, כהרגלה: "לכבוד שבת קודש", שמעו לפתע אזניה מה שפיה דיבר, והיא הבינה משהו ששינה את שבתותיה: היא לא צריכה לחכות שהשבת תשמח ותענג אותה - אלא היא צריכה לענג ולכבד את השבת...

אדם שחי מתוך ההסתכלות הזו הוא אדם "גאול", תמיד שמח, תמיד מסתדר, בעל רגש גבוה של אחריות לעצמו ולמצבו. לא אחד כזה שמגיע למקום חדש ויישב בפינה בפרצוף חתום בציפייה שמישהו יבוא וייגאל אותו בברכת שלום... לא. זה אדם שכשיגיע למקום חדש הוא ייגש, יחייך ומיד ירגיש בנוח, ירגיש שייך ורצוי.

זהו ההבדל בין אדם לוקח לאדם נותן.

* * * 

מהו מלך בין אומות העולם? אצל הגויים מלך הוא האדם הקובע, השולט באומה שלימה, שכולם סרים למרותו ומעלים מיסים לרווחתו. המילה "אדון" – "סֵר" (sir) באה מהמילה הלטינית "הֵר" שפירושה "תקשיב לי!"

ואצלינו? לא כן. המילה "אדון" בעברית באה מהמילה "אדן", כמו אדן החלון. המלך הוא האדם שאומה שלימה יכולה להישען עליו, שיש בכוחו להשפיע לכ"כ הרבה אנשים...

אם נבין שבאמת כל פעולה בבית, כל אמירה וכל שתיקה נושאות בחובן מסר – נבין שגם חגיגת יומולדת סתמית היא לימוד חשוב. זו יכולה להיות חגיגה שבה הילד הוא המלך וכולם נותנים לו, או יומולדת שהוא זמן של השפעה, חשבון נפש והתחזקות, כמו מלך אמיתי, המולך בעצמו.

ילד שגדל בתחושה שהעולם הוא מקום של נתינה תמידית – ירצה תמיד להיות נותן, ישמח להיות נותן. הנתינה לא תהיה עליו כמעמסה, אלא כחלק בלתי נפרד משגרת החיים ומחובותיו כאדם, ובוודאי כיהודי בעולם הזה.

בתור ילד הוא ייתן בתוך משפחתו, בעזרה בבית או בכך שלא יפריע לאמא לישון צהריים, אחר כך יגדל להיות הנער שעוזר לחבר בכתה או שלומד בשמחה כי זה מה שההורים מצפים ממנו, ובהמשך יגדל לאיש שלא חושב על טובתו כל העת אלא נותן לאשתו ולילדיו, מסייע, תורם לקהילה ומתפלל על עם ישראל.

אז באיזה צד נרצה לראות את הילדים שלנו?

דקלה יוספסברג היא מנחת הורים ויועצת בגישת שפר.

דקלה יוספסברג בסדנה "פשוט להיות אמא" תעזור לך לעשות שינוי בקשר עם הילדים, והכי חשוב - תחזיר לך את השמחה והכיף של להיות אמא. כרגע בהצעה מיוחדת! לפרטים הקליקי כאן.