"התחברתי להידברות כמו לחמצן"

בבואי לכתוב את הראיון הראשון בפינה החדשה "לחזור הביתה", לא יכולתי לקוות ל"סיפתח" טוב יותר. המרואיין הראשון במדור החדש הוא ברונו ריביץ, 20, שעלה לארץ מברזיל בגיל שלוש, וכיום מתגורר בכפר סבא. ריביץ הרשים אותי ביכולת ההתבוננות שלו ודבקותו במטרה.

"תקופה קצרה לפני שעלינו לארץ, שלושת אחיה של אמי חזרו בתשובה והחלו ללמוד בישיבה בירושלים", מגולל ריביץ את סיפורו האישי. "בזכות הקרבה לדודים תמיד היה לי קשר עם היהדות. הם היו מגיעים לשבתות בבית של סבתא, ביחד עם חבריהם לישיבה, וכך מגיל קטן זכיתי לספוג את אווירת הקודש של השבת, למרות שגדלתי בבית חילוני. אותה אווירת קודש גרמה לי תמיד לחלום שכשאגדל - אחזור בתשובה. הייתי משנן את זה במשך השנים, עד שהשפעות החברה מסביב שינו קצת את החלומות.

"עסקתי בהרבה מאד תחומי ספורט, ובכל אחד מהם חלמתי להיות הכי טוב שאפשר. מחיי הספורטאי עברתי לחיי אוהד, וכמו המשפט הידוע חיים משבת לשבת ככה הייתי הולך כמו עיוור אחרי הפועל כפר סבא בכדורגל. לא הייתי מפספס אף משחק בית, ממש במסירות נפש הייתי מתכנן את כל התוכניות והסידורים כך שלא יתנגשו לי עם המשחק, מגיע שעה לפני הזמן, ומחכה ביציאת השחקנים עד שכולם ייצאו. הצבע הירוק הפך לצבע הבולט בארון, ואווירת הקודש של השבת התחלפה בריח של סיגריות וגרעינים באצטדיון".

 

 

הקשר של ריביץ עם היהדות המשיך להתקיים בזכות הדודים, שבינתיים התחתנו והמשיכו להגיע לשבתות יחד עם הנשים והילדים. אבל עם חלומות בתחום המחשבים והתייצבות קבועה במגרשי הכדורגל, המחשבות על שמירת שבת וקיום מצוות התרחקו ממנו.

"במסגרת תוכנית "נטע", תוכנית שמשלבת לימודי טכנולוגיה ולימודים חברתיים, ניצלתי הזדמנות להשתתף במשלחת בני נוער, שבמסגרתה אני ועוד שמונה בני נוער מכפר סבא ארחנו מספר זהה של בני נוער שהגיעו מארה"ב -קולומבוס, אוהיו וכו. בזמן שהאמריקאים שהו פה ראינו שלמרות שהם חיים בצד השני של הגלובוס, ולמרות ההבדלים במנטליות ובתרבות, בסופו של דבר אנחנו לא ממש שונים. הם חזרו לארה"ב אחרי שלושה שבועות, ובמשך שנה שמרנו על קשר טלפוני ואינטרנטי. שנה אח"כ טסנו אליהם. זאת לא הייתה הפעם הראשונה שלי בארה"ב וגם לא האחרונה, אבל ללא ספק הכי משמעותית.

 

