נחמיאס מפתיעה: תמיד בוכה בבית הכנסת

כשכוכבת הילדים חני נחמיאס, מגיעה לבית האבות היווני "ליאון רקנאטי", היא מרגישה בבית ומתחברת לשורשים. בתכנית "הנקודה היהודית שלי" בערוץ הידברות, משוחחת נחמיאס עם ניצול השואה חיים רפאל ועם הסופרת מתילדה כהן סראנו, על מורשת יהדות יוון.

"הקטע של המשפחה הכי משמעותי בעיניי", אומרת נחמיאס. "אני נולדתי למשפחת נחמיאס, שהיא כמו משפחה שהגיעה מסלוניקי, מיוון. אמא שלי שהיא בת למשפחת כהן, גם הוריה מיוון. ובאמת שגדלתי בתוך שבט חם, אני מרגישה מאוד בת מזל".

נחמיאס מספרת כי היא הנכדה והנינה הראשונה במשפחה. "בשבילי כבד את אביך ואת אמך זה לא עוד פסוק, זה צווי", היא אומרת. "אני חיה בשביל לכבד, לשמח, להוקיר, להעניק להורים שלי. הם האנשים הכי חשובים לי עלי אדמות, אין יום שאני לא משוחחת איתם חמש פעמים, אין הצגה שבה ההורים שלי לא ישבו בשורה הראשונה, כדי שהם יוכלו ליהנות, ולהתענג ולהתגאות, ואני יודעת שהם גאים. הם שני אנשים מדהימים שהעניקו לי ילדות נפלאה, ושפה עשירה מאוד. אנשים מאוד נבונים, עם חכמת חיים, עם ידע עצום. אני מאד בורכתי, ואני רוצה את הברכה הזאת להמשיך ולהרעיף עליהם עד מאה ועשרים".

נחמיאס נפגשת עם המשוררת מטילדה כהן סראנו, ומתרגשת: "האשה היקרה הזאת, מטילדה כהן סראנו. היא אחראית לתחיית הלדינו, שזו השפה שבה דיבר אבא שלי בילדותו ואמא שלי בילדותה, והנונו והנונה שלי מכל הצדדים. והאשה היקרה הזו: כמה ספרים הוצאת?", שואלת נחמיאס. "בערך שלושים, עם הקלטות ועם הכל"."אחראית לכך שהלאדינו לא תמות", מוסיפה נחמיאס. "אני מקווה", עונה סראנו.

בהמשך השיחה מראה מטילדה לחני את המוזיאון של יהדות סלוניקי. "זה כל כך חשוב. בגלל שדבר כזה אין בשום מקום אחר", אומרת מטילדה ועוברת ומציגה לפניה את הפריטים השונים. אחר כך מסבירה סראנו לנחמיאס את חשיבות שמירת שפת הלדינו בעיניה. "אני עוצרת אותך עכשיו, כי אני רואה פה איש, חיים רפאל", אומרת נחמיאס, ונכנס ניצול השואה מסלוניקי. "חיים רפאל מתחבר אלי בכל כך הרבה מקומות", מספרת נחמיאס. "קודם כל הוא חבר טוב מאוד של הנונו שלי, אלברטו כהן, של הנונה שלי, תיבדל לחיים ארוכים, אלגרה כהן. ודבר שני, אני לוויתי משלחות שנסעו למחנות ההשמדה, וחיים רפאל היה איש עדות, אין לך מושג אפילו, אין לך מושג מה זה בשביל הצעירים להגיע עם אנשים שחוו את התופת ולשמוע את זה מהם". אחר כך נחשפת לנחמיאס חדר הנצחה מיוחד לנרצחי קהילת סלוניקי, ואף שומעת מחיים רפאל סיפורים אישיים שלו מימי הרעה.

"כיף לי לדעת שיש את הבית הזה שממשיך לשמור על גחלת בלקנית מפוארת", אומרת נחמיאס. "שיש בו גם חדר הנצחה, וגם מוזיאון וגם אנשים כמו מטילדה כהן סראנו שיושבים וחוקרים וממשיכים להנציח את הלדינו. כיף לי לדעת שאנשים שהם דוברי לדינו, ואין הרבה כאלה. זה לא כמו האידיש שממשיכה לחיות דרך אנשים דתיים. השפה הזו מתאדה, וזה עצוב לי. כיף לי לדעת שהבית הזה מכיל אנשים שדוברים את השפה הזו בגאון, וכיף לי לדעת שאולי פעם, כשאני אצטרך, יש לאן לבוא".