"נדהמתי לגלות שכל הדמיון שראינו שיש בינינו לא נבע מהעובדה שאנחנו יהודים, אלא מהעובדה שכולנו מתנהגים כמו גויים. אז כאן בארץ, כשכולם מסביב יהודים, זה נראה טבעי, כי כולם יהודים וכולם מתנהגים ככה, אבל כשהגעתי לשם וראיתי שאין שום הבדל ביני לבין כל גוי ממוצע שמסתובב שם ברחוב, חוץ מההתעקשות המוזרה שלי לא לאכול בשר של חיות ובהמות טמאות ולא לערבב בשר וחלב. במסעדות הייתי צריך לבקש במפורש שלא יתנו לי שרימפס ולא יבשלו לי את הסטייק בחמאה. זה היה שוק ענקי לגלות שאני חי בדיוק כמו גוי, השוק העוד יותר גדול זה שראיתי שיש עוד לאן ליפול. במסגרת ההיכרות עם יהדות ארה"ב לקחו אותנו לבתי כנסיות של כמה זרמים - בית כנסת אורתודוקסי, בית כנסת קונסרבטיבי והשיא היה בבית כנסת רפורמי - מבנה ששימש גם ככנסיה בימי ראשון עד לפני כמה שנים. האחראי, שאני מסרב לקרוא לו רב, אמר לנו שהעיקר ביהדות זה להתפלל ביחד, כשאין חשיבות למי מתפללים. לטענתו אפשר להתפלל לכיסא או לכלב שבהיפוך אותיות באנגלית - DOG,GO-D - וזה כמו להתפלל לה, חס ושלום. כשיצאנו משם התחיל דיון מעמיק בינינו בנושא הדת והאמונה. בשל העמדות שנקטתי אחת הבחורות שאלה אותי אם אתה חושב ככה, למה אתה לא חוזר בתשובה?. אני לא יודע אם היא התכוונה ברצינות, ואם היא בכלל זוכרת את זה, אבל זה גרם לי לפתוח בחשבון נפש.

"כשסיימתי את המסע עם המשלחת באוהיו טסתי למיאמי לשם עבר אחד הדודים, כשהגעתי ראיתי שיהודי ששומר תורה ומצוות באמת שונה מהגויים, ברחוב היה אפשר לראות בבירור שהוא יהודי ושהם לא - הלבוש, התפילות, הלימוד, החינוך והכבוד, המציאות שהמשפחה של הדוד שלי חיה בה, שונה בתכלית מהמציאות של השכנים. לא הייתי צריך מסע שכנועים, הסברים או הוכחות. אני החלטתי: לי חשוב להיות יהודי, לי חשוב להתבדל כיהודי משאר האומות, ואם התורה שמגיל קטן אני כל כך אוהב היא זאת שתגרום לי לעשות את זה - אז מהיום אני הולך בדרך התורה, וכמו שהיה בתחום הספורט והלימודים - כשאני עושה משהו אני חולם להגיע הכי רחוק שאפשר.

"לא באותו יום התחלתי לשמור שבת, ללכת עם כיפה וציצית ולהתפלל שלוש תפילות ביום, אבל ההחלטה התקבלה ומשם הכול התחיל לזרום בכוח האינרציה".

 

 

"שמעתי על הידברות מהדוד שגר בקרית ספר. התחלתי לשמוע הרצאות, לא זכור לי אם כבר היה ערוץ בטלוויזיה או שהייתי שומע רק דרך האתר, אני רק זוכר שהייתי דבוק למסך במשך לא מעט שעות. כל התהליך החל בקיץ שלפני כיתה י"א. את אותו ראש השנה לא חיללתי, ומאז כבר לא הסתכלתי אחורה: שמרתי שבתות וחגים, והתחלתי להתחזק עוד ועוד, תוך שאני מחובר להידברות כמו לחמצן.

"סיפרתי לדוד מירושלים על הידברות, כל פעם הייתי משתף אותו בעוד שיחה מעניינת ובעוד סיפור מרתק. הוא אמר לי שחשוב מאד להכיר טובה, וייעץ לי לשלוח מכתב תודה. כתגובה לאותו מכתב ששלחתי קיבלתי טלפון, ומהידברות הפנו אותי למרכז התורני בכפר סבא ברחוב ויצמן 89, בניהולו של הרב דניאל כהן שליט"א. באותו מרכז מתנהלים כל ערב ב-20:45 שיעורים לנוער שמועברים ע"י אברכים שמגיעים מבני ברק - הרבנים שמואל כריף, ישראל דרהין ורפאל אזולאי שליט"א. יחד עם הדוד ממיאמי שהגיע לביקור הלכנו לבדוק איך זה, וככה התחלתי לפקוד את השיעור בקביעות - בהתחלה פעמיים בשבוע, ואחרי מותו של סבי יעקב זאב בן צבי ע"ה המינון הפך ליומי, תוך מסירות נפש, שלמדתי מהי כשהייתי עושה הכול כדי להגיע למשחקי הכדורגל, להבדיל. הפעם אותה מסירות נפש התמקדה בתורה, הייתי חוזר מטיולים שנתיים ישירות לשיעור, עוזב מסיבות משפחתיות באמצע וכן הלאה.

 "בפסח שבאותה שנה אימצתי לוק של דתי כשהתחלתי להסתובב עם כיפה וציצית אחרי תקופה שכללה כובע מצחייה. במהרה הצטרפתי לעוד כמה בחורים שומרי מצוות שלמדו איתי בבי"ס, והתחלנו לארגן מניינים בהפסקות. רבים פנו אליי בשאלות שונות בנוגע לדת ולבחירה שלי פתאום לשנות את כל החיים, ותוך שימוש בידע שרכשתי בהרצאות בהידברות ובלימוד התורה - השתדלתי לענות, ובפעמים לא מעטות גם הפניתי אותם לאתר ושלחתי אליהם דרך הפייסבוק הרצאות של הרבנים מהערוץ. עשיתי שימוש רב במדור השו"ת, בין בשאלות הקיימות ובין בשליחת שאלות משלי. וכמובן ששמחתי על כל הזדמנות להגיע להרצאות של הרבנים האהובים, כשנערכו כאלה בכפר סבא. בסוף אחת ההרצאות ניגשתי לרב זמיר כהן והוא שאל אותי אם אני מתכוון ללכת לישיבה. כשאמרתי לו שבינתיים לא, וטוב לי בשעה ביום בערב, הוא ענה: אם היית משחק כדורגל בשכונה והיו מציעים לך חוזה מקצועי - היית מוותר? שיעור ביום זה נחמד כמו לשחק בשכונה, אך בישיבה אתה תהיה מקצוען!".

 

"בחייו של חוזר בתשובה לא חסרים קשיים, לבטים ומחשבות. כמובן שיש את הקושי ההתחלתי עם המשפחה, שעד היום הייתה רגילה לראות אותך בצורה מסוימת וצריכה להתרגל למציאות חדשה. היה את הקושי בביה"ס - אנשים שחלקם מכירים אותי כבר למעלה מ-10 שנים, מקבלים פתאום תמונה חדשה. אבל הקשיים המשמעותיים ביותר הם הסרטים שרצו בראש, לפני, במהלך ואחרי כל החלטה שקיבלתי. בהתחלה, עוד במיאמי, באותו רגע שאמרתי לעצמי שזה סופי ואני רוצה לחזור בתשובה, עלו לי מחשבות כמו מה, מעכשיו אתחיל ללכת עם כיפה כל היום?, איך אני אלך לצפות במשחקים אם הם נערכים בשבת?, מה החברים יאמרו, וכן הלאה. בד"כ כל המחשבות היו יותר מסובכות מההוצאה לפועל: הכיפה לא כ"כ כבדה, ואחרי פעם פעמיים שבטעות יוצאים לרחוב בלעדיה - כבר מתרגלים לבדוק שהיא על הראש, וגם מרגישים קצת מוזר כשהיא לא נמצאת. את המנוי למגרשי הכדורגל לא חידשתי, והפסקתי להגיע לאצטדיון בלי להסתכל אחורה. מאז שחזרתי בתשובה הגעתי למגרש בכפר סבא רק עוד פעם אחת, ביום חול כמובן, והרגשתי כל כך לא שייך, לא בגלל שהסתכלו עליי מוזר, לא בגלל שעשיתי משהו שונה מהפעמים הקודמות, לא שהאוהדים התחלפו - פשוט הייתי במציאות שונה, כ"כ שונה שהפעם היחידה שחזרתי לאצטדיון כדורגל כלשהו היה באירוע של הידברות בטדי".