בהמשך נכנסת נחמיאס לבית הכנסת שבמקום. "כשאני נכנסת לבית כנסת תמיד אני מרגישה יראת קודש", היא מספרת. "יש לי מין תחושה של קדושה, של כוח עליון, משהו עוטף אותי ככה, מערפל אותי, אני הולכת לבית כנסת רק בימי כיפור. אני מכירה את כל התפילות, נורא אוהבת לשיר אותם, צמה כמובן. והיום הזה בבית הכנסת ביום כיפור מטעין אותי באיזו קדושה וכוח ואמונה שמזינה אותי כל השנה". נחמיאס משתפת בזיכרונות החמים מבית כנסת בילדות. "הסבא של אמא שלי, יוסף כהן, היה לו כיסא קבוע בבית הכנסת בגבעתיים, ואני החניקה הקטנה הייתי יושבת לידו בשבתות", היא נזכרת. "אני זוכרת את הצליל של הפעמונים, אני זוכרת את הריח של ספרי התורה הנפתחים, אני זוכרת את הנשים המבוגרות שעומדות ככה. אני רק בלעתי אותן בעיניים שלי, והיום אני מוצאת את עצמי עושה את בדיוק אותן תנועות כשספר התורה נפתח בבית הכנסת ליד הבית שלי, ומתפללת בדבקות ובוכה. תמיד בית כנסת מביא אותי לבכי".

אבל מבחינת נחמיאס המקום שהכי ריגש אותה היה בית הכנסת בקישינב. "זה היה בשנת 1991, ברוסיה של פעם, לפני המהפכה. לקחה אותנו מדריכה יהודייה ובאתי עם קבוצה של זמרים ישראלים שהגיעו לרוסיה כדי לעודד את העלייה של היהודים לארץ. אלו היו גלי העלייה הראשונים, המסיביים. זה היה באמת מסע מאוד מצמרר, כל מפגש שם היה מאד מצמרר. אבל באמת השיא של המסע בשבילי היה בבית הכנסת בקישינב. קודם כל פתחו אותו בפעם הראשונה אחרי עשרות שנים שהוא היה מוחבא, ופתחו אותו קבל עם ועדה. יהודים הגיעו עם טליתות לבית הכנסת. אנחנו נכנסנו פנימה, ולראות את הקהל הזה, כולם בכו, מתפלל ומודה לאלוקים שהוא יכול להתפלל בפרהסיה, ובלי להחביא את יהדותו, כשבחוץ הוליכו אותנו לאורך הרחובות שבהם אמרו לנו – כאן נהרגו יהודים וכאן נהרגו יהודים.

"ואני צועדת בתוך ה´ויה דה לה רוסה´ הזאת, הנוראית והאיומה, ומגיעה לבית כנסת, במקום שהחביאו כל כך הרבה שנים. ואני כישראלית, כיהודייה, עומדת שם עם קהל נרגש כל כך, והם מתפללים. אני ממש זוכרת את הדופק שלי, את ההתרגשות. אבל המקום שבו פרצנו כולנו בבכי ואי אפשר היה לעצור, היה כשהוציאו את השופר. איזה מין כלי זה שופר, זה הכלי הכי עוצמתי בעולם. הקריאה הזו שלו, הצליל הזה שמפלח את השמים, לא השאיר עין אחת יבשה. היה לי הכבוד להיות במעמד הזה. ואני מאוד מקווה שיהודים ממשיכים להתפלל בבית הכנסת הזה. אבל אני עוד יותר מקווה שכל מי שפגשתי שם נמצא היום בארץ".

כוכבת הילדים דואגת לסיים את התכנית עם מסר מיוחד לצעירים. "אני מציעה לכל מי שרואה אותנו עכשיו, בעיקר לצעירים, לשמור על היהדות שלהם, בכל דרך שהם יבחרו. כי להיות יהודי זה קודם כל להרגיש מבפנים. יש יהודים מאמינים שמקיימים את כל המצוות ואת כל החוקים, וחיים את אורח החיים הזה. ויש אנשים ש´רק´ מדליקים נרות, אבל זה לא ´רק´. זה המון. או ´רק´ צמים ביום כיפור, וזה לא רק. זה המון. או ´רק´ מנשקים מזוזה, וזה לא רק, כי זה בא עם המון התכוונות מלאה. אז לזכור תמיד שאנחנו קודם כל יהודים, שחיים בארץ ישראל. וזה מה ששמר אותנו לאורך כל השנים האלה".